אור היהדות - פרשת אמור
יראת שמים
מדרש רבה פר׳ אמור (כו, ו): "׳יראת ה׳ טהורה עומדת לעד׳ (תהלים יט, י), א״ר לוי, מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקב״ה זכה וניתנה לו הפרשה הזו… ואיזו, זו פרשת המת".
וקשה להבין.
א. היכן מצינו בתורה שתציין על עובדה מיוחדת שאהרן הצטיין באופן גלוי ביראת שמים? ודאי שאין לפקפק ביראת שמים שלו, כי הרי זכה לדבר עם השכינה ונבחר מה׳ להיות כהן גדול ולהקריב לפני ולפנים. אולם כשהמדרש מדגיש בשכר יראתו, ודאי רצה להראות בזה על איזו יראה מיוחדת.
ב. מדוע נתן לו הקב״ה שכרו דוקא ע״י זו הפרשה של "לנפש לא ייטמא"?
עמידה ליד משה
ה״מסילת ישרים" (פרק כד) מבאר אופני היראה ואיכותה, ואומר שישנן שתי מדריגות של יראה: "יראת העונש", וזו מדריגה קלה מאד, לפחד, כמו ילד, מפני ה׳ רק מפני ששמא יעניש אותו עבור חטאו, ולולא זאת יעשה מה שלבו חפץ, ואם כן אין כוונתו שלימה; הוא רוצה לחטוא, רוצה להזיק, אבל מפחד. לעומת זאת ישנה מדריגה אחרת, שונה וגדולה מזו. זוהי "יראת הרוממות". יראה זו היא היראה שאין למעלה ממנה באיכותה ובשלימותה.
אדם מצייר בדמיונו שהקב״ה הוא עילת העילות וסיבת הסיבות, ואין שום בריה בעולם, אפילו הגדול שבנביאים, שיכולה להשיגו. הוא ברא ומנהיג את העולם, ולית אתר פנוי מניה, ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכל נפשות בני האדם בידו מצויות; הוא מוריש ומעשיר, מוריד שאול ויעל, ממית ומחיה, וכל ההנהגה שבעולם כפי רצונו. ואיך אפשר לעמוד לפניו בלא אימה, יראה ופחד? כמו שאמרו חז״ל (אבות ב, א): "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים".
ובזה מבינים אנחנו את דברי משה שאמר לישראל: "מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה״ (דברים י, יב). ומקשה הגמרא: "אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא"? ומתרצת: "אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא" (ברכות לג,ב). וע״ז מקשים העולם: איברא שלגבי משה מילתא זוטרתא, אבל לנו אין זו מילתא זוטרתא.
אמנם נתאר לעצמנו אם נראה שצדיק וגאון כ״חפץ חיים" יעמוד ביראת הכבוד לפני מישהו, אז נסיק שפלוני הוא אדם גדול ממנו. ואם נראה שהגאון מווילנא מדבר ביראת כבוד על הרמב״ם, נדע להעריך את גדולתו של הרמב״ם.
ומאחר שהרמב״ם מדבר בדרך ארץ כל כך גדול על בעלי התלמוד — איך נעמוד אנחנו מולם: "אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם". והנה הענקים וארזי הלבנון — באיזו יראת כבוד מדברים הם על הנביאים או על משה אדון הנביאים; ועכשיו משה רבנו בעצמו, בעמדו לפני ה׳ אחזתו רעדה ופחד, "ואתנפל לפני ה׳", "ויפול על פניו" "ויסתר משה את פניו".
לזה מתכוונת הגמרא, "אין, לגבי משה מילתא זוטרתא". כמו שאיש צבא פשוט כשרואה את המפקד עומד באימה ופחד לפני המלך, איך לא יפלו אימה ופחד עליו שהוא חייל פשוט?! וכן אנחנו, כשעומדים אנו ליד משה, ורואים אותו עומד ביראה לפני ה׳ — כיצד לא נירא אנו את השי״ת?
יראת חטא
אולם, כמו שאמר ה״מסילת ישרים" בעצמו, להשיג יראה ממדריגה זו, דבר גדול הוא ולאו כל אדם זוכה.
ובכן נחוץ מתחילה לעשות איזו פשרה ולהתחיל ביראה אחרת המסתעפת ממנה, והיא נקראת "יראת החטא".
