אור היהדות - חנוכה
הרב ירחמיאל אליהו בוצ’קו זצ”ל
מאי חנוכה
א. מה טעם בית שמאי שחולקים על בית הלל וסוברים “פוחת והולך” (שבת כא,ב)?
ב. מה הקשר בין מאמרו של ר׳ תנחום “והבור ריק אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו” (שם כב,א), לעניין חנוכה?[1].
ג. אסתר נמשלה לשחר (יומא כט,א). השחר הוא סוף כל הלילה ואסתר היתה סוף כל הניסים. ומקשה הגמרא “הא איכא חנוכה”? ומתרצת “ניתנה לכתוב קא אמרינן” וחנוכה לא ניתנה לכתוב. ולא פירשה מדוע לא ניתנה לכתוב?
ד. לשאלת הגמ׳ (שם כא,ב): “מאי חנוכה׳? מובא הנס של פך השמן, והגמרא מסיימת: “לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה”. וקשה, מדוע התרשלו במצוה ודחו את החג לשנה הבאה?
[1] באמצע הסוגיה שעוסקת בענייני חנוכה מובא מאמרו של ר׳ תנחום העוסק בבורו של יוסף שמביא רבנו.
מתן תורה וקבלת תורה
אם נרצה לברר את מהותו האמיתית של החג הזה ואת מטרתו, אפשר לומר שהוא חג של “קבלת התורה”, וחילוק גדול בינו ובין חג השבועות, הנקרא חג של “מתן תורה”.
כי למשל בענייני ממון יש הבדל בין אדם שנתעשר פתאום לבין זה שרכש את הונו במשך זמן רב בעמל, ביגיעה ובחריצות. מי שנתעשר פתאום אין לו שום ידיעה והשגה איך להחזיק בעשרו שלא לאבדו מהר, רוח שאינה מצויה עלולה לקחת ממנו את כל אשר לו, ואילו זה שקנה את עשרו בעמל, בחכמה ובחריצות, ידע איך לשמור על הונו ולמלטו ביום רעה.
נתינת התורה בסיני באה לנו פתאום כמציאה בלי השתדלות להשיגה. ועוד אמרו חז״ל שהקב״ה כפה עלינו הר כגיגית והכריחנו לקבלה.
קרן השור
והנה אנטיוכוס הגדיש את הסאה וניסה לעקור ולשרש את כל התורה והמצוות עד שחז״ל אמרו עליו (בראשית רבה ב, ד): “׳וחושך על פני תהום׳ זו מלכות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהם, שהיתה אומרת להם: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל”.
יש לבאר למה התכוונו חז״ל כשהמשילו את רדיפותיו על אנטיוכוס ל״קרן השור”.
ידוע לנו שיעקב בהלכו נגד עשיו ציווה לומר לו: “עם לבן גרתי. ויהי לי שור וחמור” (בראשית לב, ה־ו), ומבארים שבזאת רצה להגיד לו שאל יחשוב כי מעתה הגיעה השעה להתנקם בו: יש לו כלי זיין ללחום בו, והם יוסף הנקרא שור ויששכר הנקרא חמור.
והכתוב אומר (עובדיה א, יח): “בית יעקב אש, בית יוסף להבה ובית עשיו לקש”.
ועל זאת לעג אנטיוכוס ואמר: חלומות שוא אתם חולמים ותקוות נכזבות אתכם, שיוסף הנקרא שור יבוא לעזרכם; אין אלו אלא דברי טפשות וסכלות, אדרבה, כתבו לכם על קרן השור, אלה קרני יוסף שבהן אתם בוטחים, כי אתם מסלקים את ידכם ממנו ואין לכם עוד חלק באלוקי ישראל.
עכו״ם ות״ח
ואפשר לבאר בעניין אחר: על הפסוק (בראשית לב, כה): “ויאבק איש עמו” מביאה הגמרא (חולין צא,א) דעה אחת האומרת, שה״איש” נדמה לו כעכו״ם ודעה אחרת: כת״ח נדמה לו, ובמה פליגי?
