אור היהדות - שבת חזון
הרב ירחמיאל אליהו בוצ’קו זצ”ל
על מה חרב הבית
“על חורבן בית המקדש כי הורס וכי הודש אקבע בכל שנה מספד חדש” (קינות לתשעה באב).
הקב״ה מביא בכל שנה גזירות חדשות, שלא נשכח הישנות, כיון דדש דש.
“וירב בבת יהודה תאניה ואניה” (איכה ב, ה).
במסכת גיטין (נח,א) מובא: “מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו, תינוק אחד יש בבית האסורים וכו? אמר (בן חנניה), מובטחני בו שמורה הוראה בישראל״. וקשה — איזו חכמה ראה בן חנניה בתינוק זה על שהשלים את הפסוק שבן חנניה פתח בו?
במסכת בבא מציעא (פה,א): “אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב וכו׳, ׳על מה אבדה הארץ׳? דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב״ה בעצמו שנאמר: ׳ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי׳ וכו? אמר רב יהודה אמר רב, שלא בירכו בתורה תחילה”.
וקשה: א) האם יהודה ועוד לקרא? אם הקב״ה כבר פירשוהו, למה הוסיף עוד רב יהודה טעם אחר?
ב) מדוע לא ידעו הנביאים — הלא הם עצמם הוכיחו את ישראל “הוי גוי חוטא” וכו׳?
בכיה על סיבת החורבן
המקונן באיכה מתחיל לקונן על הפרט (ירושלים): “איכה ישבה בדד העיר רבתי עם”, ואחר כך על הכלל: “גלתה יהודה מעוני… דרכי ציון אבלות… ויצא מבת ציון כל הדרה”. ואחרי זה שוב על הפרט: “זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה… חטא חטאה ירושלים… טומאתה בשוליה”.
ובסנהדרין (קד,ב): ״בכה תבכה בלילה״ — “שכל הבוכה בלילה, השומע קולו בוכה כנגדו״ — כלפי מי זה מכוון? אם כלפי הקב״ה, הלא שומע הוא גם ביום — “ה׳ בוקר תשמע קולה בוקר אערך לך ואצפה”. ואם כלפי האומות, הלא הם מכים אותנו ולא ידעו רחם, ואוטמים אזניהם לשמוע.
אמנם הנביא ביקש וחקר אחרי הסיבות הנוראות של החורבן. מצינו במבול “ותישחת הארץ… כי השחית כל בשר את דרכו… קץ כל בשר בא לפני”. מאז חורבן הבית אין אנחנו מוצאים בדברי ימינו חורבן נורא כזה שהקב״ה יחריב לא רק את העם אלא גם את ארצו כי בדרך הטבע, אם האב כועס על בנו, מכה אותו, אבל אינו מגרשו מביתו, ואם מגרשו מביתו, אינו מחריב את ביתו. ואצלנו היה החורבן כל כך גדול עד שגם הבית נשרף, גם הארץ נחרבה וגם הקב״ה בעצמו היה מוכרח לעזוב את משכנו.
ועל זה שואל הנביא: ״איכה ישבה״ — מדוע ולמה? וכיצד הגיע החורבן עד ירושלים, עד ביתו? והוא משיב: “בכה תבכה בלילה”, כי חז״ל אמרו בחגיגה (ה,ב) ״׳במסתרים תבכה נפשי מפני גוה׳ — אמר רב שמואל בר יצחק, מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם וכו׳. ר׳ שמואל בר נחמני אמר, מפני גאותה של מלכות שמים שניטלה”. ולא פליגי, אלא השני מבאר את הראשון: מדוע ניטל הכבוד מישראל? מפני שמיעטו בכבוד מלכות שמים.
ועל זה אמר הנביא “בכה תבכה” ישראל על החורבן הנורא, אבל לא על החורבן הגשמי בלבד, אלא אף על החורבן הרוחני; ולא על החורבן הרוחני של ישראל בלבד, אלא על כבוד ה׳ שנתמעט: “למה יאמרו הגוים איה נא אלוקיהם”?
״בכה תבכה״ — לא בכיה חיצונית אלא בכיה פנימית. אולם דא עקא: ״ודמעתה על לחיה״ — הדמעה הופיעה רק על הפנים, ולא חדרה אל הלב פנימה, כי לא הרגישו את עצמת החורבן.
