אור היהדות - פרשת קרח
יסודות אמונה
נבאר את פרשת קורח. אף כי פרשה זו יפה נדרשת, עדין ישנן הרבה קושיות.
מה היתה שיטתו של קורח?
איך קרח שפיקח היה בא לחלוק על משה?
חז״ל מספרים כי הלביש את ר״נ ראשי הסנהדראות טליתות של תכלת ושאל שתי השאלות: טלית שכולה תכלת חייבת בציצית ובית שכולו ספרים אם חייב במזוזה. צריך להבין מה משמעות דברי חז״ל.
מדוע ביקש משה מהקב״ה: "אם כמות כל האדם ימותון אלה… לא ה׳ שלחני; ואם בריאה יברא ה׳ ופצתה האדמה את פיה… וירדו חיים שאולה וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה׳" (במדבר טז, כט־ל)?
חז״ל אמרו (מכות כד,א) "בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר ׳וצדיק באמונתו יחיה׳ (חבקוק ב, ד)". עקרון זה מובן מאליו, כי אם "דדא ביה כולא ביה" (נדרים מא,א). עיקר העיקרים הוא אמונה בה׳. האמונה שנשתרשה בלבו של אדם קובעת את כל חייו.
הרמב״ם מפרט את מושג האמונה לי״ג עיקרים.
י״ג העיקרים כוללים שלושה יסודות:
א) אמונת ה׳. מציאות ה׳, אחדותו, אי גשמותו, בורא עולם ומנהיגו, שאותו לבדו ראוי לעבדו.
ב) אמונת נביאים. אמונת יחוד נבואת משה רבנו, שעל ידו נתן לנו תורה משמים בסיני, וכל דבריו ודברי הנביאים אמיתיים ונצחיים.
ג) אמונת שכר ועונש וגאולה.
ג׳ אלו הם יסודות התורה עליה העולם מתקיים, "אם לא בריתי… חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג, כה).
קורח ע״י גאותו ותשוקתו לעלות לגדולה ולכבוד, בא לידי כפירה בה׳ ובתורתו. הוא הודה בדבר אחד, ביתרונו של עם ישראל, כלומר, בשוביניזם יהודי, "כי כל העדה כולם קדושים, ובתוכם ה׳" (במדבר טז, ג) כלומר, בלב כל אדם יש אלוהות, כל אחד יש לו "האלקים שלו" ומכך נודעת הרוח הלאומית היחודית. רוח זו אינה תוצאה של תורת ה׳ אשר ניתנה ע״י משה נביא ה׳.
כפירה באמונת חכמים
כדי לחזק את הכפירה בתורה הלביש את ר״נ ראשי הסנהדראות בטליתות של תכלת ובא אל משה בשאלה, האם חייבות הן בציצית, בפתיל תכלת, הרי הטלית כולה תכלת ואין השכל מחייב לקיים את מצות ציצית, פתיל תכלת. בזאת בקש להראות לעיני כל את חוסר ההגיון במצוות התורה ורק פתי יאמין לכל דבר.
משה טען בצדק שטלית תכלת חייבת במצות ציצית. ודוקא, מפני שטלית שכולה תכלת, שהיא טלית יפה ונאה, מביאה את לובשה לידי גאוה, מסיחה את דעתו מן המצוה ומפנה את כל מחשבתו לכבוד עצמי כי מצות ציצית, מחייבת התבוננות והסתכלות מעמיקה כדי לעמוד על משמעותה. לשם הבנת טעמן ותכליתן פירושן וסודן של מצוות צריכים אנחנו לקבל דעת חכמים ונביאים אשר להם מסר הקב״ה את סודות התורה ופירושה, "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". את מצות ציצית ניקח לנו לדוגמה וממנה נראה ונבין את כל מצוות ה׳, כמו שלימדו וביארו לנו נביאינו וחכמינו. רק אם מסתמכים אנו על המסורת הנאמנה של התורה נוכל להבין משמעותה.
כפירה בהשגחה
שאלה שניה של קורח היתה בענין הבית שכולו ספרים אם הוא חייב במזוזה. המזוזה שיש בה שתי פרשיות שבתורה "שמע" "והיה אם שמוע", קבועה על מזוזת ביתנו לשמירה ולזכירה. כשנכנסים ויוצאים דרך שער הפתח עלינו לזכור את ה׳, כמאמר הכתוב "ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" ו״בכל דרכיך דעהו". בקיום המצוה הזאת אנחנו מביעים את אמונתנו ובטחוננו שה׳ ניצב על גבנו לשמרנו מכל נזק, צער ופגע, כדכתיב (תהלים קכא, ה): "ה׳ שומרך ה׳ צלך על יד ימינך", כי הוא שולט בעליונים ובתחתונים וסוקר כל איש ואיש. הקב״ה משגיח על מעשי בני אדם וגומל להם כמעשיהם.
קורח כפר בכל האמיתות האלה, את כפירתו הוא הראה על ידי שאלת הלעג בית שכולו ספרים למה לו עוד מזוזה.
ובזה כבר הסיר את המסוה מעל פניו והראה כי הוא כופר בה׳ ובתורה שניתנה ע״י נביאו משה.
מחלוקת לשם שמים
ומה יפה אמרו חז״ל (אבות ה, יז): איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו".
כי מחלוקות הלל ושמאי תפקידן לברר ענינה של תורה. הברור נובע מתוך מו״מ מתוך הויכוח. על כן, גם הדעה שאינה להלכה תורמת לקביעתה של הלכה, זו המשמעות של דברי חז״ל "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" (עירובין יג, ב).
אולם קורח עשה ההיפך מזה. הוא לא רצה לשמוע את דברי משה, טעמו ונימוקו, וכך בא בהמון אנשים בקולות וצעקות הוא וכל עדתו, וזה הוכיח שלא ביקש את האמת אלא לעשות מחלוקת.
ומשה ראה והבין את נכלי קרח והנלוים אליו, ופנה אל ה׳ בבקשה "אם בריאה יברא ה׳ ופצתה האדמה את פיה", כי אחרי שכפר בעיקרי התורה שתבל ומלואה עומדים עליהם, אין עוד לארץ זכות קיום והיא תאבד איתם יחד.
וכשפגע ההוא טעייא לרבב״ח אמר לו הטה אזנך ושמע קול היוצא מהמקום בו נבלעו עדת קרח: "משה ותורתו אמת והן בדאין" (בבא בתרא עד,א), קרח ועדתו הודו, כי משה ותורתו אמת. ונראה לומר כי התוספת פירושה כי "והן בדאים", עדין נשארו ברשעתם וכפירתם ולא רצו להודות ג״כ שה׳ אלקים אמת. ויפה אמרו חז״ל (עירובין יט,א): "רשעים אפילו על פתחו של גיהינום אינם חוזרים".