ידוע כי שונאינו יושבים ומטכסים עצה ותחבולה איך ובמה להינצל מסכנת היהדות העומדת בעיניהם כקוץ, וכמו העטלפים המתייראים מפני האור כן מתייראים הם מפני הפצת אור ה׳, האמת, הצדק והיושר. ואנחנו, בתור נושאי דגל התורה ומפיצי מוסר היהדות ואהבת הבריות הננו כצנינים בעיניהם, והם משתדלים לטרוד אותנו מן העולם או לפחות להחליש את כוחנו ולהקטין את השפעתנו. הם משתמשים בשני אמצעים, שהם דבר והיפוכו. תחילה הם באים אלינו כעכו״ם כלומר ביד חזקה, באונס ובכפייה, להפריע אותנו מקיום תורתנו. המדרש (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו פרשה ו) מספר שבשעת הגזירה פגשו אדם אחד יוצא ליהרג ושאלו אותו “מה לך יוצא ליהרג״? והשיב: “על שמלתי את בני”! “מה לך יוצא להישרף? על שקראתי בתורה! מה לך יוצא ליצלב? על שאכלתי מצה! וכו׳”. בויקרא רבה (לב, א) הגירסה: “מה לך יוצא ליסקל? על שמלתי את בני, מה לך יוצא לישרף? על ששמרתי את השבת! מה לך יוצא ליהרג? על שאכלתי מצה! מה לך לוקה בפרגל? על שעשיתי סוכה; על שנטלתי לולב, על שהנחתי תפילין, על שהטלתי תכלת, על שעשיתי רצון אבא שבשמים”!
כי בני אברהם יצחק ויעקב אנחנו ומלומדים אנו מאז ומעולם למסור את נפשנו, לעלות על המוקד ולהוציא נשמתנו ב״שמע”. הרבה חללים הפילו, הרבה דמים שפכו, אבל את מטרתם לא השיגו; ישראל נשאר במבצרו, מסר את נפשו על כל קוץ של תורה וצוארו נעשה כעמוד של שיש לפני רודפיו. כמו שאמרו חז״ל (שיר השירים רבה ב, א [ה]): “׳סמכוני באשישות׳ — באישות הרבה, באש של אברהם ושל מוריה ושל סנה וכו׳”, אישות אלה נתנו לנו כוח ועוז לסבול כל הצרות ולא ליפול תחת נטל המשא הכבד. וכשראו שונאינו שבדרך הכפייה והאונס לא ינצחו את העם קשה העורף, ואף יביאוהו לחישול כוחו ורוחו, אז ביקשו דרך אחרת לחתור חתירה תחת היסוד ולקעקע את כל הבירה; אז הם באו אלינו כתלמיד חכם כלומר, בשפת חלקות ובשם הקולטורה; הם באו להשפיע עלינו ולהכניסנו תחת צל כנפי תרבותם, פתחו לנו את שערי בתי הספר שלהם, התקרבו אלינו, הראו לנו פנים שוחקות, קיבלו אותנו בשתי ידיהם והבטיחו הבטחות גדולות: שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך, הנה ארצנו לפניכם, בואו ורשו אותה, אנשים אחים אנחנו, את בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו נתן לכם וביחד נלך. כה דיברו אלינו בפה־רך עד שעלה בידם לצוד הרבה נפשות, להוציא את נערי ישראל מבית המדרש, להרחיקם מן התורה הנצחית ולהכניסם תחת השפעתן של חכמות זרות, שאין להם פרי אלא פרחים.
וכן עשו היוונים; הם השתמשו בשני התכסיסים לאבדנו מן העולם. כשלא עלה בידם להכניענו בגזירות ובאכזריות, ניסו להראות לנו פנים שוחקות והתקרבות יתירה ולהתעות אותנו על־ידי־כך מדרכנו, עד שרבים נטו מדרך הטוב, שמעו לדבריהם, הלכו אחריהם ונפלו בפח.
במס׳ סופרים (א, ז) מובא, שפעם העתיקו זקנים לתלמי המלך את התורה ליוונית והיה היום הזה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל. וגם פילון האלכסנדרוני, שהיה יהודי חרד ושומר מצוה, העתיק את התורה ליוונית ולימדה ופירשה ע״פ רוח יוונית עד שמקורה העברי היה כזר בעיניו, ואחריו נמשך כל הנוער העברי עד שרוח זרה משלה בתוכם והיהדות המקורית נתדלדלה וכמעט שעברה ובטלה מן העולם.
ואלה היו דברי אנטיוכוס אלינו כלומר, זו היתה הסיסמה שלו: כתבו לכם, כלומר תעזבו ברצונכם הטוב את מעמדכם, תסיחו דעתכם מתורתכם הישנה ותבואו אלינו לקבל את תורתנו. את תורתכם כתבו יוונית על קרן השור, ויהיה זה “כיום שנעשה בו העגל”.
