אור היהדות - פרשת כי תשא
חכמה, בינה ודעת
"ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. ואמלא אותו רוח אלוקים בחכמה, ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה" (שמות לא, ב־ג).
הנה אנו אומרים בתפילת שמונה־עשרה נוסח אשכנז: "אתה חונן לאדם דעת, ומלמד לאנוש בינה. חננו מאתך דעה, בינה והשכל", ונוסח ספרד: "חכמה בינה ודעת". למה הנוסח האשכנזי שונה מסדר הכתוב?
והנה, מהותן של הבחינות האלה שונה זו מזו. האחרונה שבהן היא דעת. מי שמחונן בדעת רואה בעיניו, שומע באזניו ומרגיש בחושיו דברים ממשיים המונחים לפנינו כשולחן ערוך, יודע הוא להבדיל בין הדברים שהוא רואה, ולא יאמר על שולחן שהוא כסא ועל כסא שהוא שולחן, כי מי שאומר כן אין לו דעת.
למעלה מבחינת הדעת היא הבינה. בינה פירושה הבנה, התעמקות בכל עניין; יודע לעשות "אבחנה שכלית", מבין דבר מתוך דבר, יודע לקרבם ולהפרידם לפי הצורך. בעל בינה הוא בעל שכל ישר והגיון בריא.
למעלה משתי הבחינות — דעת ובינה — עומדת החכמה המחונן בחכמה מסוגל להמציא המצאות מקוריות לחלוטין בשטחי מדע שונים, המצאות אשר איש לא הגה אותן קודם לכן. ואכן אמרו חז״ל (בבא בתרא יב,א) ש״חכם עדיף מנביא". כי אף אם גם דברי הנביאים חידושים המה, אבל הנביא שמעם מהקב״ה, בשעה שהחכם ממציא את הדברים מעצמו. אמנם בחולין הדברים אמורים, ושם החכמה עומדת מעל הכל. היא מחיה את בעליה, ובאמצעות המצאותיו אף יכול להעשיר את העולם בין במובן הטכני ובין במובן המדעי.
שונה הוא לגמרי המצב בתחום הקודש.
אם נבוא, למשל, לאדם היודע היטב לשוט בנהר בשאלה, אם נשוט או לא, ישיב לנו בחיוב: אדרבא, שטו והתענגו. הרבה פעמים עשיתי זאת, ויצאתי בשלום, בלי פגע. אולם אם נשאל למי שאינו מיטיב לשוט, ידחה אותנו ויאמר לנו: חדלו מזה, זה מסוכן, הנהר סוער, ומי יודע אם תגיעו למטרתכם.
כמו כן, אם נבוא לרמב״ם ורבנו סעדיה גאון, לאבן עזרא ור' שלמה אבן גבירול לשאול מהם "הנעלה בפרדס"? ישיבו בחיוב: אדרבה, חיובנו להיות נפש משכלת, דע את בוראך, ולא לקיים הכל רק כמצות אנשים מלומדה, באופן מיכני ובלי הבנה. אכלו מעץ הדעת ותיפקחנה עיניכם והייתם כאלוקים לדעת טוב ורע.
אבל אם נשאל למי שכבר עלה בפרדס והציץ ונפגע, למי שלא עלה בידו לצאת בשלום כפי שנכנס בשלום, וירד משם בספיקות ובשאלות בלי פתרון, והכל מכוסה בערפל, הוא, המיואש והטועה בדרך, יזהיר אותנו: חדלו מזה, אני ניסיתי לעלות ולא הצלחתי.
ובכן, עומדים אנחנו על פרשת דרכים, ואיננו יודעים מה לעשות בדבר החכמה העליונה: הנחדור אל תוכה, הנפתח שעריה או לא? כי מי יודע אם נמצא באין־סוף שלה את הפתח לצאת בשלום ובמישור. מי יודע אם לא נהיה ח״ו כאותם שעליהם נאמר "כל באיה לא ישובון"?