האגדה מספרת: תינוק שאל לזקנו, שמעתי מספרים שעל כל צרה הבאה על ישראל, וישראל בוכה, הקב״ה מוריד דמעה לתוך כוס מיוחדת, וכשהכוס תתמלא דמעותיו של הקב״ה, יבוא המשיח. ומדוע, שאל התינוק, אחרי כל כך הרבה צרות הכוס איננה מלאה עדיין? השיב לו הסב: משום שלכוס אין תחתית — מצד אחד הדמעות יורדות לתוכה, ומהצד השני הן נשפכות ממנה.
וכוונת האגדה הנפלאה הזאת היא, שלדמעותינו אין שום יסוד. צועקים “הוי” רק על הצרות הפוקדות אותנו, ולא על הסיבות הגורמות לצרות אלו; לא על חילול כבודנו ולא על חילול כבוד ה׳. על מה שקראם מודיעים, ועל מה שעשו אינם מודיעים. לכן אומר הנביא: ״בכה תבכה״ — בכו בכיה גדולה, כפולה ומכופלת, לא על החורבן בלבד אלא גם על מה שגרם לחורבן.
ירושלים מקור השפע
והנביא ממשיך ושואל: מדוע באמת “גלתה יהודה מעוני”, מדוע “דרכי ציון אבלות”, הדרכים שהיו מלאות עולי רגל אבלות ושוממות, ומדוע “ויצא מבת ציון כל הדרה”? והנביא משיב: “חטא חטאה ירושלים”. ירושלים עיר הקודש היא ראש האומה, הראש של הארץ, הראש של כל בנייננו ואם הראש נופל — נופל כל הבניין.
אם בבית נעשה פתאום חושך, תולים את הדבר בנורה שנתקלקלה ומחליפים אותה באחרת, ואם זה אינו מועיל, בודקים את החיבורים, שמא התרופפו. ואם בדיקה זו אינה מעלה דבר, ואף מתברר שלא בבית בלבד, אלא בכל הבתים מסביב אין אור, סימן שהמערכת המרכזית המספקת אור לכל העיר, היא שנתקלקלה.
וכמו כן, ירושלים עיר הקודש היא שמשפיעה תורה ואורה על עם ישראל בכל אתר ואתר, כי מציון תצא תורה. ואם היא חטאה, נפסק מקור השפע הרוחני שירושלים היתה משפיעה על ישראל.
חז״ל מספרים ביומא (כג,א): “מעשה בשני כהנים וכו׳, ורצין ועולין בכבש וכף, נטל סכין ותקע לו בלבו, עמד ר׳ צדוק על מעלות האולם ואמר וכו׳… ׳כי ימצא חלל באדמה׳ …אנו על מי להביא עגלה ערופה — על העיר או על העזרות. געו כל העם בבכיה״. ומקשה הגמרא: הלא ירושלים אינה בת עגלה ערופה. ועוד, הלא ידעו מי הרגו. אלא כדי להרבות בבכיה. וקשה, איך אפשר היה לעוררם לבכיה על־ידי דבר המופרך מעיקרו?
אבל דא עקא: מדוע ירושלים פטורה מעגלה ערופה? יען כי היא עיר הקודש, וכמעט שאי־אפשר שאחד מתוכה יצא להרוג. בעגלה ערופה באים הזקנים ואומרים “ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו”, ובזה מתוודים שבאמת חטאו בכך שלא ראו ושפטרוהו בלא לויה. אבל אנשי ירושלים עיר הצדק וזקניהם אינם חשודים ברצח. ומשום כך צעק ר׳ צדוק: אחינו בני ישראל, אם קרה בעיר הקודש, בעזרה, מעשה רצח — אז אבדנו את חזקת הכשרות שלנו ומחוייבים בעתיד להביא עגלה ערופה. וגם התוס׳ בבבא בתרא (כא,א) מסבירים הטעם “כי מציון תצא תורה” לפי כשהיו עולים לירושלים והיו עומדים שם עד שיאכלו מעשר שני, ראו שם קדושה גדולה וכו׳, והכהנים עוסקים בעבודה וכו׳, וכולם עוסקים במלאכת שמים וכו׳, היו גם הם מכוונים לבם לשמים ועוסקים בתורה.