יראת חטא אין לה שום שייכות ליראת העונש, ואף יש לה במובן ידוע מעלה גם על יראת הרוממות. יען ששתיהן, יראת העונש ויראת הרוממות, אינן יראה מתמדת, כי לא תמיד מפחד האדם מפני עונש, אלא רק בשעה שהוא חולה או כשהוא נוסע בים והוא יודע שהשטן מקטרג בשעת סכנה, או בראש השנה ביומא דדינא, וגם יראת הרוממות היא רק בשעה שהאדם שקוע במחשבות נשגבות, אבל לא תמיד הוא מוכן או מוכשר לזה.
לעומת אלה יראת חטא היא יראה מתמדת, כי בכל עת ובכל שעה יכול וגם מחוייב האדם להתבונן, לחקור ולדרוש ולחשוב מחשבות על מעשיו, ולראות אם מתוקנים או מקולקלים המה.
כמו שכל סוחר סופר ומונה תמיד הכנסותיו והוצאותיו, כן מחוייב האדם לעמוד על המשמר ולפקח על מעשיו, שלא יהיה הפרוץ מרובה על העומד ושלא ייכשל באיזה מעשה עבירה או באיזו מחשבה זרה המטנפת את הנשמה הטהורה שנתן לו הקב״ה. וכמו שכל אדם מביט במראה כמה פעמים ביום, כשיוצא אל השוק וכשחוזר ממנו, לראות אם פניו ובגדיו נקיים ולא מלוכלכים, ואם יראה בהם איזה כתם, כי אז יבוש להיראות לפני בני אדם — כן צריך להשגיח על נשמתו שלא יעשה בה איזה פגם.
ועל זה אמר דוד המלך (תהלים נא, ה): "כי פשעי אני אדע, וחטאתי נגדי תמיד". וכן אומר שלמה המלך (משלי כח, יד): "אשרי אדם מפחד תמיד". לכן ישתדל כל אדם לראות ולהרגיש את החטא, כי כל מגמתו של היצר לסמא את עיני האדם שלא יראה, כי אם יראה ויסתכל בחטא המרעיל והמלכלך את נשמתו, איך יעיז לאבד עצמו לדעת? וע״ז אמר ר׳ יוחנן בן זכאי לתלמידיו (ברכות כח,ב): הלואי שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, כלומר שתרגישו את היראה מפני ה׳ כמו שאתם מרגישים יראה מפני בני אדם.
מטעם זה הקריב בבא בן בוטא אשם תלוי בכל יום, כי היה ירא כל שעה מפני איזה חטא. וכן הקריב איוב קרבן בכל יום אחרי משתה בניו, כי אמר: שמא חטאו בני.
יזכיר לו יום המיתה
ובזה נבאר עניין אחד בתורה.
אחרי שאכל אדם הראשון מעץ הדעת, גרשהו הקב״ה מגן עדן באמרו, שמא ישלח ידו ואכל גם מעץ החיים וחי לעולם. וקשה להבין, מדוע חשש הקב״ה כל כך שיאכל מעץ החיים, הלא רק עץ הדעת אסר עליו ה׳ ולא עץ החיים, ואיזה נזק ייגרם לו או לה׳ אם יחיה לעולם, והקב״ה יתן לו עונש אחר? גם קשה להבין שהקב״ה אמר לו "בזעת אפך תאכל להם". מה הבדל יש באיזה אופן יצטרך לאכול את לחמו? וגם: מדוע סיים הכתוב "עד שובך אל העפר ממנו לוקחת"?
אמנם ידוע מאמר חז״ל (ברכות ו,א): לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע; ניצחו — מוטב, ואם לאו, יעסוק בתורה; ניצחו — מוטב, ואם לאו, יקרא קריאת שמע, ניצחו — מוטב, ואם לאו, יזכיר לו יום המיתה. למה מונה ג׳ תרופות אלה ולא סגי באחת? אלא שהן מכוונות כנגד ג׳ סוגי יראה.
העצה הראשונה היא שישתדל האדם להגיע לידי יראה אמיתית, זוהי יראת הרוממות, ולמדריגה זו אפשר להגיע רק ע״י לימוד התורה: הפוך בה והפוך בה דכולה בה, והיא תהיה שעשועיו כל ימי חייו, ואם לא יסיח דעתו ממנה, לא יסיח את דעתו גם מיראת ה׳.