הדרך היא קצרה וארוכה, ולמה לנו ללכת בדרך אשר אינה כבושה לרבים פן יקרה אותנו אסון?
דרכו של דוד
והנה לפנינו מדרש יפה (ילקוט שמעוני משלי רמז תתקכט) הנותן לנו תשובה ברורה על השאלה המסובכת:
"דוד המלך אמר (תהלים קיא, י): ׳ראשית חכמה יראת ה׳׳, ולא הסכימה דעת שלמה לדעתו ואמר (משלי א, ז): ׳יראת ה׳ ראשית דעת׳. מכאן אתה למד שהחכמה והדעת שקולים כאחד". וקשה: א. מדוע חולק שלמה על דוד ולא הסכים עמו. ב. המדרש אומר ששניהם שקולים — שקולים במה?
צריכים אנו לחדור אל אורח חייהם ורוחם של דוד ושלמה. דוד אמר (תהלים קיט, נד) "זמירות היו לי חוקיך". מדוע? כי באמת אפשר לשיר שיר ולבוא לידי התלהבות אם רואים דבר נפלא, יפה ומקסים את הלב עד שנימיו נפתחים מאליהם ומתחילים לשיר.
אולם אם רואים דבר מוזר, נגד־שכלי, דבר בלי שום טעם וסברה, איך אפשר לגמור עליו את ההלל?
ודוד — אדרבה, רק בחוקים, שהם בלתי־שכליים, פתח בשירה, כי הוא חדר אל תוכם בכוח אמונתו החזקה, וראה רק בהם ועל ידם חיזוק גדול לאמונתו: הנסתרות לה׳ אלוקינו, רק בנסתרות ראה את הכוח הטמיר והנעלם של קב״ה.
לכן אמרו חז״ל (ברכות ג,ב): כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה באה רוח צפונית ונושבת בו, ומנגן מאליו. היינו, בלילה, בשעת חושך, בשעה שהכל מכוסה בערפל, אי־הבנה, אי־הרגשה, ותרדמה גדולה נופלת עליו, רק אז כינורו התחיל לנגן מאליו, רק אז ראה "מה רבו מעשיך ה׳".
ולכן אמר "ראשית חכמה יראת ה׳". אדם כדוד רשאי היה לפתוח את פיו בחכמה מפני שהוא עשה גם את החכמה ליראה, ולפי מושגו ותכונתו לא היתה שום סכנה וספק ספיקא להיכנס בהיכלה ולצאת בשלום. יסודות אמונתו היו חזקים עד שכל הרוחות שבעולם לא יכלו להזיז אותם ממקומם.
דרכו של שלמה
שלמה לעומתו בחר לו דרך אחרת, דרך שעל ידיה עשה את היראה לחכמה ויחכם מכל אדם. הוא צבר אל תוכו כל חכמות העולם מתחילתן ועד סופן, אבל הציץ ונפגע.
עד שה״י״ של "ירבה" באה לפני הקב״ה וקיטרגה על שלמה שביקש לעקור "י" מ״ירבה״, והקב״ה הרגיע אותה ואמר, "הרי שלמה בטל ומאה כיוצא בו, וי׳ שבך אינו בטל לעולם" (שמות רבה ו, א). ולכן אמר שלמה (קהלת ז, כג): "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". הוא חפץ לחדור אל מסתרי התורה רק בחכמה, ונסגרו בפניו דלתותיה עד שנלאה למצוא הפתח. ואז, אחרי עמל ותלאה, אחרי שראה את המשבר והמעוות, הכיר שהדרך שהלך בה היא עקלקלה ואי אפשר לו לאדם ללכת בדרך מסוכנת כזו, והודה שהכל הבל, הבל הבלים. כל החכמות שהן תחת השמש, כלומר העומדות מחוץ לתורה, הן הבל ורעות רוח.
ועליו אמרו חז״ל (שבת ל,ב): "ביקשו חכמים לגנוז את ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה וכו׳", ולא גנזוהו, מפני שבסוף הודה על חטאו אשר הכתוב מעיד עליו (מל״א יא, א־ו), שנשיו הטו את לבבו וגו׳, ויעש שלמה הרע בעיני ה׳.
הקב״ה הועיד את שלמה למשיח ה׳ ועליו אמר לדוד אביו (שמואל־ב ז, יג־יד): ״הוא יבנה בית לשמי… אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן"; אולם החכמה הטעתו וגרמה לו שיתרחק מעט מן הדרך הסלולה שהלך בה אביו ובא על ענשו בכך שהכתוב גילה חטאו לרבים. אז הכיר האמת ושב בלב שלם ובנפש חפצה, השליך את החכמה אחרי גוו וניער את בגדיו ממנה, בחותמו את דבריו בקריאה (קהלת יב, יג): ״סוף דבר הכל נשמע״ — אין לנו עסק בנסתרות, ואין לנו להתעמק בבעיות מה למעלה ומה למטה. די לנו לדעת את הנשמע, את הידיעה הברורה, ולהבין (שם, שם): "את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". החוק במוסר ובאמונה, אל תרף מהם, הפך בהם והפך בהם דכולה בהם, ואל תירש השפחה את גבירתה, החכמה את האמונה.
בכך שונה דרכו מזו של אביו. דוד פתח בחכמה: "ראשית חכמה יראת ה"׳, ואילו שלמה פתח ביראת ה׳: ״יראת ה׳ ראשית דעת״ — העיקר היא היראה, ביראה יפתח וביראה יסיים, ״ראשית דעת״ תישאר על מעמדה — דעת ובינה. אל נטפס על סולם החכמה, כי קרובה היא להפסד ורחוקה משכר.
סכנת החכמה
וסיים המדרש: ושניהם שקולים, כלומר באמת הדעת והחכמה שניהם טובים. וכמו שהדעת היא היסוד של האדם, כן החכמה תחייה את בעליה ומרימה אותו למדריגה גבוהה. אבל לא כל האנשים שווים, ולא כל מה שטוב לזה נוח גם לזה, ואפשר שמה שהוא מתוק לזה — הוא מר לחברו. ולכן אמר דוד, בהכירו את תכונת בנו השואף לחכמה ולנסתרות (דברי־הימים־א כח, ט): "ואתה שלמה בני דע את אלוקי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה, כי כל לבבות דורש ה׳ וכל יצר מחשבות מבין". דוד כבר ראה מראש הדרך המסוכנת ששלמה רוצה ללכת בה, והזהיר אותו בכמה אזהרות (שם, שם): "אם תדרשנו יימצא לך, ואם תעזבנו יזניחך לעד".
ולכן הנוסח שלנו בתפילה הוא שה׳ יתן לנו דעת וילמד אותנו בינה, ויחונן אותנו דעה, בינה והשכל. נתחיל מדעת, וחכמה לבסוף, והכל רק בחנינה מה׳, ולא לבדות החכמה מלבנו. את מה שנדע ונבין — נאמין שהכל מה׳.