ועל זה בכה הנביא ושאל: איך חטאה ירושלים, עיר הצדק? ומשיב: “טומאתה בשוליה”, כי כך דרכו של היצר: מתחילה אומר לו, עשה כך, ולמחרת, לך עבוד עבודה זרה, כמו רעל שנכנס קודם לאבר אחד, מתפשט בכל הגוף ומרעיל את האדם. כן התחילו לחטוא רק בשולי הבגדים, בדבר קטן, אבל — “ותרד פלאים” הוסיפו לחטוא ו״לא זכרה אחריתה”, כלומר לא ידעו, לא הבינו ולא ראו אחרית דבר, לא ראו את הנולד עד שירדו פלאים.
הנביא שואל: על מה אבדה הארץ, כיצד קרה שגם הקרקע נחרבה תחת רגליהם; וה׳ משיב: “על עזבם את תורתי”. כי לארץ ישראל שני יסודות הקשורים יחדיו, יסוד גשמי ויסוד רוחני, ואם היסוד השני, הרוחני, נחרב — נחרב גם הראשון, הגשמי. ומתמה רב יהודה, הלא למדו תורה, הלא החרש והמסגר היה שם. ומתרץ: על שלא בירכו בתורה תחילה. כי ברכה מברכים על דבר קדוש, על דבר שה׳ נותן לנו, אבל אם אחד קורא ושונה ספר חיצוני — האם יברך עליו? וכמו כן חשבו את התורה לדבר חילוני ולא בירכו עליה (ועי׳ ב״חיי אדם” כלל ט).
וזה ששאל ר׳ יהושע בן חנניה את התינוק: “מי נתן למשיסה יעקב”, מי הביא את החורבן הגשמי, ואחר כך שם גם ״ישראל לבוזזים״ — לביזה, הביא את החורבן הרוחני, ושלל גאותן של ישראל. וזאת הדגיש התינוק: ׳הלא הן זו חטאנו לו”, מפני שאנחנו בזינו את כבוד ה׳; ועל זה בכה רבי יוחנן בן זכאי: בשעה שאינם עושים רצונו של מקום, כלומר אינם חסים על כבודו, מוסרן ביד אומה שפלה שאינה חסה על כבודם הם (כתובות סו,ב).
התינוק עונה לר׳ יהושע בן חנניה ומצביע על הסיבה של ירידתו הרוחנית של ישראל: “ולא אבו בדרכיו הלוך, ולא שמעו בתורתו”. התורה היא מפת הדרך, ומי שיוצא לדרך בלי מפה, מסכן את עצמו; אבותינו השליכו את מפת הדרך, לא למדו תורה ולא הוקירוה.
דרכי התשובה
א. ״מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עינים וטוב רואי… וכו׳, אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל. העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו, לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל, ומנו? רבי ישמעאל בן אלישע” (גיטין נח,א).
וקשה להבין: א. מדוע התפעל ר״י בן חנניה כ״כ מדברי התינוק עד שאמר כי יורה הוראה בישראל”, איזה חידוש נפלא ראה בו? אם משום שהשיב בסוף הפסוק על שאלתו, וכי משום שהוא יודע פסוק בתנ״ך ניתן להסיק שהוא מוכשר להיות מורה הוראה?
ב. כן קשה להבין מה שכתוב בתוכחה (ויקרא כו, מ־מא): “והתודו את־עונם ואת עון אבותם במעלה אשר מעלו־בי ואף אשר הלכו עמי בקרי; אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם”. לכאורה הרי מידת הקב״ה היא כדברי הנביא (יחזקאל יח, לב): “כי לא אחפוץ במות המת… והשיבו וחיו”? ומשה רבינו הבטיחנו (דברים ד, ל־לא): “בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה׳ אלוקיך… כי אל רחום… לא ירפך ואל ישחיתך”. ומדוע, איפוא, ישראל, אחרי שעשו תשובה והתוודו את עוונם, ילך עוד הקב״ה עמם בקרי?