אמנם מה יעשה האדם שאי־אפשר לו לעסוק בתורה כל היום, ואיך יזכה הוא להגיע למדריגת יראה? על זה השיבו חז״ל, אמנם בלי תורה אי־אפשר לו לאדם להגיע ליראת הרוממות, אלא לידי יראת חטא בלבד, ובמה? על ידי קריאת שמע! כי בקריאת שמע אנו אומרים "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה׳". אחרי שכל מגמותיו ותחבולותיו של היצר הן לסמא את עיני האדם שלא יראה ולא ירגיש את המכוער שבעבירה, לכן צריך הוא להסיר את המסווה מעל פניו ולראות את האמת כמו שהיא בלי כחל ושרק.
ואמנם ישנם בני אדם שהם כבר משוקעים כל כך בחטא עד שאינם רואים ואינם מרגישים את המכוער שבמעשיהם. ואם כך, איך יוכלו להינצל מרשת היצר ולזכות בחיי עולם? יזכיר לו יום המיתה! כלומר, ישתמש בעצה האחרונה הפשוטה שעל ידיה יגיע האדם לפחות למדריגת יראת העונש, אם יצייר בדמיונו שמחר או מחרתיים יבוא יום פקודתו ומרה תהא אחריתו, אין קץ לענשים הקשים המחכים לו, וכי המיתה עצמה תשים קץ לכל חיי התענוגים שלו — איך לא יפחד ולא יגיע לאיזה הרהור תשובה?
וזאת היתה כוונת הקב״ה לגבי אדם הראשון.
אדם הראשון חטא והיה צריך לתיקון, להתעורר לתשובה ולהשלים עם הקב״ה. אולם על ידי מה יבוא להרהור תשובה? על ידי לימוד תורה? הרי היא טרם ניתנה. מצוה אחת שנתן לו הקב״ה הוא לא קיים. ובמה יתקן מעשיו? לקרוא קריאת שמע ולראות את החטא? הלא ערום הוא מכל ואינו מרגיש את גודל החטא, באמרו אכלתי ואוכל עוד.
אמר לו ה׳: "בזעת אפיך תאכל לחם, וקוץ ודרדר תצמיח לך", ובזה תיפקחנה עיניך ותבין מדוע הנך מוכרח עכשיו לעבוד בזיעת אפיך על מזונותיך, ובנפשך תביא לחמך, בשעה שקודם היו מזונותיך מוכנים ומזומנים בגן־עדן בלי שום יגיעה ועבודה — אין זאת כי החטא גרם. וזוהי מדריגת יראת חטא, כי על ידי זה תראה מה שקילקלת וגרמת לעצמך הפסד גדול.
אמנם חושש אני שמא תשקע כל כך בעבודתך עד שתסיח את דעתך מלחשוב ולהתבונן למה בא עליך כל הרע. ולמה גורשת מגן־עדן, ולמה ניתקללה האדמה בעבורך שקוץ ודרדר תצמיח לך. אולי תראה בכל אלה רק סיבה ולא השגחה. ואם כן, אין, איפוא, להקב״ה עצה אחרת אלא להזכיר לאדם יום המיתה ועל ידי זה יבין שחטא וגרם לעצמו ולכל העולם מיתה, ועל ידי כך יבוא לידי הרהור תשובה. תדע שעפר אתה ואל עפר תשוב. כי קרוב היום שתעזוב את העולם וכל מכמניו ויבוא קץ לחייך. ואם כן, איפוא, דע לאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, ובכל עת יהיו בגדיך לבנים, כי לא תדע מתי תגיע העת לידך, ולך עסוק בתשובה.
מדרגת אהרון
והנה, הגמרא בהוריות (יב,א) אומרת שהיה משה דואג ואמר, "שמא חס ושלום מעלתי בשמן המשחה. יצתה בת קול ואמרה (תהלים קלג, ב): ׳כשמן הטוב …כטל חרמון׳, מה טל חרמון אין בו מעילה, אף שמן המשחה שבזקן אהרן אין בו מעילה. ועדיין היה אהרן דואג, אמר, שמא משה לא מעל אבל אני מעלתי. יצתה בת קול ואמרה לו: ׳הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד׳, מה משה לא מעל אף אתה לא מעלת".
