פרשת תזריע
המתח
אישה שיולדת נטמאת בטומאת לידה. לאחר לידת בן היא טמאה במשך שבעה ימים, ואם ילדה בת נמשכת טומאתה ארבעה עשר יום. בחלוף ימי הטומאה נכנסת האישה לתקופת ביניים שבה היא כבר מותרת לבעלה מן התורה, אך עדיין אינה יכולה להיכנס לבית המקדש. בתום תקופה זו, הנמשכת 33 יום בלידת בן ו-66 יום בלידת בת, עליה להביא שני קורבנות, אחד לעולה ואחד לחטאת:
"וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן" (ויקרא יב, ו).
מדוע ציוותה התורה על היולדת להביא את הקורבנות הללו?
בתקופה הסמוכה ללידה התינוק זקוק לאימו בכל רגע ורגע, ובזכות האיסור המוטל עליה להיכנס לבית המקדש היא פנויה להתמסר כל-כולה לטיפול בתינוקהּ. התורה כאילו מעבירה מסר מריבונו של עולם אל האם הטרייה: לכול זמן ועת לכל חפץ. כעת את נתונה לילדך, ואין זה הזמן המתאים להתעלות ולבקר בהיכלי. אני אחכה בסבלנות…
בתום תקופה זו של "ימי הטהרה" היולדת יכולה להתפנות מעט ולהביע את תחושת ההודיה העצומה המפעמת בה על חסד ה' הגדול שזיכה אותה להביא חיים לעולם, ועל כך היא מביאה קורבן עולה.
כעת מתחילה היולדת להפנים כי תקופה חדשה החלה בחייה; החיים השתנו, ולעולם לא ישובו להיות כפי שהיו עד כה. הוספת ילד למשפחה יוצרת טלטלה מסוימת, ויש צורך ליצור איזונים חדשים בין החיים הפנימיים – חיי המשפחה, הבעל והילדים, ובין החיים החיצוניים – הכוללים את הרצון לבוא לבית המקדש ולהתעלות, או לחלופין את השאיפה לקריירה ולהצלחה בתחומים שונים…
קורבן החטאת שהאישה מביאה מבטא את המתח שבו היא נמצאת, מתח שאין לו פתרון ברור אלא חיפוש מתמשך אחר דרך המלך.
ואולי זו הייתה כוונת רבותינו באומרם שהיולדת מתחייבת בקורבן חטאת שמא מתוך קשיי הלידה נשבעה שלא תזדקק עוד לבעלה. בדרך ציורית זו תיארו חכמים את הקושי לקבל את תביעות האימהוּת אל מול הרצון הלגיטימי להתקדם בכל תחומי החיים.
קורבן החטאת הוא מעין קריאה של היולדת לריבונו של עולם, שבה היא מבטאת את רחשי ליבה ומבקשת מתוך תוכה: ה' הכול יכול, אינני מושלמת, אנא עזור לי למצוא את שביל הזהב.
לַכֹּל זְמָן
לידת בן או בת מטמאת את האישה היולדת:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ. וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה" (ויקרא יב, א-ה).
לכאורה דין זה תמוה ביותר: מה הקשר בין טומאה להבאת חיים לעולם? כיצד ייתכן שהדבר הטהור ביותר, שהוא גם הציווי הראשון שנצטווינו בתורה, יוליד טומאה?
כדי להבין זאת נקדים שהטומאה אינה משפיעה כלל על חיי החולין של הטמא. הוא רשאי להמשיך בכל עיסוקיו כרגיל, אך נאסר עליו לעלות לבית המקדש או לאכול בשר קורבנות. החלת הטומאה מעבירה מסר לאדם שהחיים אינם כוללים רק אורות רוחניים. יש קודש וחול, זמן לפעול וזמן להתעלות בקודש – ויש זמנים שהאדם נדרש בהם להיות עם עצמו ועם משפחתו.
בטומאת היולדת ישנם שלושה שלבים:
א. שבעה ימים אחרי לידת בן וארבעה עשר יום אחרי לידת בת – בתקופה זו היולדת נחשבת טמאה. היא אסורה על בעלה ואסור לה להיכנס למקדש.
