פרשת שמות
לא תעמוד על דם רעך
בפרשתנו אנו מתוודעים למשה רבנו ולחוש הצדק הטבוע בו. בשלוש הזדמנויות שונות סיכן משה את חייו כדי להציל אדם מיד רודפו:
תחילה הציל משה איש יהודי מידיו של שוטר מצרי שהתעמר בו: "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו… וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי" (שמות ב, יא-יב); לאחר מכן חילץ יהודי ממכותיו של יהודי אחר: "וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" (פס' יג); ובהזדמנות השלישית הושיע את בנות יתרו הרועות מן הרועים שהתנכלו להן: "וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם" (פס' יז).
שלוש הצלות לפנינו – הצלת יהודי מגוי, הצלת יהודי מיהודי והצלת לא יהודיות מגויים.
התנהלותו של משה מעוגנת בחיוב המופיע בפרשת קדושים: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז), וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך:
הרואה את חבירו טובע בים, או לסטים באין עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להציל, ולא הציל; או ששמע עובדי כוכבים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אוזן חבירו והודיעו; או שידע בעובד כוכבים או באנס שהוא בא על חבירו, ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכיוצא בדברים אלו, עובר על לא תעמוד על דם רעך (חושן משפט תכו, א).
נחלקו המפרשים עד היכן מגעת חובת ההצלה. האם חייב אדם להציל את חברו גם במחיר של סיכון חייו-הוא, או שמא חובת ההצלה חלה רק כשאפשר להציל בלי להיכנס לכלל סכנה?
מהתנהלותו של משה רבנו, שסיכן את חייו שלוש פעמים, אנו למדים שוודאי שההתנהלות הראויה כוללת את הצורך במאמצי הצלה גם במחיר של סיכון עצמי.
ואולם נראה שאין מחלוקת אמיתית בדעות, אלא הפרדה בין אידיאל לבין דרישה מציאותית. דרכו של משה רבנו היא ודאי הדרך האידיאלית, אך לא כל אדם מסוגל לילך בה. האומץ הנדרש כדי לקום ולהתערב במריבה של אחרים תוך סכנת חיים ממשית איננו נחלתם של כלל האנשים, והתורה אינה מחייבת את האדם לבצע דברים שאינם ביכולתו. על כן הותירה ההלכה מרחב פעולה בין הרצוי למצוי, וכל אדם יפעל במרחב זה כפי כוחו ויכולתו.
בטווח שבין הרצוי למצוי – משה רבנו מתווה לנו את הדרך הרצויה.
הנהגה בענווה
בפרשתנו מסופר על פטירת בני יעקב:
"וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא" (שמות א, ו).
הגמרא מדייקת שיוסף הוזכר ראשון כי הוא מת לפני אחיו. מדוע?
"ואמר רב יהודה שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם: מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, כוס של ברכה לברך ואינו מברך, והמנהיג עצמו ברבנות. ספר תורה לקרות ואינו קורא – דכתיב כי הוא חייך וארך ימיך. כוס של ברכה לברך ואינו מברך – דכתיב ואברכה מברכיך. והמנהיג עצמו ברבנות – דאמר רבי חמא בר חנינא: מפני מה מת יוסף קודם לאחיו? מפני שהנהיג עצמו ברבנות" (ברכות נה, א).
"המנהיג עצמו ברבנות" הוא המטיל אימה על הציבור שהוא מופקד עליו, אולם לכאורה זו חובתו של כל מנהיג! חכמינו זיכרונם לברכה למדו מהפסוק "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז, טו) – "שתהא אימתו עליך" (סנהדרין יט, ב), ובמשנה נאמר ש"אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו" (פרקי אבות ג, ב). מדוע אפוא קבעו חכמינו כי הנהגת הרבנות מקצרת ימיו ושנותיו של אדם?
המאירי מציע שתי תשובות:
"מי שמזמינים לו ספר תורה לקרות ואינו קורא מתוך גאוה שבו, או שנותנין לו כוס של ברכה לברך ואינו מברך, וכן בדרך כלל כל המנהיג עצמו ברבנות – אי אפשר להתקיים בכך, לפיכך ראוי לו לאדם להשפיל עצמו נגד השם ונגד עמו. ומכל מקום מלך או נשיא שבדור ראוי לו להטיל אימתו על הבריות שלא יקלו בו ובהנהגתו, והכל לשם שמים" (מאירי ברכות נה, א).
לפי התשובה הראשונה יש להבחין בין מלך או בעל תפקיד ממלכתי אחר הדורש צייתנות לבין אנשים שממליכים את עצמם ומתנהגים בשררה בלי כל הצדקה.
