אור היהדות - פרשת בא

ב. סימן לישראל

באסור שבירת העצם יש סימן לישראל עצמו, כי הנה חז״ל (ראש השנה יא,א): מבארים את הפסוק (שיר השירים ב, ח): ״מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות״; "׳על ההרים׳ בזכות אבות; ׳מקפץ על הגבעות׳ בזכות אמהות", כי רק בזכותם נגאלו ישראל ממצרים.

וכ״כ מבאר המכילתא את הפסוק (שמות יב, כא): "משכו וקחו לכם צאן" מאי משכו? משכו את ידיכם מן ע״ז. נמצא שישראל היו משוקעים בע״ז, ורק בזכות האבות הקדושים נגאלו. וזהו עניין הפסח, שפסח הקב״ה על בתי ישראל "והיה הדם לכם לאות" (שמות יב, יג). והאם לאות היה צריך והלוא הקב״ה בוחן לבבות? אלא מפני שבאמת לא היה סימן היכר בין ישראל ובין המצרים, אלו ואלו עבדו ע״ז, וחייב היה הקב״ה לפסוח על בתי ישראל כלומר, לדלג עליהם בשביל האבות והיה הדם לכם לאות — דמו של יצחק ודמו של האיל. וא״כ אין כל תמיהה בזאת, שהקב״ה אסר לנו את שבירת העצם.

דהנה הרמב״ם ב״מורה" (ג, לב) מבאר, שתכלית מצוות הקרבנות היתה מפני שקשה היה להם לישראל להיפרד ממנהגי האומות בהקטרתם לאלוהיהם, ולכן נצטוו להתרגל בעבודה זו לשם שמים.

ואם כי הרבה צעקו עליו ככרוכיה — טעמו ונימוקו עמו, כי בפרשת אחרי מות מסיימת התורה את מצוות הקרבנות באזהרה "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים״ (ויקרא יז, ז). וגם במדרש רבה מביא שם (ויקרא רבה כב, ח): "משל לבן מלך, שהיה להוט אחרי נבלות וטרפות, אמר המלך זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא נדור, כך לפי שהיו ישראל להוטים אחרי ע״ז במצרים, והיו מביאים קרבניהם לשעירים אמר הקב״ה: יהיו מקריבים לפני בכל עת קרבנותיהם באוהל מועד ויהיו נפרשים מע״ז". ולכן אמרו במכילתא: משכו מע״ז והידבקו במצוה והקריבו את הפסח לה׳, מטעם זה אסרה לנו התורה את שבירת העצם, להראות לנו שגם אם אנו מקריבים קרבן לה׳ הרי במידה ידועה מדובקים אנחנו בע״ז, והקרבן אינו אלא מעין תרופה למכה ואות הוא שיש בנו מחלה ידועה, ולכן נפרוש לפחות מאכילת בשר העצם לראייה שלא היינו מוכשרים כראוי לגאולת מצרים.

והיום כאז עדיין מדובקים אנחנו במעשי האחרים, מעורבים בגויים ולומדים מעשיהם כמו במצרים. ישראל כשבאו שמה היו בתכלית השלימות בתור בני יעקב, "את יעקב איש וביתו באו", כל אחד בא בבית שלם, בתכונה אמיתית ובאמונה צרופה. אולם כשהאיר להם השחר וטעמו טעם החטא ונהנו מאור החמה של מצרים — התחילו ללמוד ממעשיהם "וישרצו", שעשו מעשי שרצים (לפי המדרש[1]) עד שהקב״ה העמיד עליהם מלך קשה "ויקם מלך חדש" שבא בהכרזה הבה נתחכמה!

עתים משתנים וזמנים מתחלפים וישראל לא ידע עמי לא התבונן, ישראל משתרש בחטאו ואינו לומד דבר רק ויאנחו בני ישראל מן העבודה; "בצר לך ושבת", אבל כשיוטב להם הם מסיחים את דעתם מן התורה ומן המצוות.

[1] לא מצאנו במדרש, אך מקורו בספורנו שמות א, ו: "פרו וישרצו, אחר שמתו כל שבעים נפש נטו לדרכי שרצים שרצים לבאר שחת, ובכן. ויקם מלך חדש על מצרים״ – המו״ל.