מתתיהו הזקן ישב במודיעין, רחוק מירושלים, סגור בד׳ אמות של הלכה ולא השתתף כלל בעולם האקטיבי והמדיני של ישראל, ופתאום שמע קול במחנה, קול ענות, הוא שמע על הסכנה הגדולה המרחפת על עם ישראל ותורתו, וידע שמיום היות ישראל לגוי לא היתה עת צרה כזאת ליעקב, אז לבש רוח גבורה. שינס מתניו ובקול אדיר קרא אליו את אלה שזיק נשמת היהדות לא כבה עדיין אצלם, בקריאה מי לה׳ אלי!
זעקה גדולה ומרה זעק מתתיהו עד שקולו נשמע, ומתי מספר של יראי ה׳ וחושבי שמו, אשר קדשי ה׳ היו יקרים להם, נהרו אחריו ויצאו ללחום מלחמת מגן בעד עמנו ותורתנו הקדושה, והקב״ה עשה להם נס ומסר את האויב בידיהם, רבים ביד מעטים, טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים. הם הצילו את נשמת ישראל מן הגלים השוטפים.
אז הוכתרו מתתיהו ובניו בשם מכב״י כלומר, “מי כמוך באלים ה׳”, ובשם חשמונאי״ם נקראו, הואיל והם מסרו את נפשם על קדשי עמנו, היינו: חודש, שבת, מילה, נידה, אישות, יחוד ה׳.
אולם מכל מקום לא מצא מתתיהו עדיין את השעה כשירה לחג. מספרים שבימי ממשלת העריץ ניקולאי הראשון הלכו החוטפים מעיר לעיר ומבית לבית לחפש אחרי נערי ישראל וכשתפשום לקחו אותם אתם ואנסו אותם לשמד.
אשה אחת בשמעה שהחוטפים מתקרבים אל ביתה, השכיבה את בנה יחידה על הקרקע, כיסתה אותו באדרת שחורה, וציותה עליו לא לעשות שום תנועה של בעל־חיים.
כשהחוטפים באו וראו תינוק מונח על הארץ חשבוהו למת והלכו להם. כשנתרחקו מן העיר הסירה האם את האדרת ואמרה לבנה לקום, ומה גדול היה צערה וכאבה כשראתה שמרוב פחד ובהלה פרחה נשמתו של ילדה. כן ראה מתתיהו את גודל שברו, את החורבן הנורא ואת השמות שעשה השונא במשך ימי ממשלתו בישראל עד ששאל אם הדור הצעיר רובו ככולו נפל חלל בידי האויב וטימא כל השמנים — מי הם איפוא ההולכים?
דרושה היתה עבודה של תחיית המתים; להפיח רוח חיים בעצמות היבשות; להצית את זיק היהדות ולהדליק בלבם אור ה׳ ומאור התורה. ורק אחרי עבודה רבה וקשה ובמסירות נפש רבה עלה בידו לאט לאט לבנות הנהרסות ולהקים נוער עברי אמיתי, היודע לעמוד על המשמר וללחום את מלחמת ה׳ למען קדשי עמנו. וכך אנו אומרים בתפילתנו, שאחרי כן באו בניך וטהרו את מקדשך, ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים. ואז רק אז, אחרי שראה מתתיהו את פרי עמלו, דור עברי טהור, דור אשר ידע אבותיו ונושא בגאון ובהתרוממות הרוח את דגל תורתנו הקדושה, והיה יכול לומר בפה מלא אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנתנו, ובנערינו ובזקנינו נלך — אז לשנה אחרת קבעו את ימי החנוכה בהלל ובהודיה, וחגגו לא רק את חנוכת המזבח אלא גם את חנוכת הנוער העברי, שנתחדש כנשר וקם לתחייה, תחיית ישראל סבא. זאת היתה עבודתו הקדושה של מתתיהו, שהחזיר את העטרה ליושנה; גמר את הבניין שמשה התחילו, והעמידו על בסיס נכון שלא יפול עוד. ואם קדושה ראשונה לא קידשה אלא לשעתה, הרי קדושה שנייה שבאה ע״י מתתיהו ובניו עם השבת לב הבנים אל אבותם, קידשה לשעתה ולעתיד לבוא.
