אור היהדות - פרשת וזאת הברכה

היד החזקה

הקשר בין סוף התורה לתחילתה

על הפסוק האחרון שבתורה כותב רש״י (דברים לד, יב): ״׳לעיני כל ישראל׳ — שנשאו לבו לשבור את הלוחות לעיניהם… והסכימה דעת הקב״ה לדעתו".

שבירת הלוחות היתה ה״יד החזקה" (שם), והעובדה היותר גדולה והיותר חשובה בחייו של משה. הבה נתבונן, אם יפיל אדם פשוט חומש מידו על הארץ בכוונה ובמזיד, הלא כמגדף ה׳ ייחשב, ומה גם אם יפיל ח״ו ספר תורה — ומשה השליך את הלוחות שהקב״ה כתבם בעצם כתב ידו.

אלא שמשה לקח את הלוחות ושברם לעיני כל ישראל, להראותם חטאם שגרם לו לשבור את הלוחות מעשה ה׳, ופעולה זו עשתה רושם כל כך גדול על לבם, עד שנפלו על פניהם והורידו את עדיים והתאבלו מאחר שראו מה שקילקלו. מעשה זה פעל, איפוא, בעצמה רבה ביותר.

ופעולה כזו מצינו גם בתחילת התורה באדם הראשון. הוא אכל מעץ הדעת, ובא הקב״ה אצלו ואמר לו "איכה"? איך נפלת מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ואיך שכלך הוליכך שולל עד שעשית כמעשה קוף.

ודברי ה׳ אלה פעלו את פעולתם: אדם הכיר בחטאו והתחבא, כי ראה כי ערום הוא מכל, ערום מן השכל ומן המחשבה הטובה, כי אין לך רעה יותר גדולה מזו שאדם עושה לעצמו.

ויעש לו הקב״ה כתנות עור, ובתורתו של רבי מאיר נמצא כתוב "כתנות אור" באל״ף (בראשית רבה כ, יב), כלומר, הקב״ה האיר את עיניו שיראה מה שחטא, ובזה נפקחו עיניו, ולא על ידי עץ הדעת, אשר רק החשיך את עיניו. ואחרי שראה את המעשה הנורא שעשה ושקילקל במעשה בראשית, אז נפקחו עיניו באמת ובא לידי תשובה.