וכל כך היתה יראת אהרן גדולה עד שפחד לא רק מעבירה אלא גם מהמצוה, שמא נתערב בה איזה שמץ בלתי טהור, כל כך היה נזהר אהרן ופחד מפני החטא.
והנה איתא במדרש (עיין רמב״ן ויקרא ט, ז) שבכל עת שאהרן הקריב קרבן ראה לפניו את העגל שעשה עבור ישראל ונרתע ונפל לאחוריו מרוב פחד, כי ראה בחוש את החטא והרגיש מה שעשה וגרם קילקול לכלל ישראל, ואף שכוונתו היתה רצויה, אבל מעשיו לא היו רצויים. ובדחילו ורחימו ניגש להקריב את הקרבן וחשב בעצמו שלא זה המביא את הקרבן הוא החוטא אלא הוא בעצמו, והוא צריך לקרבן חטאת או אשם, או אולי אין לו שום תקנה משום שהוא עבר עבירה במזיד, ועל עבירה במזיד אין שום קרבן. היש לך יראת חטא גדולה מזו?
ובכדי להפיס דעתו של אהרן נתן לו הקב״ה פרשת טומאת המת: "לנפש לא ייטמא וכו"׳. אמנם מצוה היא לטפל במת לא רק משום גמילות חסד עם המת, אלא גם משום גמילות חסד עם החי, כלומר עם עצמו — שעל־ידי שיראה איך אדם שחי עמו ועסק עמו, לפתע נקצץ פתיל חייו ואיננו, איך לא יפול עליו מורא ופחד, ומי יודע מה יקרנו בעתיד… אך אהרן, מאחר שכבר היה במדריגה של יראת החטא ולא הסיח דעתו ממנו אף רגע, ועשה כל מה שבידו ובכוחו לתקנו — הוא אינו צריך לשום גורם חיצוני שיזכיר לו חטאו, אינו צריך לטפל במתים, לראות קץ האדם ועל ידי זה להגיע לתשובה, כי כל ימיו הוא עוסק בתשובה. ולכן זכה לפרשת "לנפש לא יטמא" וד״ל.
ראיה טבעית וראיה על פי התורה
דבר מוזר רואים אנחנו בחיינו. בימי האביב, כשהסתיו עבר והגשם חלף הלך לו, הניצנים נראים בארץ ועת הזמיר מגיע והטבע מתעורר לחיים — מתקבצים אנחנו בימי שבתות ועוסקים בפרקי אבות המדברים בביטול גמור על העולם ומלואו ועל החיים בכללם, כגון: הסתכל בשלושה דברים וגו׳.
ובחורף, בשעת תרדמת הטבע, אומרים בשבתות "ברכי נפשי" ושרים מתוך התלהבות על הדרת הטבע ויופיו.
אלא שדרכינו אינן דרכי החיים הפשוטים. לא למה שמקובל לקרוא "חיים" כוונת התורה באמרה "ובחרת בחיים". חיינו התורניים שונים לגמרי מחיי חולין סתם. בשעה שבני אדם יוצאים מביתם, עולים על ההרים והגבעות, מטיילים בכרמים וביערות, ונהנים מזיו הטבע, בא השטן ומרקד בין האנשים, קורא אליהם ואומר "מה נאה אילן זה", צאו אל החיים, אכלו ושתו והתענגו בטוב. באים חז״ל ומייעצים: לא! אל תשמעו לדבריו, סכנה גדולה צפויה לכם, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", ומה אנחנו חייבים לו.
ולהיפך, בחורף בשעה שהטבע כאילו רדום ואין לו שום סימן חיים, חייבים אנו לשיר את שירת הטבע ולהביע את בטחוננו כי כמו שהטבע מיתתו רק זמנית, וכשיגיע שוב הזמן, עץ החיים, יקום לתחייה, כן האדם — לא ימות מיתה עולמית, "לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה". ותחיית המתים מן התורה פירושו שהתורה יש בידה להחיות בטל־החיים שלה את העצמות היבשות והפגרים המתים.
ובהתאם לכך נבין מצות התורה לספור ספירת העומר, בתחילת הקיץ סופרים ספירת ימים וספירת שבועות, ללמדנו כי אל לנו להשתקע בתענוגות החיים יותר מדי. אל נשכח כי העולם הוא כצל עובר, ימינו ספורים ולא נדע מה ילד יום. לכן התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין.