אור היהדות - פורים
הרב ירחמיאל אליהו בוצ’קו זצ”ל
כתבוני לדורות
א. במס׳ מגילה (ז,א): ״שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני לדורות, שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות… שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות. שלחו לה: ׳הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת׳” (משלי כב, כ), כלומר רק בשלושה מקומות יש לנו להזכיר את עמלק: בפרשת בשלח, בפרשת כי־תצא ובספר שמואל, עד שלבסוף מצאו ראיה מן התורה (שמות יז, יד): “כתוב זאת זכרון בספר”, ׳בספר׳ רומז על מגילה, עיי״ש.
וקשה להבין איך אסתר הצנועה והענווה, שלא הגידה עמה ומולדתה, פתאום נהפכת לאחרת ומבקשת להתפרסם גם לדורות הבאים?
ב. לפי מס׳ סוטה (יד,א) שלחה פעם מלכות רומי הרשעה משלחת למצוא את קברו של משה, וכשהגיעו האנשים להר נבו — עמדו למטה, נדמה להם שהוא למעלה, עמדו למעלה, נדמה להם שהוא למטה, ולא ידעו את קבורתו.
מה כוונתם בזה, שאלה שעמדו למעלה, נדמה להם שהוא למטה, ולהיפך?
ג. במס׳ מגילה (יג,ב) מובא: “׳הפיל פור הוא הגורל׳, תנא כיוון שנפל פור בחודש אדר, שמח (המן) שמחה גדולה. אמר, נפל לי פור בירח שמת בו משה, ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד”.
וגם זה קשה להבין, אף אם באמת נולד באדר, אבל הרי מת בחודש זה והורע מזלם של ישראל?
נצחיות התורה
כדי לבאר כל אלה נקדים מה שאמרו חז״ל בבבא מציעא (נט,א־ב) בעניין מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע בתנור של עכנאי, שכבר עמדו עליה קדמאי. “ר״א מטהר וחכמים מטמאים… אמר ר״א אם הלכה כמותי, חרוב זה יוכיח! נעקר חרוב ממקומו מאה אמה וכו׳ אמרו לו (חכמים), אין מביאים ראיה מן החרוב וכו׳”. לבסוף: “חזר ואמר להם, אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו. יצאה בת־קול ואמרה, מה לכם אצל ר״א שהלכה כמותו בכל מקום. עמד ר׳ יהושע על רגליו ואמר, ׳לא בשמים היא׳ (דברים ל, יב) וכו׳. אמר ר׳ ירמיה שכבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחים בבת־קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה (שמות כג, ב): ׳אחרי רבים להטות׳. אשכחיה ר׳ נתן לאליהו אמר לו, מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? אמר לו, קא חייך ואמר, ניצחוני בני, ניצחוני בני”.
הנה יצאה בת־קול שהלכה כר׳ אליעזר כיון שמצד הסברה באמת הדין עמו, ולולא עמדו חכמים נגדה קלע באמת אל המטרה ולא החטיא.
אז עמד ר׳ יהושע על רגליו ואמר, לא בשמים היא. כי כבר כתוב בתורה “אחרי רבים להטות”. וטעמו ונימוקו עמו, כי אומרים אנחנו בכל יום “אני מאמין באמונה שלימה שזאת התורה המצויה בידינו לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא”, כי התורה הנמצאת בידינו היא אותה התורה שכתב משה ומסרה ליהושע, ואותה התורה שכתב עזרא ושהיא נתקבלה על־ידי כל ישראל בכל הדורות כתורת משה, ואין לשנות בה אפילו קוצו של יו״ד.
ומי לנו גדול כשלמה המלך שניסה לשנות פסוק אחד מן התורה (עפ״י שמות רבה ו, א ועוד): “׳ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו׳ (דברים יז, יז), אמר, אני ארבה ולבי לא יסור וכו׳. אותה שעה עלתה יו״ד שב׳ירבה׳ ונשתטחה לפני הקב״ה ואמרה וכו׳. אמר לה הקב״ה, שלמה ואלף כיוצא בו יהיו בטלין, וקוצה ממך לא ייבטל”.
מדוע הטיחה היו״ד דברים כלפי מעלה? כי היו״ד מורה על העתיד, ולכן פחדה — לא מפני שלמה בלבד, אלא מפני הדורות הבאים אחריו, שאם אחד ינסה לעשות לעצמו היתרים ולעבור על דברי התורה, ויתן לכך טעמים ונימוקים, יבואו גם אחרים ויעשו כמותו ויתחילו בתיקונים ובריפורמה ויקרעו, חלילה, את התורה לגזרים, ואין לדבר סוף. לכן מחובתנו להיות עקביים בעקשנותנו, ולא לוותר אפילו על קוצר של יו״ד, וכך נשמור את התורה בטהרתה ובשלימותה.
כמה קרבנות הקרבנו אפילו על ערקתא דמסאני, דאם לא כן, כל אחד יאמר שגם הוא שמע בת־קול, ולכן אין משגיחים בה.
ויפה אמר אליהו שבראות הקב״ה כל אלה, היה שמח שבניו מוסרים נפשם על קיומה הנצחי של התורה, ואינם חסים אפילו על כבודו של ר׳ אליעזר כי אינם יכולים לוותר בשום אופן על כבודה של התורה הנצחית, וכמו שהיא עתה, כן צריכה היא להיות לנצח; כי תורתנו כתובה ביד ה׳, ע״י משה, וכמו שה׳ נצחי כך תורתו נצחית, ואסור לעשות בה כל שינוי.
וזאת היתה כוונתו של הקב״ה: ניצחוני בני, כלומר בעקשנותם עשו אותי לנצחי[1].
אולי היה זה גם הטעם שמשה שבר את הלוחות אחרי שעשו בני ישראל את העגל: כדי להראות להם שאם ינסו להכניס איזשהו שינוי בתורה, אפילו שיקיימו את כל התורה כולה ויקבלו על עצמם את כל הדיברות מלבד דיבור אחד ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה״ — אז מוטב להם שיחללו את כל התורה וישתברו הלוחות, ולא ירמו עצמם שהם שומרי תורה, ואז יתגלה קלונם ברבים.
וכך גם נבין מה שאמרו חז״ל (חולין קלט,ב): “משה מן התורה מניין? דכתיב ׳בשגם הוא בשר׳ (בראשית ו, ג)”, ו׳בשגם׳ בגימטריא ׳משה׳ (רש״י שם). ודבר מוזר הוא לבקש ולמצוא בתורה רמז על משה, בשעה שכל התורה כתובה על ידו. לפי המפרשים, חז״ל חיפשו רמז למשה בספר בראשית. ויש לפרש בדרך אחרת. חז״ל התכוונו נגד האפיקורסים האומרים שמשה נתן את התורה מעצמו והיא פרי חכמתו, ולכן לכל אחד הרשות לעשות בה כרצונו. על זה אמרו “משה מן התורה”, היינו משה הוא פרי יצירתה של התורה ורק על ידה נתעלה, נתגדל ונתחכם, אבל לא שהתורה, חלילה, פרי יצירתו של משה, והא ראיה: בשגם הוא בשר — איך אפשר לבשר ודם ליצור יצירה ענקית כזאת שתתקיים ותעמוד לעולם, אם לא שהיא פרי יצירתו של ה׳ ומשה רק שלוחו.
[1] עי׳ מאמר ׳לא בשמים היא׳ בפרשת נצבים, שהאריך בענין זה.
נצחיות ישראל
כמו קיומה של התורה, כך קיומם של ישראל, שגורלם תלוי בגורלה של התורה: מה היא נצחית, כך גם הם נצחיים, וכל זמן שהם קשורים, חבוקים ודבוקים בה, אין כל אומה ולשון יכולים לשלוט בהם.
לזה התכוונו חז״ל (עפ״י סוטה יד,א) שהמלכות הרשעה ביקשה אחרי עצות ותחבולות איך ובמה לכלות את ישראל ולכבות את נרו: “היכן משה קבור”? הבעיה הזאת מעסיקה את מוחם תמיד, איך ובמה אפשר להביא לידי “קבורה” את רוחו הכבירה של עם ישראל השואב ממקור התורה, תורת משה?
היו ביניהם חכמים שחשבו שקבורת משה היא למטה, כלומר העצה היחידה לנצח את ישראל היא על־ידי גזירות, רדיפות, ועינויים קשים, וכך ירדו כבודם וכוחם ולא יוסיפו קום, יפלו נפילה אחרי נפילה, עד שזכרם יאבד מן הארץ.
ואכן קיימו מה שאמרו והוציאו את מחשבתם לפועל, והביאו על ישראל צרות רבות ורעות ששום אומה ולשון לא היתה יכולה לסבול אותן. אולם לגבי ישראל טעו בחשבונם, כי באה המציאות וטפחה על פניהם; כי “כאשר יענו אותם כן ירבה וכן יפרוץ״ (שמות א, יב) — זהו הטבע של ישראל, ושונה הוא מכל העמים שבעולם. כמו עוף ידוע השט על פני המים ואינו טובע, כך עם ישראל, גלי הצרות לא ישטפום, ועל־ידי הגזירות הקשות והרעות הם מתחזקים, ופניהם ולבם לשמים.
בראותם שעצה זו החטיאה את מטרתה, באו חכמים אחרים ונתנו עצה אחרת: למעלה! כלומר, להרים את קרן ישראל, להתחבר ולהתקרב אליהם, לחבקם ולנשקם, לתת להם את כל הזכויות ולפתוח להם שערי חכמה ומדע — ועל־ידי כך יתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם, וקמא קמא בטל.
עצה זו היא עצת בלעם שאמר (במדבר כד, יד) “לך איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך״ — להתבולל עמהם ולעשותם לעם אחד. העצה הזאת הצליחה מאוד ועשתה שמות בישראל, כמו במדינות מערב־אירופה, על־ידי טמיעה והתבוללות. כמה גדולים וטובים אבדו, כמה בנים יקרים פנו לנו עורף, יצאו מן התיבה ולא שבו אליה עוד. אבל קרן ישראל נשארה חזקה וקיימת, ענפים רבים נגדעה אבל השורש לא זז ממקומו — ולא ידע איש את קבורתו!
כמו התורה, כך גם ישראל נשאר עם נצחי, חי וקיים לעולם.
חז״ל אמרו (שבת פח,א): בריך רחמנא דיהב אוריין תליתאי לעם תליתאי וכף, כי גורלו של זה כגורלו של זה.
וזו גם כוונתם באמרם (מגילה יג,ב) שבז׳ באדר מת משה ובז׳ באדר נולד, ולכאורה הרי לידתו קודמת למיתתו, אלא שמשה לא מת לעולם, כי הוא נתן לנו התורה הקיימת לעולם, ובגללה חי וקיים גם עם ישראל, כי התורה היא נשמתו!
דרכו של מרדכי ודרכה של אסתר
זו היתה גם כוונתה של אסתר כשדרשה “כתבוני לדורות”. כי אסתר ראתה את הקילקול של עם ישראל, איך כאשר נהנו מסעודת אחשורוש ופרקו מעליהם עול תורה ועול מצוות, נגזרה עליהם כליה מן השמים, וכדי להציל אותם אין עצה אלא תורה ותשובה, ושיתפה את מרדכי עמה בעצתה. מרדכי אסף את ילדי ישראל (עפ״י אסתר רבה ח, ז) ולימד אותם תורה, כמו שעשה חזקיהו, ועלה בידו לקבץ עשרים ושנים אלף נערי ישראל ולקרבם לתורה. אסתר מצידה הורתה דרך לתשובה (אסתר ד, טז): ״לך כנוס את כל היהודים… וצומו עלי״ — צומו, התפללו ושובו אל ה׳, אולי ינחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו, והיא הצליחה.
כשמצא מרדכי תינוק בשוק ושאל אותו “פסוק לי פסוקך”, והתינוק השיב ״עוצו עצה ותופר״ — שמח מרדכי שמחה גדולה וראה בזה אות שה׳ ירחם על עמו ויפר עצת האויב.
“אסתר ברוח הקודש נאמרה” (מגילה ז,א), וראתה אסתר באספקלריה מאירה שמאורעות כאלה עלולים לחזור בדברי ימי ישראל. השיטה של למטה ולמעלה, גזירות ורדיפות או פנים שוחקות, פעם נגד גופנו ופעם נגד נשמתנו, תהיה חוזרת ונשנית עוד פעמים רבות, וגם תצליח.
אמנם בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, אבל לא בכל דור יש לנו מרדכי ואסתר, ומי יורה לנו דעת ויגיד לנו עצה איך להינצל מן הסכנות המרחפות עלינו?