לפי התשובה השנייה הכול תלוי במציאת שביל הזהב. כל מנהיג חייב להנהיג ובד בבד להישאר עניו ולכוון את מעשיו לשם שמיים. בטיבו של עולם בעל השררה מצוי בסכנת מעידה תמידית, שמא יקשה עליו למצוא את האיזון הנכון בין שתי התכונות החשובות כל כך.
יוסף הצדיק היה בוודאי עניו מאוד, אולם על פי המפרשים הוא התנשא מעט על אחיו אחרי פטירתו של אביו – ולצדיק במדרגתו גם סטייה קלה מגבולות השררה הנדרשות מעצם התפקיד נושאת משמעות הרת גורל.
המנהיג צריך תמיד לזכור שהוא משרת הציבור – וזו תכלית פועלו.
השם הנעלם
הקדוש ברוך מתגלה למשה רבנו ואומר לו שהוא הא-ל המקיים את ההבטחות שניתנו לאבות העולם – אברהם, יצחק ויעקב:
"וַיֹּאמֶר עוֹד אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר" (שמות ג, טו).
לאורך כל הדורות כולם אנו נהנים מאותה הבטחה שהובטחה לאבות העולם. בזכותה יצאו אבותינו ממצרים ובזכותה אנו נמצאים היום בארצנו – כי קיום ההבטחות שניתנו לאבות הקדושים הוא האות שה' הוא אדון העולם.
חכמינו זיכרונם לברכה ראו בפסוק זה רמז לשם י-ה-ו-ה, שאנו מבטאים א-ד-נ-י:
"רבי אבינא רמי: כתיב זה שמי, וכתיב זה זכרי. אמר הקדוש ברוך הוא: לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"י, ונקרא באל"ף דל"ת" (קידושין עא, א).
בכל הקשור בעצמותו של ה' אין לנו תפיסה כלל, וגם במשמעות שמו, כלומר בדרכי הופעתו בעולם, הבנתנו מצומצמת מאוד. ואכן, "זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם" נכתב בכתיב חסר – ללמדנו ששם הוי"ה הוא שם נעלם. אין אנו מבינים אותו ואיננו קוראים אותו ככתבו – אלא מכנים אותו בשם אדנות, העוזר לנו להפנים שהוא האדון ולו אנו כפופים.
וכך פסק הרמב"ם להלכה:
"ואומר [בברכת כהנים] את השם ככתבו, והוא השם הנהגה מיו"ד ה"א וא"ו ה"א, וזה הוא השם המפורש האמור בכל מקום. ובמדינה [מחוץ למקדש] אומרים אותו בכינויו, והוא באל"ף דל"ת, שאין מזכירין את השם ככתבו אלא במקדש בלבד" (הלכות נשיאת כפים יד, י).
גדולי החסידות חשפו לפנינו טפח קטן ממשמעותו של השם המפורש. לדבריהם ישנם שני גילויים של ה' בעולם – האחד הוא י-ה, הנסתר לגמרי מעיני אדם, והאחר הוא ו-ה, המגלה מעט מדרישותיו של ה' מבני אנוש.
גילוי י-ה הוא הגילוי הראשוני של ה' בעולם: היו"ד כמוה כנקודה קטנה שאין לאדם אפשרות להשיגה, וממנה ממשיכה הופעת ה' בעולם הזה אשר ברא. האות ה"א מסמלת את העולם הזה – שיש בו פתח למטה למי שאינו מקשיב לקולו של ה', ופתח קטן למעלה שדרכו מתעלה מי שמקבל את אדנותו.
מציאות זו, המורכבת מעולם רוחני עליון ומהעולם הזה של הבריאה, צריכה להשפיע בשישה גילויים (כערכה של האות וי"ו). שישה גילויים אלו הם גילוי אחד במהותם, אך בהשגתנו האנושית הם מבטאים שש דרישות מן האדם בהנהגתו בעולם:
- חסד – עשיית טוב לזולת.
- גבורה – עשיית משפט.
- תפארת – דרישה לחיות על פי ערכי האמת ולהתרחק משקר.
- נצח – קיום התורה הנצחית.
- הוד – הפנמה והצהרה שהארץ כולה מלאה בכבודו של ה'.
- יסוד – התגברות האדם על יצריו הרעים.
כאשר חיים על פי דרישות אלו מתגלה האות ה"א השנייה – המבטאת את קבלת עול מלכות ה' בעולם הזה ואת עבודתו על ידי ברואיו. תפקידו של האדם לדאוג שהערכים העליונים הגלומים באותיות י-ה יתגלו באותיות ו-ה – שהן התרגום המעשי של הערכים העליונים.
בגילויים הללו ישנה קדושה עצומה שאיננו מסוגלים לבטא כלל וכלל, ועל כן אנו קוראים בשם א-ד-נ-י, כאומרים: אתה הוא ה' אדוננו, בך אנו תלויים – ונשתדל בכל מאודנו לחיות על פי רצונך.
דברי הרב ודברי התלמיד
כשאדם מקבל הוראות הנוגדות את צו מצפונו אסור לו לציית להן, כפי שנאמר בגמרא: "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין[1]?!". כשדברי "התלמיד", בעל השררה, אינם עולים בקנה אחד עם ציווי התורה או עם ערכי המוסר הבסיסיים – ודאי שיש לשמוע לדבר ה', שהוא "הרב" של כל אנשי תבל.
הראשונות שנהגו על פי מצפונן היו שפרה ופועה, המיילדות העבריות, שלא צייתו להוראותיו של פרעה מלך מצרים:
"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית
פּוּעָה. וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמות א, טו-יז).
בגמרא מובא שאף שהמשמעת היא עמוד התווך להצלחתו של צבא ושהמורד במלך חייב מיתה, אין למלא פקודות הדורשות לעבור על דברי תורה. וכך פסק הרמב"ם:
"המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות, אפילו במצוה קלה, הרי זה פטור, דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין, ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו" (הלכות מלכים ג, ט).
ומסופר בגמרא:
"אמר ליה [שלמה ליואב]: מאי טעמא קטלתיה לעמשא [מדוע הרגת את עמשא]? אמר ליה [יואב]: עמשא מורד במלכות הוה, דכתיב 'ויאמר המלך לעמשא הזעק לי את איש יהודה שלשת ימים וגו' וילך עמשא להזעיק את יהודה ויוחר [=ויאחר] וגו". אמר ליה: עמשא אכין ורקין דרש [עמשא איננו מורד במלכות, כי הוא דרש את המילה "רק" בפסוק, כפי שיוסבר בהמשך]. אשכחינהו דפתיח להו במסכתא [כשבא עמשא לגייס את אנשי יהודה הוא מצא אותם לומדים תורה], אמר: כתיב 'כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת', יכול אפילו לדברי תורה? תלמוד לומר [בסוף הפסוק] 'רק חזק ואמץ'" [והמילה "רק" מצמצמת את חובת הציות – שאם בא המלך לבטל דברי תורה אין שומעין לו] (סנהדרין מט, א).
עמשא קיבל ציווי מדוד המלך להביא חיילים בתוך שלושה ימים כדי לרדוף אחרי שבע בן בכרי אשר מרד במלכות דוד, אך הוא לא מילא את ההוראה כלשונה. מדוע? כי כשהגיע לקרוא לחיילים הם היו באמצע לימוד תורה, והוא לא רצה להפריע להם בלימודם. יואב החליט להרוג את עמשא, כי העובר על מצוות המלך חייב מיתה, אך שלמה הוכיח אותו וטען שעמשא איננו בחזקת מורד במלכות, כי הוא שמע לצו מצפונו שאין להפריע למי שלומד תורה – ומשום כך לא מילא את הוראת המלך.
הקשה על כך ה"קרן אורה"[2]: הלוא היציאה למלחמה להציל את ישראל מיד אויביו מחייבת כל אדם, אפילו "חתן מחדרו וכלה מחופתה"[3], וכל שכן תלמידי חכמים! כיצד אפוא התרשל עמשא בהבאת הלומדים? ותירץ הקרן אורה שאותה מלחמה לא הייתה מלחמת מצווה אלא מלחמה אזרחית לדיכוי מרד שבע בן בכרי:
"וצריך לומר דעיקר מרד שבע בן בכרי היה בכבוד מלכות. וזה לאו בכלל מלחמת מצוה הוא".
גם היום תפקידם של חיילי צבא ההגנה לישראל הוא להגן על אזרחי ישראל מפני האויבים מבחוץ, ובעבור זה חובה עליהם להתבטל מלימודם ולשרת בצבא, אולם אין זה מתפקידם לדאוג לשיטור בתוך המדינה.
נלמד מהתנהגותן של שפרה ופועה להקשיב תמיד לצו מצפוננו – המשקף כראי את רצונו של ה' שהושתל בליבו של כל אדם.
דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים? דברי הרב.
[1]. קידושין מב, ב.
[2]. פירוש על התלמוד הבבלי מאת הרב יצחק מינקובסקי מקרלין.
[3]. משנה סוטה ח, ז.