פרשת וארא
כוס חמישית
בליל הסדר אנו שותים ארבע כוסות של יין לזכר יציאתנו מעבדות לחירות. חכמינו זיכרונם לברכה קישרו את דין ארבע הכוסות לארבע לשונות הגאולה המופיעות בתחילת פרשתנו:
לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם (שמות ו, ו-ז).
ארבע הלשונות מבטאות ארבעה שלבים בגאולת ישראל: ההוצאה מתחת סבלות מצרים מציינת את תום השעבוד הפיזי וההתאכזרות של שוטרי פרעה לבני ישראל, ההצלה שמה קץ למעמדם של ישראל כעבדים לפרעה, הגאולה היא עצם היציאה ממצרים והלקיחה שלקח ה' את ישראל לו לעם הרי היא מתן תורה.
ואולם אחרי צמד פסוקים זה מופיע פסוק נוסף, ובו לשון נוספת של גאולה:
וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה' (פסוק ח).
לאור זאת היה ראוי לכאורה לשתות גם כוס חמישית – כנגד הבאתו של עם ישראל לארץ ישראל!
ואכן בדברי הרמב"ם על דיני ליל הסדר מופיעה גם הכוס החמישית:
ואחר כך [אחרי ברכת המזון] מוזג כוס רביעי וגומר עליו את ההלל. […] ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול והוא מהודו לה' כי טוב עד על נהרות בבל, וכוס זה אינו חובה כמו ארבעה כוסות (הלכות חמץ ומצה ח, י).
גם בדברי השולחן ערוך הובאה האפשרות לשתות כוס חמישית:
אחר ארבע כוסות אינו רשאי לשתות יין אלא מים. […] ומי שהוא איסטניס או תאב הרבה לשתות יכול לשתות כוס חמישי ויאמר עליו הלל הגדול (אורח חיים תפא, א).
ואולם הן על פי הרמב"ם הן על פי השולחן ערוך שתיית כוס זו איננה חובה כשתיית ארבע הכוסות הראשונות, ויש להבין מדוע.
נראה כי בחג הפסח אנו חוגגים את השינוי ההיסטורי הגדול שהתרחש בימי צאתנו ממצרים ונשאר לעולמים: יציאת מצרים הפכה אותנו מעבדים לבני חורין, ולעולם לא נשוב עוד לעבדות מצרים – ומעמד הר סיני הפך אותנו לעמו של ה' והעניק לנו את התורה שלא תתבטל לעולמי עד.
לעומת זאת ארץ ישראל הייתה שייכת לנו עוד מימי האבות, אולם הישיבה בה לא הייתה רצופה ונקטעה לתקופות ארוכות במהלך ההיסטוריה. אך טבעי הוא שבעודו שרוי בחשכת הגלות היה קשה לעם ישראל לשתות כוס נוספת של יין, לזכר "וְהֵבֵאתִי".
ואולי בתקופתנו, תקופת הגאולה והחזרה לארצנו, יש מקום לחדש את מנהג הכוס החמישית.
נבואת משה
האמונה בנבואת משה רבנו נטועה בשורשי האמונה היהודית, כפי שלימדָנו הרמב"ם:
"אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁנְּבוּאַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הָיְתָה אֲמִתִּית, וְשֶׁהוּא הָיָה אָב לַנְּבִיאִים, לַקּוֹדְמִים לְפָנָיו וְלַבָּאִים אַחֲרָיו" (שלושה עשר העיקרים, העיקר השביעי).
בתחילת פרשתנו אנו נחשפים לנבואה המיוחדת של משה רבנו:
"וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ב-ג).
התגלות ה' לאבות הייתה במדרגת "אֵ-ל שַׁ-דָּי", ואילו משה רבנו זכה להתגלות בשם ה', שם הוי"ה.
מדרגת א-ל ש-די מתבטאת בתפיסת הא-ל שברא את העולם וטבע בו כללים בסיסיים שעל האדם לכבד. הא-ל משגיח על הנעשה בעולם, ובהנהגתו נותן שכר לצדיקים ומעניש את הרשעים. האבות הקדושים זכו לליווי של ה' בחייהם, לשמירה מאויביהם ולהבטחות גדולות מאת ה' על הקמת עם ישראל וירושת ארץ ישראל. גדולת מדרגתם של האבות ניכרת באמונתם התמימה, שאף שלא זכו לראות בעיניהם את קיום ההבטחות לא פקפקו ולו לרגע קט באמיתותן.
נבואת משה רבנו פותחת שלב חדש בהיסטוריה, שעל גביו יכולות ההבטחות להתקדם לקראת מימושן. משה רבנו זכה להתוודעות עמוקה של הקב"ה – בשם ה'. הוא זכה להיות בקשר ישיר עם הקב"ה וללמוד ממנו את כל התורה כולה, שהיא מהות רצונו של ה', הרצון הכללי העוטף את כל המציאות על כל פרטיה ודקדוקיה. רק נבואתו הישירה של משה רבנו, ב"גילוי פנים" של ה' כביכול, הייתה מסוגלת לקבל את התורה הקדושה ולהצעיד את עם ישראל אל עבר ייעודו.
נבואת משה רבנו ניתנה לו בזכות אבות האומה, ועל כן פותחת ההתגלות למשה בשם ה' באזכור ההתגלות לאבות בא-ל ש-די.
בזכות אבותינו קיבל משה רבנו את התורה והנחילה לעם ישראל – צאצאי האבות לדורי דורות.
אני ה'
פרשתנו פותחת בהצהרה:
"וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'" (שמות ו, ב).