ב. לאחר תקופה זו, במשך 33 ימים לאחר לידת הבן או 66 ימים לאחר לידת הבת, היולדת מותרת לבעלה אפילו אם היא רואה דם, אך עדיין אסורה בכניסה למקדש. ימים אלו נקראים "ימי טהרה".
ג. בתום ימי הטהרה היולדת טובלת ומביאה קורבן. מעתה היא טהורה ויכולה להיכנס למקדש.
נראה שבשלב הראשון התורה מייעצת לאימא הצעירה להיות "מאה אחוז אימא", להשקיע את כל כוחותיה ביילוד הרך הזקוק לה נואשות בכל רגע ורגע. גם הבעל נדרש לכבד את פרק הזמן הזה שבו אשתו מוקדשת כל כולה ליוצא חלציה.
בשלב השני התורה מנחה את היולדת ואת בעלה למצוא מחדש את נתיב האהבה אחרי תקופת ההפרדה. זוהי תקופה של קרבה גדולה בין בני הזוג, תקופה שבה הם שומרים על קרבתם ואינם נאסרים זה על זה. זהו זמן משפחתי, הזמן של הזוג המסתגל יחדיו למשפחה שגדלה, ורק אחרי 40 יום או 80 יום מגיעה העת למימוש השאיפות לקדושה והחיבור למקדש.
התורה מזכירה לנו כי יש זמן לכול, כל דבר בעיתו ובזמנו. עלינו להעניק זמן לעצמנו, זמן למשפחתנו – ומתוך זמנים אלו לצמוח אל ממדי הכמיהה לקדושה.
עת לחשות ועת לדבר
שלמה המלך החכם מכל אדם לימד אותנו כי "עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר" (קהלת ג, ז). הסכנות הטמונות בדיבור באות לידי ביטוי בפרשתנו, הדנה בדינו של המצורע.
המצורע הוא אדם שחלה במחלת הצרעת, המופיעה לדברי חז"ל כעונש על דברי לשון הרע. לשון הרע הוא חטא כה חמור, עד שהשוו אותו חכמינו לרצח:
"במערבא אמרי: לשון תליתאי קטיל תליתאי, הורג למספרו ולמקבלו ולאומרים עליו" (ערכין טו, ב).
פירוש: בארץ ישראל היו אומרים שלשון הרע הורג שלושה בני אדם: המספר לשון הרע, המקבל לשון הרע והאדם שעליו דיברו.
מובן שלשון הרע פוגע באדם שריכלו עליו, שהרי שמו הטוב של אדם הוא חלק ממהותו, ולכן פגיעה בשמו הטוב כמוה כפגיעה בחייו. אך כיצד פוגע הדבר באומר הדברים ובמקבלם? רש"י מפרש שמאחר שלשון הרע מייצר מריבה – כל השותפים בסכנה.
המהר"ל מבאר שהשותפים בלשון הרע – המספר והמקבל – פוגעים בעומק נשמתם, שכן הדיבור הוא ראי הנשמה, והוא המייחד את האדם מכל שאר הברואים. כשאדם מקריב את החלק הקדוש ביותר של זהותו ומשתמש בו לפגיעה באחר – הוא מקריב על מזבח הדיבור את טהרת נשמתו.
עם זאת, מפרשי השולחן ערוך העירו שאסור שאיסור לשון הרע יביא אותנו לאדישות, ואם נודע לאדם על אדם אחר המתכנן לפגוע בזולתו חובה עליו לפעול להצלתו. וכך מבואר בפתחי תשובה על אורח חיים, סימן קנו:
וראיתי להזכיר פה על דבר אשר כל ספרי המוסר הרעישו העולם, על עוון לשון הרע. ואנכי מרעיש העולם להיפוך, עוון גדול מזה, וגם הוא מצוי יותר, והוא מניעת עצמו מלדבר במקום הנצרך – להציל העשוק מיד עושקו.
הוא אשר אמר שלמה המלך בחוכמתו – "עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר". כל דבר בעיתו.