לכן ביקשה אסתר מן החכמים “כתבוני לדורות”. ידע עם ישראל מה קרה לדורות שלפניו, איזו גזירה נגזרה עליהם; ידע גם הסיבה שגרמה לגזירה זו, וידע באילו אמצעים אחזו אז ישראל כדי לבטל את הגזירה — “קיימו וקיבלו”! וכך יעשו תמיד — “זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך״ (דברים לב, ו). ״כתבוני לדורות״ — הסתכלו במאורע הזה וממנו תלמדו לדורות, כי זוהי הדרך היחידה להצלתכם, הכללית והפרטית, בכל אתר ואתר. האמצעים הם “שמע ישראל… ה׳ אחד”, ותורה שבכתב ותורה שבעל־פה. זכרו ואל תשכחו, שהאמנציפציה הביאה לידי התבוללות, וזו דוקא הגבירה את שנאת עשיו ליעקב. אם אנחנו נשכח את ה׳ ונעזבנו — גם הוא ישכח ויעזוב אותנו. תפקידנו הוא לקיים מעשה מרדכי ואסתר — תורה ותשובה.
אפשר להוסיף שאסתר התכוונה להביא תנחומים לעם ישראל הנרדף והמדוכא, שלא יתייאש אם יבוא עליו אסון וחייו יהיו בסכנה כזו שאינו רואה כל שביב תקוה — יעיין בספר אסתר וימצא בו נחמה ומרגוע; יראה שאפילו חרב חדה מונחת על צוארו לא יתייאש מן הרחמים, ואפילו אלפי שונאים כהמן יגזרו גזירות לאבדו ולכלותו — גזירה עבידא דבטלא: הם יכלו ועם ישראל יישאר חי וקיים. לכן “כתבוני לדורות”!
ובשעת שקיעת השמש רואים אנו כבר את זריחתו.
תשובה ואחדות
ועוד הסבר לדברי אסתר: “כתבוני לדורות”.
לא די בקריאת המגילה, כי “הקורא מגילה למפרע לא יצא” (משנה מגילה ב, א), אמרו חז״ל. אם עושה את המגילה לאיזה סיפור היסטורי שהיה מכבר, לא הבין את טעם המגילה. כי מה שהיה הוא גלגל חוזר, וחזר פעמים רבות בדברי ימי עמנו ועלינו ללמוד את הלקח לדורות! סיבה אחת שגרמה לגזירה אז, היתה ההתפלגות של ישראל.
המן טען בצדק “ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים” (אסתר ג, ח). כאז כן עתה מפוזרים ומפורדים אנו, ואין בלב אחד מה שבלב חברו; לכל אחד דעה אחרת ודרך אחרת, וזה הגורם לטרגדיה היהודית, תתאה גבר! הכליון של עם ישראל התחיל מלמטה, כלומר מתוך ישראל.
העצה היחידה היא: ״כנוס את כל היהודים״ — אחדות והתקרבות, כמו שאמר יעקב לבניו: “היאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים” (בראשית מט, א). לכן דרשה אסתר לא רק קריאת המגילה, אלא גם משלות מנות איש לרעהו, הגורם לחיבור והתקרבות של עם ישראל, ובזה ייגאלו ויינצלו מכל גזירות אכזריות.
כך גם נבין את דברי המדרש, שאסתר אמרה: “׳א־לי א־לי למה עזבתני׳, א־לי בים וא־לי בסיני”. מדוע הזכירה דוקא את שני המאורעות האלה?
היא ראתה באילו אמצעים נקט משה רבנו להציל את ישראל מסכנת המצרים בים, וגם להכניסם תחת כנפי השכינה. כאשר ראו ישראל את גלי הים לפניהם ומצרים נוסע אחריהם, נפל עליהם פחד ומורא; אז עמד משה והתפלל, אבל הקב״ה אמר לו (שמות יד, טו): “מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו”. כלומר, בכל עת ובכל שעה שבאה סכנה על ישראל, לא די בתפילה בלבד, אלא צריכים לתשובה ולהתעוררות פנימית — ויסעו! כשיש דחיפה מצד עצמם, אז תבוא התשועה ממרום.
אסתר גם עוררה אותם שלא יסמכו עליה בחשבם שיש להם אחות במלכות, כי זוהי תפילת שוא. כמו שאמר משה אז בים, אל תסמכו עלי, עשו בעצמכם צעד לתשובה — סעו! כך גם עתה גורלכם בידכם — “א-לי בים”, עשו תשובה!
זה היה בים. ובסיני? מעולם לא היה הקב״ה נותן את התורה לעמו כשהוא מפולג ומפוצל. אז העם לא היה מקבל את התורה בלי ויכוחים, כמנהגנו תמיד לומר על כל דבר איפכא מסתברא. אבל בתחילה עלה בידי משה לאחד ולחבר את כל עם ישראל לחטיבה אחת, כדכתיב (שמות יט, ב): “ויחן שם ישראל נגד ההר״ — העם כולו נעשה “כאיש אחד בלב אחד” (רש״י שם), לכן גם ענה כל העם “נעשה ונשמע”.