רש"י מבאר מה טמון בהצהרה זו:
"ויאמר אליו אני ה' – נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני. ולא לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים. ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות – אני ה' נאמן ליפרע כשהוא אמור אצל עונש, כגון וחללת את שם אלהיך אני ה' (ויקרא יט, יב), וכשהוא אמור אצל קיום מצות, כגון ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה' (ויקרא כב, לא) – נאמן ליתן שכר".
הרמב"ם ראה באמונה זו יסוד חשוב, אחד משלושה עשר עיקרי הדת:
"אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁהַבּורֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמו גּומֵל טוב לְשׁומְרֵי מִצְותָיו וּמַעֲנִישׁ לְעובְרֵי מִצְותָיו".
ואולם, מנגד ניצבים דברי המשנה בפרקי אבות (א, ג):
"אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם".
כיצד מסתדרים דברי הרמב"ם עם דברי המשנה? האין הם סותרים את הדרישה לעבוד את ה' שלא על מנת לקבל פרס?
אכן לכאורה האמונה בשכר ועונש סותרת את דבריו של אנטיגנוס איש סוכו, אך הואיל והשכר והעונש אינם מיידיים – הם אינם פוגמים בבחירה של האדם לעבוד את ה' לשם שמיים, ולא מתוך פחד מעונש או ציפייה לשכר.
ואף שהתגמול איננו מתקבל בסמוך למעשה – עצם קיומם של שכר ועונש הוא יסוד חשוב ביותר מיסודות הדת, המבדיל בין האדם המאמין לאדם שאינו מאמין. חשוב להפנים שהעולם איננו הפקר, ואף שנראה כלפי חוץ שהרשעים מצליחים – הצלחתם זמנית בלבד. לולא האמונה בשכר ועונש היה העולם מלא עוולות, עולם שבו הרשע יכול תמיד להרע לצדיק.
דברי ימי עמנו מעידים על שורשיה העמוקים של אמונה זו: ה' הבטיח לאבותינו את ארץ ישראל, והם האמינו באמונה תמימה בו ובהבטחותיו. אומנם איש מאבותינו לא זכה לראות בקיומן של ההבטחות, ואדרבה, זרעם נשתעבד במצרים, אך לבסוף הם קיבלו שכר על אמונתם ועל דבקותם בה', ובזכותם נענשו המצרים קשות על שהרעו לישראל – ובני ישראל יצאו ממצרים ביד רמה.
הינה כי כן, האמונה בשכר ועונש אינה סותרת כלל את דברי אנטיגנוס, ודווקא מתוך הידיעה שיש שכר ועונש בעולם עלינו להתעלות ולקיים את המצוות לשם ה', שלא על מנת לקבל פרס. האמונה בשכר ועונש מזכירה לאדם את היותו עובד ה' – ולא אדון העולם.
על כן בפתיחת הפעולות לגאולת ישראל ממצרים ה' מודיע למשה: אני ה' – נאמן ליפרע ונאמן ליתן שכר.
פרשת שילוח עבדים
עשר מכות ניחתו על המצרים בשל רוע לבבם וסירובם לשחרר את בני ישראל, שבע מתוכן מנויות בפרשתנו. סוף סוף יכלו העבדים המסכנים לצפות לשינוי במצבם ולחלום על היום שבו יהיו חופשיים לנפשם. בקריאה שטחית של הפרשה נראה שישראל לא נצטוו בשלב זה במצוות, אך לדברי חז"ל כבר בציווי הראשון שנצטוו ישראל, עוד בהיותם משועבדים, טמונה מצווה:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ו, יג).
משה מצווה את פרעה בדבר ה' לשחרר את ישראל, אך מהו הציווי שהוא מצווה את בני ישראל? מפרשים רבים ראו בפסוק זה בקשה מבני ישראל להתכונן לגאולתם, אולם חכמינו זיכרונם לברכה ראו בו הוראה ברורה לבני ישראל שאחרי שישתחררו ממצרים לא ישעבדו עבדים בעצמם לעולם:
"ואתיא כהיא דאמר רבי שמואל בר רב יצחק: וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל, על מה ציום? על פרשת שילוח עבדים. ואתיא כהיא דאמר רבי הילא: לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים, הדא הוא דכתיב מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי וגו'" (ירושלמי ראש השנה פ"ג ה"ה).
בדרכו של עולם ישנה סכנה שהעבד של אתמול יתנהג כפי שהתנהגו איתו כשיהפוך בעצמו לאדון, ועל כן כשציווה ה' את משה ואהרון לגאול את ישראל הוא הודיע להם: אומנם הגיע העת לשחרר את ישראל, אך השחרור מותנה בקבלה שיקבלו עליהם ישראל – שלא לעשות לאחרים מה שעשו להם ולא לנצל איש את אחיו.
כאלף שנה מאוחר יותר התרה הנביא ירמיהו בישראל שהם יצאו לגָלות בגלל שהם משעבדים את אחיהם:
"וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר. כֹּה אָמַר ה' אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר. מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם. […] וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת. לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם ה' אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ" (ירמיהו לד, יב-יז).
ברוך ה' בימינו, כשגאולת ישראל נותנת את אותותיה בכול, אין עבדות בישראל, אך אנו מצווים לזכור שפעם היינו עבדים במצרים. עלינו להקפיד שלא להתנשא איש על רעהו – ולבנות חברה שדואגת לכולם, חזקים כחלשים. כך נזכה בעזרת ה' לגאולה שלמה.
"צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה"[1].
[1]. ישעיהו א, כז.