ועפ״י הנ״ל נוכל להבין גמרא במגילה (יז,ב): "אמר ר׳ יוחנן, ק״כ זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו י״ח ברכות על הסדר. אבות — שנאמר: ׳הבו לה׳ בני אלים׳; גבורות — שנאמר: ׳הבו לה׳ כבוד ועוז׳; קדושות — ׳הבו לה׳ כבוד שמו, השתחוו לה׳ בהדרת קודש׳, ומה ראו לומר בינה אחר קדושה? שנאמר: ׳והקדישו את קדוש יעקב ואת אלוקי ישראל יעריצו׳. וסמיך ליה: ׳וידעו תועי רוח בינה׳. ומה ראו לומר תשובה אחר בינה? דכתיב: ׳ולבבו יבין ושב ורפא לו׳ וכו׳". ולכאורה קשה:
א. איך שייך להסמיך קדושה לבינה מפני שבמקרא כתיב אחר קדושה וידעו תועי רוח בינה? הלא במקדישי ה׳ הכתוב מדבר, ומי שמקדש שם שמים אינו מתועי רוח ח״ו. (המהרש״א מפרש הסמיכות ואומר שהכתוב מדבר בקידוש ה׳ של דניאל, חנניה, מישאל ועזריה שהביאו גם את תועה הרוח נבוכדנצר לידי בינה, עד שאמר בריך אלההון וגו׳).
ב. איך אפשר לומר תשובה אחר בינה מפני שהכתוב סמיך להו; הרי כשאדם הגיע למדרגה של בינה אינו חוטא עוד, ותשובה מה שייכת לו?
אלא שיפה עשו חז״ל שתיקנו לומר תשובה בתר בינה. כי הבינה היא הדרך המוליכה את האדם לחכמה, ואם רק יגע בקצה, כמו זרם של חשמל תעבור בתוך כל גופו ותזיקו. ולכן אל יחכה ואל ימתין עד בוש, רק יתחיל מיד בתשובה, ברפואה קודם למכה, ככתוב "יראת ה׳ ראשית דעת". לכן קרא הכתוב לבעלי בינה "תועי הרוח", יען הרבה כבר נפגעו ונטו על ידה מן הדרך הישרה, ומה לנו להכניס את ראשנו בעובי הקורה, וצדיק באמונתו יהיה.
מעשה העגל
כבר נלאו כל המפרשים למצוא פשר דבר על הענין המסובך הזה של מעשה העגל, איך דור דעה כדור המדבר התדרדר לפתע מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, מ״כל אשר דיבר ה׳ נעשה ונשמע" ועד ל״קום עשה לנו אלוהים"? והאיך אהרן קדוש ה׳ נענה לדרישותיהם תחת למסור נפשו על קידוש השם, ולא עוד אלא שהוא היה גורם לדבר עבירה? בא וראה: על חטא קל שחטאו נדב ואביהוא שהביאו אש של הדיוט לפני אש של מעלה נענשו בעונש מיתה, והנה אהרן שאמר "התפרקו את נזמי הזהב" ויצא העגל הזה ובאו ישראל לאותה תקלה, לא דיו שלא נענש כלל, אלא נבחר לעמוד לשרת לכהן בכהונה גדולה, אתמהה!
מחשבה, דיבור ומעשה
לתרץ כל זה נראה לבאר איזה דבר הלכה (קידושין נט,א): האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלושים יום, הרי היא מקודשת לאחר שלושים יום. חזרה האשה מהסכמתה בתוך שלושים יום, רבי יוחנן אומר: חוזרת בה, "אתי דיבור ומבטל דיבור" (יש כוח בדיבור לבטל דיבור שקדם לו), ריש לקיש אומר אינה חוזרת בה "לא אתי דיבור ומבטל דיבור". הגמרא מקשה על ריש לקיש ממשנה ממסכת תרומות, שבעל הבית יכול לבטל שליחות השליח כל זמן שהשליח עדיין לא תרם, מכאן אפשר ללמוד ש״אתי דיבור ומבטל דיבור". הגמרא מתרצת "שאני נתינת מעות ליד האשה דכי מעשה דמו" ועל כן "לא אתי דיבור ומבטל מעשה". לכאורה יש להקשות, יבטל הדיבור את הדיבור וממילא המעשה בטל. ונראה לתרץ שבאמת אין כאן שני דברים, דיבור ומעשה, רק דבר אחד, המעשה מחזק את הדיבור הראשון. ועל כן אין כח בדיבור שני שהוא דבור גרידא לבטלו.
