פרשת בא
שמחת יום טוב
"וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם" (שמות יב, טז).
בפסוק מופיעות שלוש הוראות הנוגעות לימים טובים:
- ימים אלו הם "מקראי קודש"
- אין לעשות בהם מלאכה
- מותר לעשות בהם מלאכות הנחוצות להכנת אוכל.
מהוראת הפסוק "מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם" היינו מצפים שחכמינו זיכרונם לברכה ילמדונו כי יש לעסוק בימים אלו בדברים שבקדושה ולהקדישם ללימוד תורה ולתפילות, אולם רש"י מלמדנו על פי דבריהם: "קרא אותו קודש לאכילה, שתייה וכסות". כלומר, קדושתו של היום מתבטאת בהיותו שונה מימות החול, ובמה? בשדרוג איכות האוכל והשתייה ובלבישת בגדים יפים ומכובדים.
מה טמון בהוראה מוזרה זו?
הבית יוסף מסביר שהחגים נועדו להזכיר לנו את יציאת מצרים. כשהיינו עבדים לא אכלנו לשובע, לא שתינו לרוויה והיינו מלובשים בבגדים מטולאים – וכשאנו אוכלים ושותים ומתלבשים יפה אנו נזכרים בחסדו של ה' שהיטיב עימנו את כל הטובות האלה.
מהותם של הימים הטובים תובעת מאיתנו לנוח מעמל יומנו, להתענג עם משפחתנו בארוחות טעימות ולזכור שיצאנו מעבדות לחירות. כביכול אומר לנו הקב"ה: זכרו שהוצאתי אתכם ממצרים כדי שתפסיקו לנהוג כמכונות לייצור תפוקה. אנשים חופשיים הינכם – נצלו את זמנכם החופשי לרווחתכם!
חובה זו של שמחת יום טוב מדגישה שה' הוציא אותנו ממצרים לטוב לנו, ואנו נודה לו על מתנה זו ונעבוד אותו ביתר שאת וביתר עוז.
תפילין – מצווה אחת או שתיים?
מצוות תפילין מופיעה לראשונה בפרשתנו:
"וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ט).
"לְאוֹת עַל יָדְךָ" אלו תפילין של יד, "וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ" – אלו תפילין של ראש.
האם תפילין של יד ותפילין של ראש הן שתי מצוות או מצווה אחת?
הספרדים ועדות המזרח מברכים על התפילין ברכה אחת בלבד – "להניח תפילין", וברכה זו חלה הן על תפילין של יד הן על תפילין של ראש. האשכנזים מברכים שתי ברכות – "להניח תפילין" על תפילין של יד ו"על מצוות תפילין" על תפילין של ראש, אולם גם הם מודים ששתי המצוות אחת הן, ואף שברכת "להניח תפילין" נאמרת לכתחילה על תפילין של יד היא חלה גם על תפילין של ראש. במה מתבטא הדבר? אם דיבר מניח התפילין בין הנחה של יד להנחה של ראש הוא צריך לחזור ולברך ברכת "להניח תפילין", כי היא חלה על שתי ההנחות.
לעומת זאת הרמב"ם רואה בשני סוגי התפילין שתי מצוות:
"תפלה של ראש אינה מעכבת של יד ושל יד אינה מעכבת של ראש מפני שהן שתי מצות, זו לעצמה וזו לעצמה. וכיצד מברכין? על של ראש מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין, ועל של יד מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין" (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ד, ד).
למעשה, מצוות התפילין שוזרת יחדיו שתי מצוות המחברות רעיונות שונים:
תפילין של יד מסמלות את תורת המעשה. הן מזכירות לנו יום יום כי ה' הוציאנו ממצרים, ותובעות מאיתנו להתחזק בקיום מצוותיו. תפילין של ראש מונחות כנגד המוח – כלי הזיכרון, ההבנה, ההפנמה. תפילין אלו מחוברות ללימוד התורה והבנתה, "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ".