ג. שאול ודוד שני אנשים גדולים — חטאו ולא שמעו בקול ה׳. חטאו של שאול היה בשב ואל תעשה וחטאו של דוד — בקום ועשה שהרג את אוריה החתי, ושניהם עשו תשובה שלימה, ובכל זאת תשובתו של דוד נתקבלה ואחרי שאמר לגד הנביא “חטאתי לה׳”, תיכף “ויאמר נתן אל דוד גם ה׳ העביר חטאתך לא תמות” (שמואל־ב יב, יג). ולא זו בלבד שנשאר על כסאו אלא שה׳ גם כרת לו ברית מלוכה עד עולם. ושאול שאמר גם הוא לשמואל “חטאתי כי־עברתי את־פי ה׳ ואת דבריך… ועתה שא נא את־חטאתי ושוב עמי ואשתחוה לה״׳ — מה השיבו שמואל? “לא אשוב עמך כי מאסתה את דבר ה׳ וימאסך ה׳ מהיות מלך על ישראל” (שמואל־א טו, כד־כו).
ד. השבת נקראת שבת חזון, מה זה חזון? מה אומרת לנו המלה חזון? ואיך ובמה נכללים במלה חזון אופיה, טיבה ומהותה של שבת זו?
מה יום מיומים?
אכן שבת זו קוראת אותנו לתשובה, להתעוררות, לפקיחת עיניים, לשימת לב, לראות מה לפנינו ומה אחרינו; להבחין בסכנה הצפויה לנו ולזכור מה שאמר התנא, שתשובה ומעשים טובים הם כתריס בפני הפורענות (אבות ד, יא).
כוונת ירמיהו
ונחזי אנן מה היתה כוונתו ותכליתו של ירמיהו בכל מגילת איכה — האם רק לבכות ולצעוק על לשעבר? הלוא זהו מן הצועקים ואינם נענים, ולא עת לבכות היא אלא עת לבנות, וכבר גזרו חז״ל על מת שמשתכח מן הלב, ולכן אסור להתאבל על מת יותר מדי אלא ג׳ לבכי ושבעה להספד. אכן ירושלים אינה בבחינת מת; ירושלים חיה וקיימת; ירושלים נחרבה וירושלים עתידה להיבנות; ירושלים שלמטה נשרפה ושועלים הילכו בהר ציון, אבל ירושלים שלמעלה עומדת על מקומה איתנה וחזקה ועוד מעט נזכה, שע״י השפעת ירושלים שלמעלה תיבנה גם ירושלים שלמטה.
אבל על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים ורחוק ממני מנחם משיב נפשי, על כי היו בני שוממים; על החורבן הרוחני שעשה שמות בקרב הצעירים והטה אותם מדרכם הטובה; על שהשליך משמים ארץ תפארת ישראל, טבעו בארץ שעריה, אבד ושבר בריחיה מלכה ושריה בגויים אין תורה.
ובכן ירמיהו מתמרמר ואומר (איכה ג, לט): “מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו” כלומר, מה יתאונן אדם באשר הוא חי, מה לו לבכות ולצעוק על החיים הקשים והמרים — גבר על חטאיו יבכה ויצעק; על חטאים שחטא, על הסיבה שגרמה לו כל אלה — “נחפשה דרכנו ונחקורה ונשובה עד ה׳, נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים… קראתי שמך ה׳ מבור תחתיות; קולי שמעת אל תעלם אזנך לרווחתי לשועתי” (שם, מ־נו); “השיבנו ה׳ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם (שם ה, כא).
אלה הם דברי ירמיהו ההולך בעקבותיו של ישעיהו. ישעיהו הנביא הגדול — שדברי נבואתו היו מרפא לנפש עיפה ועידוד לרוח נשברה. נביא זה שדיבר בעתידו של ישראל ובמעלתו הגדולה, באשרו ובהצלחתו, בכוחו ובגבורתו, באופיו ובהדרו; הנביא שראה את תפקידו הגדול של ישראל להאיר וללמד לתועים בינה “והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך” (ישעיה ס, ג) כיצד ייהפך לקטיגור ולשפוט בלי רחמים וחמלה וחנינה, הוא יכנה את ישראל — עם קדושים — ״קציני סדום״ ״עם עמורה״ (א, י); הוא יוריד את כבודם עד לעפר ויכנם “זרע מרעים בנים משחיתים” ויחזה להם חורבן והרס, כמו “ארצכם שממה, עריכם שרופות אש, אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה… ונותרה בת ציון כסוכה בכרם, כמלונה במקשה” (שם, ז־ח), הלא כל זה עומד בניגוד ליחסו של ישעיהו אל ישראל ולדברים שדיבר על לבם “כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם” (סו, יג); “ועמך כולם צדיקים” (ס, כא); “וכל בניך למודי ה׳” (נד, יג); “כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש” וכר (שם, י) — ואיך יתחיל את נבואתו בדברי פורענויות, חירופים וגידופים על ישראל?
כוונת ישעיהו
אבל כל כוונתו לא היתה אלא לטובה כמו רופא נאמן, שלא יסתיר דבר מן החולה, אלא יראה לו על הסכנה ויפקוד עליו לעשות את כל אשר יצוהו, ובזה יציל את עצמו מן המות — כן בא ישעיהו כאב רחמן, ומתוך כאב לב התאנח והתמרמר על הרעה שראה כי תבוא על בני ישראל כשהם מוכים בסנורים ואינם רוצים לראות את אשר לפניהם — את החורבן ואת המהפכה המתעתדים לבוא: ומתוך רחמים וחנינה בא אליהם להוכיחם בעוד מועד: קומו וקראו אל האלוקים אולי יתעשת האלוקים לנו ולא נאבד. הנביא הטיף להם וגילה להם את האמת המרה כדי שישמעו וישובו מדרכם הרעה. המדרש (איכה רבתי א) מביא את הפסוק “חטא חטאה ירושלים” (איכה א, ח), ומקשה (האם) “אומות העולם אינם חוטאים”? ומתרץ: אומות העולם “אף על־פי שחוטאים אינם כלום… אבל ישראל חוטאים ולוקים וחוזרים וחוטאים ולוקים” ועוד: “׳חטא חטאה ירושלים׳ — חטאה בכפליים (ולכן) לקתה בכפליים”.
ומה כוונתו?
אמנם נצייר נא לנגד עינינו שני אחים — קטן וגדול — ההולכים לבית הספר. שניהם לבושים בגד חדש ושניהם משתובבים בחוצות, קורעים ומטנפים את בגדיהם. כשהם שבים לביתם מתנפל האב על הגדול ומכה אותו על ימין ועל שמאל, אחת ושתים. צועק הבן: אבי, מדוע הכית אותי ולא את אחי? והאב משיבו: שוטה, אחיך הוא קטן ואינו יודע מה הוא עושה; אתה היית בעוכרו, הוא חיקה את מעשיך וממך למד בחשבו כי מה שמותר לך מותר לו על אחת כמה וכמה, וא״כ חטאת בכפליים; תפקידך הוא ללמד את אחיך ולהיות לו למופת ולמורה דרך, ואילו אתה עשית את ההיפך — משכת גם אותו אחריך ללכת בדרכים עקלקלות.
וכן אומר הנביא לנו: “הוי גוי חוטא” איך שכחתם, אחי, שרק אתכם הבדיל ה׳ מכל העמים ובחר בכם להיות ממלכת כהנים וגוי קרוש; רק אתכם הכתיר בזר של כבוד להיות לו לעם סגולה, ואתם מה עשיתם? לקחתם את בגדי הכהונה והמלכות וטינפתם אותם בעוונות ובפשעים… “הוי גוי חוטא עם כבד עון”, חיללתם את שמכם הגדול והקדוש, את השם גוי קדוש ועם סגלה. “בנים משחיתים”. הלוא אתם הנכם היחידים שהקב״ה קרא אתכם בנים “בנים אתם לה׳ אלוקיכם” (דברים יד, א), ואתם פניתם לו עורף ונעשיתם בנים משחיתים עוזבי ה׳ ועל ידכם “נזורו אחור”, כלומר אתם גרמתם שגם העמים האחרים, שהביטו בכם ובמעשיכם, יעשו אתכם להם למופת ולמורי דרך, כמו שאמרה התורה בפר׳ ואתחנן (דברים ד, ו): “כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים ואמרו הגויים האלה רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה”, ועכשיו כשראו שאתם מנאצים את ה׳, נזורו גם הם אחור “ואיכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט צדק ילין בה (ירושלים עיר הקודש) ועתה מרצחים”? (ישעיה א, כא).
ראו מה עשיתם ומה גרמתם לעצמכם, איך ירדתם פלאים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, משמים ממעל אל הארץ מתחת?!
התורה נר לרגליכם
אמנם — יקירי — אומר הנביא אני אגלה לכם את הסוד הגדול מדוע “היתה לזונה קריה נאמנה”. “על מה אבדה הארץ… על עזבם את תורתי” (ירמיה ט, יא־יב), והוסיפו חז״ל (בבא מציעא פה,ב): “שלא בירכו בתורה תחילה”, כלומר אפילו מי שלמד תורה ולא עשה אותה עיקר אלא טפל — לא פתח בדברי תודה ובברכה עליה אלא תחילה מילא את כרסו בדברי הבל ובחכמות זמניות ואח״כ לא רצה אלא לצאת ידי חובה בלימוד תורה בשעה שאינה לא יום ולא לילה, אלא מעין כסות עיניים.
וכאב ששלח את בנו באישון לילה ואפלה בשליחות כלשהי, ונתן בידו אבוקה והזהירו לשמור על האבוקה, כי כל זמן שנרו בידו הוא רואה את הדרך, אך אם יכבה עלול הוא ליפול על העצים והאבנים וכל שבידו יישבר לרסיסים. כן אמר הקב״ה (שמות יח, כ): “והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון”. הדרך מלאה קוצים וברקנים, ורוצחים אורבים לכם על פרשת הדרכים, הדליקו את הנר, שימו את התורה נר לרגליכם ואור לנתיבותיכם ואז תלכו ותבואו בשלום. אבל אחרי שעזבו את התורה לא זו בלבד שהם נפלו לארץ אלא גם הכלי היקר שנמסר לידם נשבר — גם הארץ אבדה. ובברכות (ה,א) אמרו חז״ל: “אם רואה אדם שיסורים באין עליו יפשפש במעשיו… פישפש ולא מצא יתלה בביטול תורה”, היינו כיון שלא עסק בתורה לכן לא מצא, כי חסרות לו ההכרה, ההבנה וההרגשה לדעת ולהבין איך ואיפה לפשפש ומה למצוא.
כן צעק הנביא במרירות לבו “על מה תוכו”? מדוע אינכם עושים תשובה, הלוא התורה אמרה והבטיחה (דברים ד, ל) “בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה׳” ומדוע הנכם משתרשים בחטא ואינכם שבים ומתחרטים בשעה שהסכנה מרחפת מעל לראשיכם? ואדרבה “עוד תוסיפו סרה”? ועל זה באה התשובה מפני שכל ראש לחולי, כי ראשם ולבם בל עמם, ע״י שעזבו את תורתם חסרות להם ההרגשה וההבחנה, חסרה להם הראייה הברורה באספקלריה המאירה. והטעם האמיתי הוא, “כי כל ראש לחלי וכל לבב דוי”, זאת היא סיבת כל הרעה וההשחתה. ומה שמכאיב ביותר הוא, כי אף־על־פי שהוסיפו חטא על פשע, הם כצדיקים בעיניהם ואומרים לא פעלתי און. ואומר הנביא: “איך היתה לזונה קריה נאמנה”, כלומר אפילו בשעה שנעשו לזונה וקילקלו את כל מעשי בראשית הם עדיין חושבים את ירושלים לקריה נאמנה, ובשעה שאתם מרצחים, הנכם אומרים שהעיר “מלאתי משפט, צדק ילין בה”, אם כן איך אפשר לרפא חולה שבעיניו הוא בריא?
תשובת שאול ודוד
וזה היה החילוק הגדול בין שאול לדוד, אמנם שניהם עשו תשובה, אך ערכה של התשובה שעשה דוד שונה מן התשובה שעשה שאול, והוא עצמו היה בעוכריו: מצד אחד תיקן ומצד אחר קילקל, דוד הודה על חטאו בלי שום התחמקות ואמתלא — חטאתי וזה הכל. ועל כך השיב לו הנביא: “גם ה׳ העביר חטאתך לא תמות”, כי החפוץ אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה, ואתה עשית תשובה שלימה, התחרטת על מעשיך בכל לבך, וודאי קבלת עליך שלא תחטא עוד — “ומודה ועוזב ירוחם”.