ויש להבין מהו הכוח המיוחד במעשה, שהרי כשם שהדיבור הוא ביטוי של הרצון, כך המעשה אינו אלא ביטוי של הרצון, א״כ במה עדיף המעשה? נראה להסביר, כי מחשבה גרידא אינה פועלת מאומה. אדם יכול לחשוב כל מה שירצה ומחשבתו אינה משאירה רושם כלל, "דברים שבלב אינם דברים". כל דבר שאדם חושב אינו אלא כעין "הוה אמינא" אצלו, ומחשבתו משתנית ומתחלפת מרגע לרגע כמאמר הכתוב (משלי יט, כא): "רבות מחשבות בלב איש". ברגע אחד יכול אדם לחשוב עשר מחשבות לכאן ולכאן, הן ולאו. אמנם, לאחר שהתבונן וחשב רבות בישוב הדעת עד שגמר בלבו לומר דבר, כיון שהוציא האדם דיבור מפיו, דיבור זה הינו סיכום לפרי מחשבתו, ולכן הוא נקבע במציאות. דיבור בענינים חשובים ונשגבים, כגון: עד המעיד עדות, מרצה הנושא הרצאה, אדם הנותן הבטחה לאשה לשאתה, הרי הדובר מדייק ונזהר זהירות יתירה בדבריו, על כן הדיבור קובע ופועל.
והוא הדין וקל וחומר במעשה – כאשר אדם עושה מעשה הוא מבטא בזה שגמר בליבו בהחלטה גמורה ובעיון רב, שהרי כל עוד עמד הספק בלבו לא היה עומד ופועל בקום ועשה, והמעשה מורה על החלטה וגמירות דעת, ולכן את המעשה אין להשיב.
בגמרא ישנה מחלוקת בין רבי עקיבא ורבי טרפון אם לימוד עדיף או מעשה עדיף (קידושין מ,ב). הסיכום בגמרא: ״נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה". היינו הקב״ה היודע מחשבות, הבין שאם נקבל את התורה רק בדרך של לימוד לא יהא לה שום התחזקות והתקשרות, רוח קלה תבוא ותבטלה. "תורה ציוה לנו משה מורשה", הקב״ה חפץ כי התורה תהיה שלנו, כקנין שאדם מוריש לבניו, על כן נתן לנו מצוות מעשיות, והן תהיינה לנו חיזוק גדול, ועל ידן נקבל את התורה בלב שלם, קנין שלם.
זאת ההדגשה בק״ש "ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך". במה מוכיחים אנחנו שדברינו, קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות, באים מעומקא דליבא ואינם דברים בעלמא? אנו מוסיפים ואומרים "ובכל נפשך", כלומר, ע״י מעשה של מסירות נפש נותנים אנו סימן מובהק והוכחה בולטת שדברינו הם אמיתיים ושלימים בלי כוונות ופניות זכות, והם באים מתוך פנימיות הנפש ולא מן השפה ולחוץ. זו מטרת כל מצוות ה׳, להשריש בליבנו את האמונה הטהורה ולחזק את כל מה שאנו מצהירים בפה.
סיבת טעותם של ישראל ותגובת אהרן
הנה קבלת התורה של ישראל נשארה בבחינה ערטילאית. עדיין לא נצטוו במצוות מעשיות. כל אמונתם היתה תלויה באויר; מצות שבת שניתנה להם היתה רק מצוה פסיבית, שלא לעשות כלום, וטרם נצטוו בבנית המשכן. מה שהיה חסר להם היה הביטוי המעשי לאמנותם, המצוות המעשיות, שיבהירו באופן ברור שבאו בברית יחד עם הקב״ה. ואמנם כל זמן שמשה היה עמהם, מצאו בו התקשרות והתחזקות בתור ממצע בינם לבין ה׳, והיה להם איזה ענין במה להגשים את מחשבותיהם ולחזק את אמונתם. אבל אחר שהוא בושש לרדת באו אל אהרון בטענה צודקת (שמות לב, א): ״זה משה האיש … לא ידענו מה היה לו", כלומר אפילו כשיחזור אלינו, יבוא רק בתור מלאך ולא בתור איש וכי אפשר לנו באיזו התקשרות והתקרבות עם מלאך? על כן הם אמרו: "קום עשה לנו אלוהים". ו״אלוהים" לא במובן א־ל, אלא במשמעות של איזה כוח העומד למעלה מהם, כמו "ונקרב בעל הבית אל האלוקים" או "אלוהים לא תקלל", פירוש, דבר העומד למעלה ממנו ויכול להנהיגו כדיין או נשיא.
