אור היהדות - פרשת עקב

ב. יראת הרוממות

ולכן אנחנו חייבים להשתדל לעלות למדריגה יותר גבוהה, היא המדריגה של יראת הרוממות. יראה זו אינה באה מן החוץ ואין היא תלויה בדבר אחר; היא באה מפנימיותו של הלב ומתוך הכרה אמיתית של גבורת ה׳ ורוממותו, כמו שאמר הנביא (ישעיה מ, כו): "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". ההכרה האמיתית שה׳ מושל בעליונים ובתחתונים ומקומו בשמים ממעל ובארץ מתחת, הוא יצר וברא את הכל ורואה את הכל, ובידו נפש כל חי, וגם השמים מספרים כבוד אל ומעשי ידיו מגיד הרקיע — כל זה מביא את האדם ליראת הכבוד. וכן אמר יעקב אבינו (בראשית כח, יז): "מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים". וגם משה רבינו כשראה מראה אלוקים מתוך הסנה הסתיר את פניו "כי ירא מהביט אל האלוקים" (שמות ג, ו). אדם בעל יראת הרוממות רואה את עצמו נבזה עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה, שעיניו משוטטות בכל וסוקר את הכל בסקירה אחת, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א״כ נגזר עליו מלמעלה. ואשרי מי שזכה לדרגה של יראת הרוממות. יראה זו אינה תלויה בשום סיבה חיצונית ואין היא פוסקת ממנו תמיד; היא תלווה אותו בדרכו בחיים, בלכתו בדרך, בשכבו ובקומו, וכשאך יפקח את עיניו ישים אל לבו שכבוד ה׳ מלא העולם ולית אתר פנוי מיניה.

ויפה פירש המלבי״ם שזאת היתה כוונתם של ישראל באמרם אל משה: "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות״ (שמות כ, טו): הם רצו להוכיח כי יראתם את ה׳ אינה מצד יראת העונש אלא מצד הכרת רוממותו, ולכן הדגישו, שאל ידבר עמנו אלוקים להפחיד אותנו שנמות אם לא נשמע לדבריו, שכן מסתבר מן הקולות והברקים שלא באו אלא להפחידנו, מוטב איפוא שאתה תדבר עמנו בלי איום והפחדה ונקיים את התורה ע״י הכרת הבורא, אמנם גם יראת הרוממות אליה וקוץ בה וגם היא תלויה לפעמים בתנאים ידועים ועשויה להשתנות, הואיל והיראה תלויה במחשבה ומחשבות אדם הן כרוחות מנשבות המחליפות כיוון לפי העת והזמן.

מחשבות האדם הן תמיד כמטרה לחץ ליצר, המשתדל להכות את האדם בסנורים, שהרי הכל תלוי בראייה, יש ראייה ויש ראייה — אם האדם מביט בעין פקוחה יראה את החיים האמיתיים, יראה את מטרת חייו ואת המעשה אשר יעשה — "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה׳", ואז הוא יודע את אשר לפניו, מה לקרב ומה לרחק, מה לעשות וממה לפרוש, והבעיה המעסיקה את מוחו היא ובחרת בחיים.

אולם אם היצר מתגבר ח״ו על האדם ומוליכו שולל, מבלבל את מושגיו ומטשטש את השקפתו. אז הוא רואה הכל להיפך — עליונים למטה ותחתונים למעלה.

ועליו הכתוב אומר (במדבר טו, לט): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". ופוק חזי שני גדולי הדור אלישע בן אבויה ויוחנן כהן גדול, שניהם צדיקים וגדולי ישראל ובכל זאת אחרי שראו שלא כהוגן, נפלו ברשת החטא אשר ממנו לא יצאו לעולם.

אלישע בן אבויה נכנס יחד עם ר״ע לפרדס (עי׳ חגיגה יד,ב), ר״ע הסתכל בעין יפה ונכנס ויצא בשלום, ואילו אלישע בן אבויה הסתכל בעין ביקורתית, ראה ממטרון יושב וכותב, ואמר שמא ישנן שתי רשויות, ונעשה לאחר, הרי שעינו הטעתה אותו ומחשבותיו נתהפכו. וגם על יוחנן כהן גדול אמרו חז״ל (ברכות כט,א): "׳אל תאמין בעצמך עד יום מותך׳ (אבות ב, ד), שהרי יוחנן כ״ג שימש בכהונה גדולה שמונים שנה" נכנס לפני ולפנים קידש וטיהר עצמו, ושם המפורש יצא מפיו בקדושה ובטהרה, ובכל זאת אחרי הבטה רעה בא לידי טעות "ולבסוף נעשה צדוקי", דבר שלא ייאמן כי יסופר.

כל זה מוכיח, שיראת הרוממות בלבד אינה מספקת ואינה מבטיחה לאדם שיישאר תמיד בצדקתו וביראתו, ולכן צריך איפוא להשתדל לאחוז בזה וגם מזה אל ינח את ידו. טובה יראת העונש עם יראת הרוממות ואחת תחזק את חברתה. ולזה אמר הכתוב (תהלים קמט, ו): "רוממות א־ל בגרונם וחרב פיפיות בידם", כלומר אפילו בשעה שאדם רואה את גדולת ה׳ הרם והנישא, אל יסיח את דעתו מחרב פיפיות, היינו מן העונש שיבוא עליו אם יעבור על דברי ה׳ ואם שתיהם יעשה בטח הוא שלא יחטא.