מתתיהו הדליק את הנר בליבות היהודים עד שקיימו וקיבלו עליהם בעצמם, ברצונם הטוב ובכל לבם ונפשם את תורת משה.
ולכן אנו אומרים “הנרות הללו קודש הם”. ומדוע לא ירדו מקדושתם ולא נתחללו זה אלפי שנים למרות כל הגלים שעברו עלינו עד שאיבדנו כל מה שהיה לנו, נשארנו ערומים ורבתה בנו הרעה, ובכ״ז הנר לא כבה. הנר דולק ואורו מאיר לארץ ולדרים עליה? אין זאת אלא משום שאנו מדליקים, כלומר שההדלקה לא באה מן החוץ אלא מבפנים, לא ע״י אונס וכפייה אלא מתוך הכרה פנימית וע״י השגת האמת.
“הנרות הללו אנו מדליקים” ואנחנו מאושרים, אשר בשעה שבחוץ חושך ואפילה, מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, אנחנו מעמידים נר חנוכה בחוץ וקוראים בקול רם: יהי אור!
״הנרות הללו קודש הם״ אין לנו ואין לכם רשות להשתמש ולנגוע בהם; אתם כלים והם אינם כלים, ולמרות רצונכם יאיר אור זה עד שיתמלא כל העולם כולו אורה, ויקויים בנו “והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך” (ישעיה ס, ג).
לוחות ראשונות ואחרונות
ולכן אמר הקב״ה למשה כששיבר את הלוחות, (שבת פז,א): “יישר כוחך ששיברת”! אמנם משה נראה כמקל בזה בכבוד ה׳, שהפסיד מעשה ידיו של ה׳, אך משה חשב את שבירת הלוחות לעת לעשות הפרו תורתך, וכיון שראה שישראל לא היה מוכשר לקבל את התורה הנתונה מיד ה׳ עצמו, היה מוכרח לשבור את הלוחות האלה ולפסול להם לישראל לוחות מעשה ידי אדם. ע״י הורדת קדושתם היו הלוחות האחרונות יותר מתאימות ויותר מסוגלות לישראל — קרוצי חומר — מלוחות ראשונות שהיו מעשה ה׳; גם ההתעוררות לקבלן באה הפעם מבפנים, מתוך ישראל, ולכן היה קיומם של הלוחות יותר בטוח.
משה שהכיר את הפסיכולוגיה הזאת של ישראל חייב היה להתחשב בה. הוא סבר שטובה קדושה קלה ובטוחה מקדושה חמורה שאינה בטוחה, ובעיקר שגם תכנם של הלוחות האחרונות היה שווה לתוכנם של הלוחות הראשונות ולא נשתנו אלו מאלו אפילו כקוצו של יוד, וטוב מעשה אדם המתקבל ממעשה ה׳ שאינו מתקבל, והרי מתחילה אמרו למשה (שמות כ, טו): “דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות”.
לדאבוננו איננו גבוהים ורמים כ״כ עד שנוכל לקבל את התורה באופן ישר ושנוכל להשיג את הקדושה היורדת אלינו מלמעלה. אנחנו צריכים לאתערותא דלתתא, להכרה ולהשגה היוצאות מתוך העם, מחדרי נשמתו, מאצילות רוחו ומתוך לבו ונפשו, ואו נעשה את הלוחות לבניין האומה, לחלק מנשמתו וליסוד חייו הרוחניים.
ואפשר שמשום כך היה מעשה ההדלקה, שהיא סמל לאתרעותא דלתתא, במנורה של משה דוקא.
שלא בירכו בתורה תחילה
ואפשר שזהו גם הטעם של רב יהודה במס׳ נדרים (פא,א) ובהשוכר את הפועלים (בבא מציעא פה,ב), המפרש בשם רב את הפסוקים (ירמיהו ט, יא־יב): “על מה אבדה הארץ… על עזבם את תורתי” היינו שלא בירכו בתורה תחילה. וקשה להבין האם משום שלא בירכו ברכה ראשונה, גם אם בירכו את הברכה השנייה, חרב בית המקדש וישראל הלך בגולה?