השילוב בין שתי התפילין מעיד כי איננו רובוטים המבצעים את תורת המעשה בלי הבנה ובלי מחשבה – ואיננו מלאכים העסוקים רק בנשמת המצוות. אנשי בשר ורוח אנו, המחברים מחשבה ומעשה. אנו מניחים את התפילין על היד הפועלת ועל המוח החושב, ואיננו מסיחים את דעתנו בין אלו לאלו.
המצווה מופיעה פעם נוספת בפרשה:
"וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם" (שם יג, טז).
בין הפסוקים ישנם הבדלים קלים:
- "יָדְכָה" במקום "יָדְךָ". חכמינו דרשו במסכת מנחות (לז, א) שתוספת האות ה"א רומזת ליד הכהה (החלשה). מכאן שיש להניח את התפילין על יד שמאל, שהיא החלשה אצל רוב בני האדם.
- "וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" במקום "וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ". התפילין עשויות מארבעה "בתים" – המכילים ארבע פרשיות. חכמינו דרשו זאת מהמילה "טוֹטָפֹת", המורכבת משתי מילים שפירושן שתיים בשפות שונות: "טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים" (מנחות לד, ב).
התפילין מבטאות אפוא שני צדדים בעבודת ה'. תפילין של יד מסמלות את התורה הצנועה, את הקשר האינטימי בין האדם לקונו. זוהי תורה של "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ" (מיכה ו, ח) ושל ביטחון בה' שיהיה בעזרנו חרף כל חולשותינו.
תפילין של ראש הן כנגד ארבע רוחות השמיים, בבחינת "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ" (משלי א, כ). התפילין נישאות מעל הראש, נראות לעיני כול ומפרסמות את דבר ה' ואת תורתו בארבע קצוות תבל, בידיעה שזהו המסר הנכון ביותר לכל התרבויות ובכל השפות.
התורה מכילה את שני הממדים, והתפילין מחברות את שניהם. ה' הוציא אותנו ממצרים כי אנו עמו, בניו אהוביו, אך היציאה הייתה לאור יום, ביד חזקה ובזרוע נטויה, כדי שכל עמי העולם יראו וייראו.
תורת המעשה היא תורה צנועה, תורת האמונה צריכה להשפיע מאורה לכל עבר – ורק מי שחי על פי התורה ומשוכנע באמיתותה יוכל לפרוץ החוצה ולפרסם את גודלה ותפארתה.
המצווה שלא נמנתה במניין המצוות
פעם העברתי הרצאה, ובמהלכה השתמשתי בתאריך לועזי – הן בחודש הן בשנה – כדי לציין אירוע מסוים. אחד המאזינים נחרד ותקף את דבריי בחריפות: איזו בושה שרב יהודי מארץ ישראל משתמש בתאריכים לועזיים! עבריים אנו – ועלינו להשתמש בתאריכים עבריים!
לכאורה צדק המתרעם, שהרי נאמר בפרשתנו:
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב).
לפי פשוטו של מקרא החודש שבו יצאנו מצרים הוא החודש הראשון לחודשי השנה, וממנו ואילך יש לקרוא לחודשים על פי מספרם. וכך פירש הרמב"ן את הפסוק:
"וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים, שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר. ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר 'בחדש השלישי' (להלן יט, א), ואומר 'ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן' (במדבר י, יא), 'ובחדש השביעי באחד לחודש' וגו' (שם כט, א), וכן כלם".
אכן בתורה נקראים החודשים לפי מספרם ביחס לחודש הראשון, אולם אנו מכנים אותם בשמות – ניסן, אייר, סיוון וכו'. הא כיצד? משום שבהלכה אין כל מצוות עשה למנות את החודשים במספרים. הרמב"ן עצמו מסביר מדוע אנו קוראים לחודשים בשמות הנהוגים אצלנו, שהם למעשה שמות פרסיים:
"וכבר הזכירו רבותינו זה הענין, ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר"ה א, ב; ב"ר מח, ט), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה, כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב 'ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון' (ירמיה טז, יד-טו), חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו השם יתברך. כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצא [אלא] רק בספרי נביאי בבל".