ומה השיב להן אהרן? תנו לי זהב ואשליכם לאש, כלומר הראה להם שמחשבתם אינה טהורה מכל וכל, ויש בה סיגים ופגמים. יש לכם אמנם כוונה טובה אבל היא מתובלת במחשבות זרות ובדברי הבלים ושטות, וצריכים אתם לטהר אותה מכל שמץ פסול שמו שמטהרים את הזהב על ידי שמשליכים אותו לתוך האש. ואם כן אפוא אהרן באמת לא חטא כלל והוא בצדקו תחילתו ועד סופו.
תיקון החטא
ומה תהא תקנתם? אמרו חז״ל "חטאו באלה (אלוהיך ישראל) ויתכפרו באלה (פקודי המשכן)" (שמו״ר נא, ח). לפי שחטאו בגלל שעדיין לא קבלו מצוות מעשיות, הקב״ה ציוה אותם לבנות המשכן, כי גם במצוות ישנם חילוקים שונים: יש מצוות שאדם עושה אותן בכל יום ועל ידי ההרגל נחלש ההרגש; יש מצוות שאדם עושה מזמן לזמן כמו מצוות סוכה, אתרוג, נר חנוכה וכדומה, שעושה אותן בחיבה יתירה ובכוונה מיוחדת; וישנן מצוות גדולות מאלה שעל ידי שעושים אותן ברבים השפעתן היא יותר גדולה, כמו מצוות עליה לרגל "שלוש פעמים יראה כל זכורך" וכל ישראל באים אל עיר הקודש והמקדש ומקריבים קרבנות; כל זה עושה עליהם רושם כה גדול עד שמכריע את כל המצוות האחרות, ואשרי עין ראתה כל אלה. בנין המשכן הינו איפוא תיקון חטא העגל.
דרכי ה׳ וקשר של תפילין
לא יראני אדם
״הראני נא את כבודך״ (שמות לג, יח). כמה גדול כוחה של תשובה: מעולם לא הרהיב משה עוז בנפשו לשאול מאת ה׳ דבר גדול כזה. אמנם אחרי מעשה העגל והירידה הכללית עלה בידי משה להשפיע על העם לטובה ולעורר אותם לתשובה, ועל־ידי שזיכה את הרבים, זכה גם הוא להתקרב אל ה׳ יותר מאשר בשעת מתן תורה, ולכן ביקש מה׳ "הודיעני נא את דרכיך" ו״הראני נא את כבודך".
הקב״ה השיבו (שם, כ): "לא יראני האדם וחי". הקשית לשאול, משה, אבל תפילה עושה מחצה, לכן (שם, כב) "ושמתיך בנקרת הצור". כדי לראות את כבודי, צריך אתה להכנה רבה ולהכשרה מיוחדת, לענווה גדולה יותר. ואם תיכנס בניקרת הצור, היינו שתשים עצמך קטן כתולעת הנמצאת בניקרת הצור, אז תזכה לראות מה שלא ראית עד עתה. אולם בעבור כבודי — "וראית את אחורי, ופני לא ייראו" (שם, כג). אולי גם כוונת הפסוק, כי ככל שתקטין עצמך, כן תבוא קרוב יותר להכרה שלא יראני האדם — שאין בכוח אדם באשר הוא אדם, מעט אבק, להשיג את מעלת ה׳ על זה אמרו חז״ל (מובא ברש״י שם לד, כט): מהיכן זכה משה לקרני ההוד? מן המערה, היינו מפני שנכנס למערת הצור והקטין עצמו כל־כך, זכה להתגדל עד שקרני ההוד נראו על פניו.
קשר של תפילין — הסתרת פנים
וחז״ל אמרו (ברכות ז,א) על הפסוק ״וראית את אחורי״: מלמד שהראה הקב״ה למשה קשר של תפילין. יש להבין כוונתם כך: מצינו ביומא (סט,ב), "משה אמר האל הגדול הגיבור והנורא, אתא ירמיה ואמר, נכרים מקרקרין בהיכלו וכו׳, לא אמר ׳נורא׳; אתא דניאל אמר, נכרים משתעבדים בבניו וכו׳, לא אמר ׳גיבור׳״; עד שבאו אנשי כנסת הגדולה והחזירו את העטרה ליושנה באמרם, הן הן גבורותיו, הן הן נוראותיו. הקב״ה רואה ושותק, ממש כמו אב רחמן היודע שלשם רפואת בנו יחידו יש לעשות לו ניתוח קשה, ואז מסתיר את פניו וכובש את רחמיו, בידעו כי דוקא היסורים האלה הם לטובתו, וזוהי הרחמנות הגדולה ביותר. הקב״ה יודע שעל־ידי היסורים יחזיר למוטב את בניו שפנו לו עורף.
קושיה זו שאל משה: ״הודיעני נא את דרכיך״ — מידת צדיק ורע לו ורשע וטוב לו? מדוע כל עיר על תלה בנויה ועיר אלוקים מושפלת עד שאול תחתית?
על זה השיב לו הקב״ה "וראית את אחורי", והראה לו קשר של תפילין. בזה הזכיר למשה שכבר ניסה לשאול שאלה כזו (שמות ה, כב): "למה הרעות לעם הזה", ואז השיבו ה׳ תשובה ארוכה: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה׳ לא נודעתי להם" (שם ו, ג), וחבל על דאבדין ולא משתכחין, הרבה יש לי להתאונן על מיתת האבות. כמה גדול היה כוחה של אמונתם, אף שמעולם לא ראו אלא שם ש־די, המורה של מידת הדין ועל הסתרת פנים, כלומר ״די״; ולפי הרמב״ן השם ש־די הוא אספקלריה שאינה מאירה, כלומר מעולם לא זכו האבות לראות את פני ה׳ המלא חסד ורחמים, כי חייהם היו חיי צער ושלשלת ארוכה של נסיונות וצרות, ובכל זאת לא זזו מאמונתם כמלוא נימא; אדרבה, התחזקו עוד, ומטבע שטבעו האבות היו חסד ואמת ופחד ה׳: חסד לאברהם, פחד יצחק, ואמת ליעקב. הם קידשו שם שמים, ומעולם לא שאלו אותי על שם ה׳, כלומר, לא התרעמו על מידותי. ואתה, משה, הנך בא שוב בשאלות ובספיקות ושכחת את תשובתי מאז. הנה הקשר של תפילין המורה על השם "ש־די".
קשר של תפילין — תקופת הנסים מוגבלת
אך באמת משה לא שכח, אלא חשב: א. האבות קיבלו היסורים באהבה בשביל עצמם בלבד, בעוד אני דורש את כבוד ישראל; ב. עתה, הגיעה השעה לדרוש דרישה כזאת, כי ישראל חטאו בעגל וירדו ממדריגתם, והם זקוקים פעם נוספת לחיזוק גדול ולהתגלות ה׳, כמו שהיתה בשעת קריעת ים סוף, שראו והאמינה או בשעת מתן תורה, שאמרו ״נעשה ונשמע״; על־ידי החטא נתרשלו באמונתם, וצריכים שוב לראות נסים כדי להתחזק באמונתם ולהתקרב אל ה׳.