אמנם לדעת חז״ל עברו בני ישראל בימי הבית הראשון על כל העבירות החמורות כמו ע״ז, גילוי עריות ושפיכות דמים (יומא ט,ב), וזאת מפני שלא היה להם שום יחס וקשר עם התורה, לא חשבו את התורה לקניין העם ועצם מעצמו, ובירכו רק ברכה אחרונה עליה כלומר, כמו שמברכים על דבר שכבר נאכל, שעבר ובטל מן העולם; הם בירכו אשר נתן לנו — התורה ניתנה לנו בע״כ ואין לנו כלפיה שום רגש קודש ושום אהדה, אהבה והערצה. ולכן לא, בירכו ברכת התורה אשר בחר בנו בתחילה, הואיל ולא הכירו בבחירה הזאת ועמדו בניגוד גמור אליה.
כמובן שהם הסתירו דבר זה בלבם; הם לא פירסמו אותו ולא גילו את טעמם ברבים, ולכן שאלו לנביאים ולחכמים ולא פירשוהו, רק הקב״ה, הבוחן לבבות ויודע תעלומות, הוא הבין את כוונתם המוסתרת והמופרכת; הם טוענים ומתרעמים על נתינת התורה מתחילה שהיתה בע״כ ועל ה״נעשה ונשמע” שאמר עמא פזיזא.
כל מעשי סיני נחשב אצלם כ״ויהי” כדבר שהיה, שכבר עבר ואין להשיבו. אמנם הכתוב משיב על טענותיהם הבלתי צודקות ועל התלונות אשר בשקר יסודן ואומר (משלי ד, ב): “כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו”.
כלומר גם אם נתתי לכם את התורה בתור מתנה “ממדבר מתנה”, אבל אתם קנו אותה וקבלו אותה כלקח טוב ברצון גמור.
שיחת הנרות
הנרות הללו, מה הם אומרים לנו, מה הם רומזים לנו?
א. הנרות מביאים לנו בשורת־נחמה; הם מראים לנו את האש העולה למעלה, כשם שהצלחתו של ישראל היא בבחינת סולם מוצב ארצה אבל ראשו מגיע השמימה, עולים ויורדים, ואם הוא יורד מצד אחד אז יעלה מצד אחר. העיקר הוא שאנו מדליקים, כלומר שהאדם ידליק את נרו, ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, וה׳ משפיל גאים ומגביה שפלים.
ב. הם מזכירים לנו את דבריו של זרובבל (זכריה ד, ו): “לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה׳ צבאות”.
ביעקב כתוב (בראשית כח, יא): “ויקח מאבני המקום” איזו אבן ואיזה מקום? אבן של המזבח דהר המוריה (לפי פרקי דרבי אליעזר לה). כלומר חגר את מתנו בכוח מסירות הנפש של אביו בעקידת יצחק ובכוח זה הלך אל לבן.
כשבא עמלק להילחם (שמות יז, יב): “וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו” התעטף גם משה בלבושו וברוחו של יצחק כדי להיעזר בהם במלחמתו בעמלק.
וגם דוד, כשגלית לובש השריון בא ללחום בישראל, עמד דוד כנגדו ומאן ללבוש את השריון ששאול מסר לו, הוא לקח אבן אחת קטנה וקלע בגלית. ומדוע אבן? משום שגם הוא ידע כי לא בחיל ולא בכוח ינצח את הענק הפלשתי אלא ברוח ה׳, ברוח של מסירות נפש, ברוח של קידוש שם שמים ברבים, ועלתה בידו.
עד שבא אליהו בהר הכרמל. שם תשש כוחו ונתרשלו ידיו, כי נגדו עמדו הפעם, לא עמלק ולא גלית הפלשתי אלא אחיו ואנשי עמו, ואיך יילחם בישראל בכוחו של ישראל, בכוח העקידה? לכן לא מצא עצה אחרת אלא להתפלל מנחה ולצעוק אל ה׳ “ענני”, וה׳ פנה לתפילתו וכל ישראל הכירו שה׳ הוא האלוהים.
המנורה בתור כלי מלחמה
ושוב חושך, ענן וערפל, השמים לבשו קדרות ומלאכי מרום בכו, שלטון יוון מתחזק וסכנה גדולה מרחפת על עם ישראל לטבוע בתוך גלי הטמיעה. ועכשיו אין אבן ואין מקום, תמה זכות אבות וגם תפילת המנחה לא הועילה. עד שקם מתתיהו ומצא דבר חדש להילחם בו נגד האוייב ולנצחו וזוהי המנורה, מתתיהו הדליק נר ישראל, הוא הדליק אש דת ובכך ניצח את החושך.