דברים מדהימים כותב הרמב"ן. נס העלייה בתקופת עזרא ונחמיה היה גדול מנס יציאת מצרים – אף שהכול קרה בדרך טבעית!
אכן חזרתם של ישראל לארצם אחרי גלות ארוכה בפרס, שנמשכה 70 שנה, אינה אלא נס גדול, מפלאי ה' יתברך, והיא גם קרובה יותר מיציאת מצרים שהתרחשה לפני זמן כה רב.
והואיל וחזרת היהודים בתקופת בית שני היא נס גדול יותר מיציאת מצרים, על אחת כמה וכמה שחזרת היהודים מכל קצווי תבל לארצנו היא נס עוצמתי ומופלא – העולה על כולנה.
ואולי זהו התירוץ לשימוש שאנו עושים בתאריך הלועזי…
ישיבה מעורבת בשמחה משפחתית
בשמחות משפחתיות עולה לא אחת ויכוח על צורת הישיבה הנדרשת: האם צריך להפריד בין הבנים לבנות ובין הגברים לנשים, או שראוי לאפשר למשפחות השונות לשבת יחד?
במשנה במסכת סוכה (ה, ב) נאמר שבשמחת בית השואבה עשו בבית המקדש "תיקון גדול": הגברים רקדו למטה, והנשים צפו בהם מלמעלה – כדי שלא יתערבו הגברים והנשים זה בזה[1]. האם תיקון זה הוא חובה הנדרשת בכל מקום שבו מתכנסים אנשים ונשים יחדיו, או שאינו אלא התנהגות רצויה במקומות של קדושה, כבית המקדש ובית הכנסת, או באירועים שדורשים רצינות יתרה, כהתכנסות לתפילה ולשיעורי תורה? זו השאלה ההלכתית הניצבת לפתחנו.
לדעת הרב משה פיינשטיין חובת ההפרדה איננה מוחלטת, כפי שניתן ללמוד מפרשתנו:
"דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת. וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה" (שמות יב, ג-ה).
התורה מצווה שמשפחות שונות יתכנסו יחד לאכילת קורבן הפסח, ובגמרא מתואר שלפעמים ישבו יחד כעשר משפחות. על כך כתב הרב משה פיינשטיין:
"ובמקום קיבוץ לדברי הרשות ואף בחתונות מסופקני אם יש האיסור זה [הקיים בבית המקדש ובבתי כנסת] באופן שליכא חשש יחוד[2]. ויותר נוטה שליכא לאיסור זה, דהא אשכחן באכילת הפסח שהיו אוכלין האנשים והנשים בבית אחד. והיו שם כמה משפחות, שאין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה כדאיתא בפסחים (סד, ב) (אגרות משה אורח חיים א, לט).
פסיקה זו מלמדת שאין חובה להרחיב לכלל תחומי החיים את מה שנדרש במקומות קדושים או באירועים של קדושה. יש מקומות ויש מקומות, יש זמנים ויש זמנים.
על החברה מוטלת האחריות לחיות בדרך המכבדת את כללי ההלכה, בלי לדרוש בכל מקום ובכל מצב הפרדות שאינן מתאימות לחיי האדם. ההרחקות הנדרשות בבית המקדש ובבתי הכנסת מלמדות על חשיבותה של התנהגות נאותה בכל מקום ובכל זמן גם בהעדר אמצעים מיוחדים. דרישות אלו מקרינות מאורן על כלל המציאות – ובד בבד משאירות אוויר לנשימה בלי לחנוק את שגרת החיים.
[1]. כמבואר בגמרא בדף נא, ב.
[2]. איסור ייחוד אוסר על גבר ואישה שאינם נשואים להיות יחד בחדר אחד. האיסור אינו קיים כשיש הרבה גברים והרבה נשים.