אך שאול הסכיל לעשות; היה עליו להתוודות בכל לבו ובמקום זה בא באמתלא ובהתנצלות מדוע חטא, ואמר אמנם חטאתי כי עברתי על דבר ה׳ ועל דבריך אבל לא בי האשם, וחטאי אינו כ״כ קשה וגדול, יען כאנוס הייתי, כי יראתי מפני העם, ובזאת קילקל שאול בעצמו מה שרצה לתקן, ולכן תשובתו לא היתה שלימה ואמיתית ולא היתה רצויה לה׳.
תשובת ישראל
בזה נוכל גם להבין מדוע לא קיבל הקב״ה את תשובת ישראל, ואחרי שהתוודו על עוונם, הוסיף לקללם באמרו “אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם”. בני ישראל עשו מעשה שאול, ותחת להתוודות בוידוי גמור ולהכיר בחטא, באו בהתנצלות ובתירוצים — למה ואיך חטאו, עד שאחר הצטדקותם היו כצדיקים בעיניהם וכמעט שלא חטאו כלל. ואת זאת מדגיש הפסוק “התוודו את עוונם”, אך ביחד עם עוונם הם מתוודים גם על עוון אבותם, ובזאת איבדו את כל מעמדם, כי אם הם חטאו מה להם לערבב בדבר גם את אבותיהם? אמנם כוונתם היתה ללמד סנגוריה על עצמם איך ובמה באו לידי חטאים קשים כאלה; הם ביקשו לתלות את עצמם באשלי רברבי — אבותיהם אשמים בכל אלה, כי הם היו מן המתחילים בדבר וקילקלו את הדרך ואנחנו לא נדע מה נעשה; כה ראינו וכה למדנו ואחרת לא שמענו ושוגגים או אנוסים היינו.
והקב״ה הבין את מזימתם, שאפילו בשעה שהם ניגשים לעשות תשובה ממדריגה שנייה “בצר לך” בגלל הצרות שבאו עליהם, גם אז אין מחשבתם טהורה והם משתדלים להטיל את אשמתם על אחרים — הם גרמו להם את כל אלה. ומשום כך לא קיבל הקב״ה את תשובתם ואמר, שיוסיף ללכת עמם בקרי עד שייכנעו לפניו ויכירו בחטאים בכל לבם בלי שום התנצלות ואמתלאות.
סיבת החורבן
ועתה נקל לשער מדוע כעס הקב״ה על ישראל כ״כ; מדוע הכנו ללא מרפא; מדוע הרג ולא חמל ביום חרון אפו? יען כי חטאנו כבפליים; לא זו בלבד שחטאנו, אלא השתדלנו לכסות את פשעינו, לתלותם באחרים ולהטיל את אשמתנו בדורות הראשונות שהיו לפנינו; הלוא הם עיקמו את הדרך, קילקלו את מעשיהם והם נתנו לנו חינוך כזה עד שבעל כרחנו עשינו מעשים אשר לא ייעשו מבלי להרגיש שאנו יורדים לעמקי התהום; הדרך היתה סלולה לפנינו והלכנו בה בלי לחקור אם מותר או אסור, אם טובה היא הדרך או רעה; הלכנו בה כעיור באפילה ונכשלנו באבני נגף.
אין איפוא שום חידוש, שאם לא התחרטו ולא התנחמו כלל על מעשיהם, אלא הוסיפו חטא על פשע — שהנביא אומר להם “על מה תוכו עוד תוסיפו סרה”, כאדם המוכה בסנורים שאינו רואה מה שלפניו כך לא ראו הם את כובד מעשיהם ואת החורבן הרוחני שהם מביאים על עצמם.
וזוהי השאלה ששאל ר״י בן חנניה את התינוק: “מי נתן למשיסה יעקב”?