ומה יפים המה דברי המדרש על פר׳ בהעלותך (במדבר טו, ה), כשראה אהרן שהנשיאים הקריבו והוא לא הקריב, חלשה דעתו שלא היה עמהם, הרגיעו הקב״ה: “לגדולה מזו אתה מתוקן”, שלהם בטל ושלך אינו בטל. וכוונתו, שכוח הקרבנות הוא רק תולדה ותוצאה של הקרבן הראשון בעקידת יצחק, וזה ייבטל ע״י חורבן הבית ותסתיים זכות אבות, אבל שלך אינו בטל — המנורה נשארת קיימת ועומדת; נר ה׳ ואש דת הם אש תמיד שתוקד על המזבח ולא תכבה; הנר לא יכבה לעולם, כוח התורה והתרוממות רוחו של ישראל ילווהו בדרכו בגלות ויאירו לו את הנתיב בחשכת הלילה, עד שיאיר המזרח “וארנן לבוקר חסדך” (תהלים נט, יז).
ולכן אמרו חז״ל נס חנוכה לא ניתן ליכתב (עי׳ יומא כט,א; ועי׳ תוס׳ מגילה ז,א ד״ה “נאמרה”). הואיל ואין כותבים אלא דבר היסטורי, מה שהיה ועבר ואינו שב, אבל אין כותבים דבר המתהווה עכשיו, העומד לפנינו, המשפיע על החיים ומקושר בחיים ובו תלוי נשמת כל האומה.
וזוהי הדלקת הנר; אין אור בלי ישראל ואין ישראל בלי אור; הנרות הללו, שהדליקו החשמונאים עומדים לפנינו ומאירים לנו את חשכת הגלות, נותנים לנו עוז ותעצומה, אמונה, בטחון ותקוה, שבמהרה ידליק לנו ה׳ את האור הגדול, וחפרה הלבנה ובושה החמה. ובינתים אל נתייאש. אל יפול רוחנו, עוד רב הדרך, עוד רבה המלחמה, אמנם העתיד לנו הוא.
ואם תשאלו מאי חנוכה? כלומר, מה רואים אנחנו עכשיו מכל הנסים והנפלאות, בשעה שדל כבודנו בגויים וכאז כן עתה אומרים לנו כתבו לכם על קרן השור ורומסים אותנו ברגלים, על זאת משיבים אנו, שאין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם כי לא בחפזון נצא, “התיצבו וראו את ישועת ה׳”! וכשם שבחלום פרעה אכלו הפרות הדקות את הבריאות והשבלים הרעות בלעו את השבלים הבריאות כן יבלע האור הבוקע — שבעת קני המנורה נר ישראל — את האש הזרה שהדליקו אחרים.
וזהו שאמר ר׳ תנחום (שבת כב,א) “נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה”, כי צריכים לראותו, להסתכל בו, ולא להסיח דעת ממנו אף לרגע, כי הנר הוא נשמתנו ובו תלוי כל קיומנו.
ואח״כ דרש (שם) ״׳הבור ריק אין בו מים׳ (בראשית לז, כד) — אבל נחשים ועקרבים יש בו”, ובכל זאת לא המיתו את יוסף; אדרבה, הם המה הסיבה שיוסף הורד למצרים ושם נעשה מלך.
כן רבות הן המחשבות בלב שונאינו ועצת ה׳ היא תקום.
וזוהי הפלוגתא של ב״ש וב״ה (שבת כא,ב), ב״ש אומרים פוחת והולך כנגד פרי החג, כלומר, אל תתייאשו אם תשמעו קול המונה של רומי ותראו אותם מצליחים, כי אם הם עולים מצד אחד הרי הם יורדים מצד אחר.
הביטו וראו בדברי הימים שלהם איך הם פוחתים והולכים מיום ליום, איפה הם כל הגיבורים של רומי, של יוון, של בבל, של מדי, של מצרים ושל אשור?
כולם חלפו עברו מן העולם, וע״ז מרמזים לנו פרי החג, שהמה כנגד האומות, לראות באספקלריה המאירה, שאצלם דור הולך ואצלנו דור בא, אצלם ובא השמש ולנו וזרה השמש.
חנוכה — לשנה אחרת קבעום
“לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים” (שבת כא,ב). צריך להבין מדוע לא הביא ענין הנצחון הגדול שניצחו, בשעה שעדיין עמדו תחת רושם הנצחון, לקביעת ימים טובים.