זו היתה כוונת אסתר “א-לי בים א־לי בסיני״ — כאז כן עתה זקוקים אנו לשני אמצעים אלה: לתשובה ולאחדות ואהבה, ואז ניוושע.
א־לי בסיני — גם בסיני לא חיכו עד שמשה יתן להם את התורה אלא מעצמם “קיבלו” אותה. מעמד הר סיני, ההכשרה וההכנה לתורה הן הן היו קבלת התורה. העם כבר עלה למדריגה כזאת שהבין מעצמו את מעלת התורה. כנביא, ראו בני ישראל באספקלריה מאירה. זה מה שאומרים בהגדה, “אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה — דיינו”, כי כבר השיגו אז יותר ממה שהשיגו הנביאים. לכן דרשה אסתר “א-לי בסיני״ — כאז כן עתה, נכשיר ונכין עצמנו לקבלת התורה שעזבנו ושכחנו אותה, ואז יצילנו ה׳.
תוכחה לחסרי אמונה
עוד טעם לבקשת אסתר ״כתבוני לדורות״:
הנה חז״ל אמרו (מגילה יב,א): “מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו דור כליה? מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע״. וקשה להבין — מפני שאכלו מסעודתו של המלך ועברו על לאו דנבילות, יגזור ה׳ עליהם כליה?
כשנעיין בדברי חז״ל נמצא שטעם עמוק כמוס בזה.
חז״ל אמרו (שם יא,ב): “׳בימים ההם כשבת המלך׳, וכתיב בתריה ׳בשנת שלוש למלכו׳, אמר רבא: מאי ׳כשבת׳? לאחר שנתיישבה דעתו, אמר: בלשצר חשב וטעה אנא חשיבנא ולא טעינא וכו׳”. הוא חשב שכבר עברו שבעים השנה שירמיהו ניבא עליהן, שאחריהן יפקוד ה׳ את עמו, ומכיוון שלא נגאלו שוב לא ייגאלו לעולם, “אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו”, וכתיב (דניאל ה, ל) “ביה בליליא קטיל בלשצר מלכא”. אמר אחשורוש, בלשצר טעה בחשבונו, אני חישבתי אחרת, ולפי חשבוני אכן כבר עברו שבעים השנה. לכן לקח גם הוא כלים מבית המקדש ועשה יום טוב גדול, משתה ושמחה, על כי אבדה תקוות גאולתם של עם ישראל, ולא יצאו עוד מגלותם, ולמשתה זה הזמין גם את ישראל.
ולדאבון לבנו נמצאו בוגדים בעמם ובארצם וכופרים בנביאיהם, והלכו ליהנות מסעודת אחשורוש, שמחו בשמחתו ושתו גם הם מכלי בית המקדש באמרם, אין לנו עוד שארית ונחלה בארץ ישראל. ומה הרבותא אם על בוגדים כאלה נגזרה גזירת כליון, כי עם שאינו רוצה לחיות אינו ראוי לחיות! לכן דרשה אסתר “כתבוני לדורות”. כתבו את הבוגדים האלה לדראון עולם, אלה למוות ואלה לחיים.
כה עשו אבותינו וכיחשו בעמם, וכמעט שאבד זכרם לולא קם מרדכי והחזיר את העטרה ליושנה.
ואסיים בדברי נחמה, חז״ל אמרו (בראשית רבה מב, ג ועוד): “כל מקום שנאמר ׳ויהי׳ אינו משמש אלא צרה, ׳והיה׳ — שמחה”. פירושו של המאמר הזה שהוא״ו של ׳ויהי׳ הופך את המלה ׳יהיה׳ מעתיד לעבר. מי שחושב שעם ישראל אין לו עוד תקוה לתחייה ולשיבה לארצו, ותחייה זאת היא בשבילו רק נחלת העבר, אדם זה בוגד בעמו ומביא צרה לעצמו ולכלל כולו.
אולם כל מקום שנאמר ׳והיה׳ אינו אלא שמחה, כי פה הדבר הפוך: הוא״ו של ׳והיה׳ המורה צל העבר, הופך אותה לעתיד. בזה הוא מדגיש שהמחזיק באמונתו ותקוותו לתחיית עמנו מביא שמחה לישראל. ואשרי המאמין והבוטח בה׳, ובזכות בטחונם ואמונתם נגאלו ישראל ממצרים.