פרשת נשא
מצוות הווידוי
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה' וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא. וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ" (במדבר ה, ה-ז).
הפסוקים מלמדים שאדם שגזל והכחיש את דבר הגזלה נתבע להחזיר את אשר גזל בתוספת חמישית מערכו. ואולם משפט אחד קצר חורג מן ההקשר המצומצם ונוגע לכלל העבירות: "וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ". מכאן למדו חכמים שיש מצווה מן התורה להתוודות. הווידוי הוא הביטוי המעשי של התשובה – שעליה אין ציווי מפורש, כי היא צריכה לנבוע מתוככי הלב.
חכמינו זיכרונם לברכה נחלקו כיצד יש לקיים את מצוות הווידוי. הדעה הראשונה קובעת שעל האדם להיזכר במעשיו הרעים ולהתוודות עליהם בינו לבין בוראו, וכך פסק הרמב"ם להלכה. על פי דעה זו תהליך התשובה נועד לנקות את האדם מהכתמים הרבים שדבקו בו, וכל המרבה לפרט את חטאיו, להתוודות עליהם ולהתחייב שלא לחזור לסורו – הרי זה משובח.
ואולם יש דעה אחרת, מנוגדת לחלוטין, ולפיה אין למנות כלל את העוונות – אלא די לומר "חטאתי", בלי כל פירוט נוסף. כיצד אפשר להבין דעה תמוהה זו?
דוד המלך צייד אותנו בהדרכה חשובה: "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" (תהלים לד, טו). יש שתי דרכים להבין הדרכה זו. האחת רואה בה שני שלבים בהטבת הדרך, הבאים בזה אחר זה – קודם כול "סוּר מֵרָע", הסר מעליך את כל חולשותיך והתנקה מכל החטאים, ואז תוכל לעלות בסולם המצוות ולהתקרב לאלוקיך באמצעות עשיית טוב.
אך ישנה גם הבנה אחרת, ולפיה עשיית הטוב היא-היא הדרך לסור מהרע. על פי הבנה זו אין כל עניין לשקוע באבל על חטאינו שנעשו בעבר. די שנכיר את מגבלותינו ונבין כי מעדנו וחטאנו, ומכאן ואילך נשתדל לעשות טוב. ככל שנרבה במעשים טובים ילך ויתעמעם מאליו הרושם שהותירו מעשינו הרעים, כשם שהאור דוחה מאליו את החושך.
על האדם להכיר כי הוא בן תמותה, בעל יצרים שלעיתים קשה מאוד להתגבר עליהם. אף אחד איננו מושלם, אבל על כולם מוטלת האחריות להשתדל. יש לשאת עיניים קדימה ולא לטבוע ברפש של העבר.
השולחן ערוך פסק שמותר להסתמך על דעה זו:
"אין צריך לפרט את החטא, ואם רצה לפרט את החטא הרשות בידו. ואם מתודה בלחש נכון לפרט את החטא" (אורח חיים תרו, ב).
מעיקר הדין "אין צריך לפרט את החטא", ובלחש "נכון לפרט" – נכון, אך לא חובה.
עלינו להתקדם תמיד בעבודת ה', לשאוף מעלה מעלה ולא לאפשר לחטאי העבר למנוע את התקדמותנו.
הנזיר ואנחנו
מי שקיבל על עצמו נזירות נאסר בשלושה דברים: לאכול ענבים ולשתות יין, להסתפר ולהיטמא למת:
"מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל. כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל. כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ. כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא" (במדבר ו, ג-ו).
אומנם ישנה מחלוקת בין חכמינו אם הנזירות חיובית או שלילית, אולם יש בהחלט מה ללמוד מאפשרות זו שנתנה התורה לאדם להתקדש:
האיסור לשתות יין מלמד כי הפרזה בשתייה אינה ראויה, ועל כן נשתדל לשתות במידה סבירה ולא להתמסר לתאוות הגוף. האיסור להסתפר יכול ללמד על האיזונים הנדרשים בין החיצוניות לפנימיות. כמובן שנמשיך להסתפר ולדאוג להופעה מכובדת, אך נשתדל שלא להשקיע את כל כוחותינו בחיצוניות. ומה נלמד מהאיסור להיטמא למת?
מי שנטמא למת יכול להמשיך את חייו כרגיל, אך נאסר עליו להיכנס לבית המקדש עד שיטהר, כפי שנאמר בפרשתנו:
"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ" (במדבר ה, ב).
הנזיר נדרש להיות כל הזמן בכוננות כניסה לבית המקדש. אנו איננו נזירים, ואיננו נתבעים להיות מוכנים בכל רגע להיכנס אל הקדושה, אך ודאי שיש עניין להתעלות בזמנים מסוימים ולהיות ראויים בהם להיכנס למקדש. הואיל ואין לנו היום בית מקדש נוכל לתרגם זאת במציאותנו לקביעת זמנים של התנתקות מהשגרה התובענית, זמנים של פניות נפשית המאפשרת לאישיותנו להתקרב לה' יתברך.
לסיכום, את הדברים שנאסרו כליל על הנזיר נוכל אנו ליישם בחיינו בדרך מאוזנת ומדודה: להתרחק משתייה מופרזת, להימנע מהתעסקות יתר במראה החיצוני ולשאוף להיות, לפחות בחלק מהזמן, במצב רוחני המאפשר לנו להתקרב לה'.
עלייה להר הבית בהלכה
בפרשתנו מופיעה המצווה לשלח אנשים טמאים מן המחנה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ… וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם (במדבר ה, א-ג).
במדבר היו שלושה מחנות: מחנה שכינה, מחנה לוויה ומחנה ישראל. המקבילה לשלושה מחנות אלו ממשיכה להתקיים בירושלים:
- העיר ירושלים המוקפת חומה היא מחנה ישראל;
- הר הבית הוא מחנה לוויה;
- בית המקדש, השוכן בהר הבית, הוא מחנה שכינה.
התורה מתייחסת לשלושה סוגים של טמאים: מצורע, זב – הכולל טומאת נידה וטומאת איש אשר יצאה מגופו שכבת זרע, וטמא מת – שנטמא משום שנגע במת או ששהה בחדר אחד עם המת.
רש"י מבאר כי השילוח מן המחנות אינו זהה בכל הטומאות, ונקבע על פי חומרת הטומאה:
הצרוע נשתלח חוץ לכולן, הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתיים, וטמא לנפש מותר אף בשל לוויה ואינו משולח אלא משל שכינה.
לאור זאת, היום השהייה בירושלים כולה מותרת לכל יהודי, שכן מחלת הצרעת עברה מן העולם; הכניסה להר הבית אסורה לאדם שנטמא בשכבת זרע ולאישה נידה עד שיטבלו; ולשטח בית המקדש אסור לאיש להיכנס, שכן כולנו טמאי מתים ואין לנו דרך להיטהר בלי אפר פרה אדומה.
רחבת הר הבית היום מתפרסת על שטח של 135 דונם. שטח הר הבית המקורי ברחבה זו, המקביל הלכתית למחנה לוויה, הוא כ-62.5 דונם (500 אמה על 500 אמה) – ואליו רק מי שנטהר מטומאתו רשאי להיכנס. שטח בית המקדש שהכניסה אליו אסורה לכולם הוא כ-13.25 דונם, כלומר עשירית מכל שטח הר הבית של היום. מקומו של קודש הקודשים נמצא על פי המסורת במקום שבו עומדת היום כיפת הסלע, ומכאן שישנם מקומות רבים בהר שמותר ללכת בהם.
מי שעולה להר הבית צריך אפוא להיטהר תחילה – ולהקפיד שלא להיכנס למקומו של בית המקדש, אולם גם במקום שהכניסה אליהם מותרת נדרשת זהירות רבה והכנה הלכתית ורוחנית:
הכנה הלכתית – ללמוד הלכות טבילה ותנאים נוספים לעלייה להר.
הכנה רוחנית – לזכור שזהו מקום קדוש שהשכינה שורה בו עד היום, ועל כן אין זו עלייה לשם תיור או טיול אלא עלייה של עבודת ה', מתוך רצון להתקרב אליו יתברך בקיום מצוותיו ובתהליך עמוק של חזרה בתשובה.
אנו נמצאים היום במלחמה שאויבינו מכנים "מלחמת אל אקצה", ומכאן שגם הם מבינים את קדושת המקום ונלחמים כדי לקחתו מאיתנו. עלינו להתאמץ ולהביע במעשים את חיבורנו למקום הקדוש –שמעניק לכל ארצנו את ערכה האמיתי.
כיסוי ראש
בזמן שבית המקדש היה קיים, אישה שהסתתרה עם גבר ונחשדה שבגדה בבעלה נדרשה לעבור טקס מיוחד בראשות הכוהן, שבמהלכו התברר אם אכן בגדה באישהּ אם לאו. אחת הפעולות שהיה הכוהן מבצע בטקס הייתה גילוי שער ראשה של האישה:
"וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים" (במדבר ה, יח).
ומכאן דרש רבי ישמעאל:
"וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה – […] לימד על בנות ישראל שהן מכסות ראשיהן" (ספרי במדבר יא, א).
גילוי השיער בתהליך הבירור מעיד שבנות ישראל הנשואות הקפידו לכסות את ראשן. חובת כיסוי הראש חלה על האישה כאשר היא יוצאת החוצה, אך בתוך ביתה אין היא חייבת לכסות את ראשה, ואמרו על כך רבותינו בגמרא שאילו הייתה האישה מחויבת לכסות את ראשה בחצר ביתה "לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה" (כתובות עב, ב)[1].
ההופעה החיצונית של האדם חשובה היא, הן בבית הן בחוץ. יש יופי המתאים ליציאה החוצה, ויש יופי המתאים לבית פנימה. ואף שהתורה מדגישה את העבודה שבלב ודורשת מאיתנו שלא להיגרר אחרי הדברים החיצוניים, יש משמעות גם להופעה החיצונית – המשמשת פעמים רבות מראה לערכים הפנימיים.
[1]. פירוש: הקפדה יתרה בדין זה לא הייתה מאפשרת לשום אישה ("בת לאברהם אבינו") לחיות כראוי עם בעלה.