ונראה לומר, כי העיקר לעתיד לא היה בנצחון הצבאי אלא בנצחון של הרוח היהודי. ואם היו עושים יום טוב מיד אחרי המלחמה לא היו יכולים להשתחרר מן המלחמה, מתשומת הלב לנצחון הצבאי. מהותם של הימים הטובים היו נקבעות מתוך הרושם הכביר של הנצחון הזה.
כמו כן היה חשש שבדורות הבאים יחגגו את הנצחון המלחמתי מתוך שכחה שהקב״ה עשה את המלחמה. לכן המתינו עד לשנה הבאה. עד אז נרגעו מסערות הקרב, והסיחו דעתם במדה מסוימת מן הנצחון הצבאי, לשנה האחרת היו מסוגלים לראות את המאורעות בפרספקטיבה רחבה יותר של נצחון האור היהודי על יון, והימים הטובים נקבעו תוך הדגשת נס פך השמן המסמל זאת.
הסבר נוסף; חז״ל דרשו (בראשית רבה ב, ה): “ר׳ שמעון בן לקיש פתר קריא במלכיות ׳והארץ היתה תוהו׳ זו גלות בבל…, ו׳בוהו׳ זו מלכות מדי…, ׳וחושך׳ זה מלכות יוון, שהחשיכה עיניהן של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל”. מלחמת יון נגד ישראל מסומלת ע״י השור, אין הנאה להיזקו וכוונתו להזיק. היוונים גזרו גזירות שלא ללמוד תורה ושלא לקיים מצוות. ראשי התיבות של האותיות ״חשמונאי״ — חודש, שבת, מילה, נידה, אישות, יחוד ה׳, מטרת הגזרות היתה לחסל רוח ישראל. כדי להשיג מטרה זו הם פעלו גם בדרך אחרת. הם השפיעו רוח תרבות יון לתוך עם ישראל, הם בקשו להרעיל נשמת ישראל, טמאו את השמנים. מאידך, הם פתחו פתחיהם לפני כל יהודי וקראו לו בחיבה להצטרף.
“לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי” (זכריה ד, ו), מי שרוחו כבירה אין לו לפחד מפני החיל והכוח. האיש בעל הרוח עומד למעלה מן הטבע, ולמעלה מן היכולת. הוא מתנשא ומרומם את עצמו למעלה. הבלתי אפשרי אצל אחרים, הופך אצלו לאפשרי. המלחמה היתה בשם ה׳ ולכן קמו המעטים האלה נגד ויכלו ונצחו. חשמונאי ובניו היו כאליהו וכפינחס בעלי הרוח היותר כבירה. אבל אחרי הנצחון לא הגיעה השעה לחוג את חג הניצחון. השונא הצליח במידה מסוימת להרעיל את נשמת ישראל, לטמא כל השמנים. להשפיע השפעה עמוקה בעם ישראל. הנצחון בקרב אינו עדיין נצחון שלם. המנצחים אינם אלא מעטים, יחידים וגלמודים כמקודם.
עד כה לא ניצחו אלא את השונא החיצוני אך לא את הפנימי. חייבים לפעול פעולה חינוכית פנימית. הם הלכו מעיר לעיר ומבית לבית לאסוף התינוקות של בית רבם שלא טעמו טעם חטא. הם אספו תלמידים קטנים, שלא נטמאו. את הנרות הללו הדליקו והעלו מחדש את אור ישראל. לאות זכרון אנו מדליקים נרות קטנים לזכר נס הצלת נשמות ישראל. זהו הפירוש “לשנה אחרת”, אחרי שהבינו שהנצחון הצבאי אינו מספיק הוא רק נצחון לשעה, תפקידו לדחות את השונא החיצוני. עתה כאשר עלתה בידם להכות מכה רבה גם את השונא הפנימי ולהשיב בנים אל אבותם — קבעו חג בהלל והודאה.
אנו מעמידים את הנרות בחלון להראות לכל העולם מעין מחאה של האור נגד החושך. ואם קטנים הם הנרות הרי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, ומטרתנו היום היא לעשות כמעשה החשמונאים בשעתם: לשאת את המנורה בידינו והיא תלווה אותנו תמיד בדרכנו. ללמד כי העיקר הוא הרוח הפנימי