על זה השיבו הקב״ה "וראית את אחורי" והראה לו קשר של תפילין, המהדק את רצועת התפילין אל הראש ועושה להם גבול וקץ. וכן אתה, משה, תבין שלכל תקופה יש גבול וקץ. יש עת לנסים, ויש עת לחיים טבעיים. אז, בזמן קריעת ים סוף, הייתי מוכרח לבוא אליהם בנסים, כי הם עמדו עדיין תחת השפעת מצרים וטרם השתחררו מהשיעבוד הפנימי. אולם עכשיו כבר עמדו בהר סיני, קיבלו את התורה ואת הלוחות בידם, ודי להם בהוכחות אלה להתרומם ממצבם הרוחני השפל, כי כוח התורה גדול מאד, הפוך בה והפוך בה דכולה בה.
לכן אמרתי לך "פסול לך", כלומר עתה הגיעה השעה שתתחזקו בעצמכם ותהיו עמלים בתורה, ואז תזכו לחיי עולם ולהשגה אלוקית.
אז, בזמן קבלת התורה, היתה הפסילה שלי — מי יעלה בהר ה׳; כי אז הייתם זקוקים לעלייה, לפרישות, לטהרה, ולהחלפת בגדים מבגדי חול לבגדי קודש, מבגדי עבדות לבגדי בני חורין.
אבל עכשיו יש לי פסילה אחרת — מי יקום במקום קדשו, כי הלא כבר קמתם ועליתם, וחובתכם היא רק להשתדל ולהתאמץ לעמוד במקום בו אתם עומדים ולא לרדת משם, ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו. לא בשמים היא, רק בפיך ובלבבך לעשותה.
קשר של תפילין — הרשות לשאלות מוגבלת
ועוד הראהו הקב״ה את הקשר המורה ש־די, כלומר די, אל תדרוש יותר, ודי לך במה שיש לך. מי שהתורה אינה מספקת לו, והוא שואל תמיד שאלות ובא בספיקות, הוא אדם תועה ועיקש ואין לו שום תרופה. ומה שתשיב לו יותר, יבוא יותר בשאלות ובספיקות, ומוטב שלא להתווכח אתו בכלל, כמו שאומר בעל ההגדה "הקהה את שיניו", כי הלא אינו דורש את האמת ורק מתכוון להכניס עירבוביה. ועליו אמר דוד (תהלים נ, טז): "ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי".
לכן סיים הקב״ה "וראית את אחורי", כלומר בן־אדם כזה הרוצה תמיד רק לראות את אחורי, את השלילה, כדי לבוא לידי מסקנה שלית דין ולית דיין, בריאה כזו אין לה שום תיקון. ובטוח אני שאפילו אם תראה לאדם כזה גם את פני, כלומר אפילו כשיראה מעשים גדולים ואותות ומופתים שאין להכחישם, גם אז לא יראה, כי אינו רוצה לראות. כי הוא שואב את חכמתו ממקורות זרים אשר כל באיה לא ישובון.
עוד אפשר לומר, שלפעמים מסתיר הקב״ה את פניו ממנו ואינו מתנהג עמנו במידת הרחמים והחסד, כי גם אנחנו מסתירים את פנינו, ועינינו אינן רוצות לראות את פני ה׳ — ופניו לא ייראו…
ועוד פירוש: ״וראית את אחורי״ — אם באמת תרצה לראות ולהסתכל במעשי ה׳, די לך להביט ולהתבונן מאחוריך, לשים עינך אל העבר, על כל הבריאה כולה, תבל ומלואה, ואז תראה גם את פני, גבורות ה׳, ואין לך עוד כל צורך לראות פני, להסתכל בעתידות, כי הנסתרות לה׳ אלוקינו.