איך באה פתאום מהפכה כזו בישראל עד אשר “טבעו בארץ שעריה, איבד ושיבר בריחיה, מלכה ושריה בגויים”; מה חטאו ומה פשעו? ואם חטאו ופשעו מדוע לא מצאו דרכי תשובה; מדוע לא שבו אל ה׳ לפחות תחת לחץ הצרות והרעות? ואף כי אין זו תשובה שלימה, הרי גם תשובה מיראה מתקבלת ברצון, והכתוב אומר: “בזעקך יצילוך קיבוציך” (ישעיה נז, יג), ופירשו חז״ל (בבא בתרא צא,ב), שאלימלך נענש לא מפני שיצא מא״י “שאפילו מצאו סובין לא יצאו ואלא מפני מה נענשו? שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא ביקשו״ — הם לא עוררו את ישראל לתשובה בעת צרה, ולא כינסום יחד לצעוק אל ה׳ להסיר מהם את הרעה.
ועל זה השיבו התינוק, אכן חטאנו בכפליים ועבירה גוררת עבירה “הלא ה׳ זו חטאנו לו” הרבה חטאנו ועוד יותר ממה שחטאנו בחטא עצמו עוד הרבינו לפשוע על שאמרנו “לא חטאנו”! והטלנו את פשעינו ואת סיבת עשייתם על אחרים כאילו אין אנחנו אחראים כלל בכל מה שעשינו; אנוסים היינו, אכלנו ונאכל כי כה חינכו אותנו אבותינו ואין ברצוננו לשנות בזה ולוותר מכל מה שהורגלנו בו עד כה אף כחוט השערה.
את כוונתם זאת הטעימו בדבריהם הקצרים ״זו חטאנו לו״ — לא אנו אשמים כי אם הם ש״לא אבו בדרכיו הלוך”. הם עשו את הפירצה והלכו מדחי אל דחי, ואין אנו יכולים עוד לנטות ימין או שמאל ולבחור בדרך אחרת. ועוד התלוננו על הקב״ה, ש״אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו” (איכה ה, ז): אנחנו לא חטאנו ולא פשענו, ואם חטאנו הרי האחריות מוטלת עליהם והקולר תלוי בצוארם.
וכיון ששמע ר״י בן חנניה דברים גדולים בוטים כמדקרות חרב מפי יניק וחכים זה, לא יכול עוד להתאפק ואמר: “מובטחני בו שמורה הוראה בישראל” וכמותו ירבו בישראל, אכן תינוק זה ראה באספקלריה מאירה את סיבת החורבן, מהיכן יצאה האש, מדוע יצאה ההבערה ללהב ומדוע לא תשקוט, כי הם במרדם עומדים ואין הם מראים שום נטייה ומאמץ להתחרט ולשוב.
וכל זאת מדוע? כי לא שמעו בתורתו — כל ראש לחלי וחסרה להם הדעת, טחו עיניהם מראות ושמן לבם מהבין.
ועוד הוסיף רבי יהושע בן חנניה ואמר: מובטחני בו, כי מי שיש לו דעת ובינה יתירה כזו הוא ראוי ומוכשר ומעותד להורות הוראה בישראל ולהנחותם בדרך אשר ילכו בה ולומר להם את המעשה אשר יעשו; ואותו תינוק גדל ונודע אח״כ כרבי ישמעאל בן אלישע.
מספד חדש[1]
והנה עכשיו, אלפיים שנה אחרי החורבן, עומדים אנחנו לצערנו הגדול ולבשתנו באותו מקום בו עמדו אבותינו בשעת החורבן; הצרות הרעות, הגזירות והרדיפות לא פעלו עלינו לטובה, כמו שאמרו חז״ל חורבן בית המקדש כיון דדש דש (עי׳ כתובות סב,א רש״י ד״ה “דשנן בה”).
ועל זה דוה לבנו וחשכו עינינו גם עכשיו, כי השליך משמים ארץ תפארת ישראל, ובת ישראל היתה לנדה כמו שנדה אסורה בנגיעה וחייבת בהרחקה, כן מתרחקים הם ממנו ומביטים עלינו בבוז כעל אנשים פראים שאינם מן הישוב, בני נימוס ודרך ארץ. ויחד עם המקונן אנו אומרים: “על חורבן בית המקדש כי הורס וכי הודש אקבע בכל שנה מספד חדש״; הגזירות מתחדשות בכל יום ואין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו.
וכאז כן עתה “דרכי ציון אבלות”. התקוה האחרונה למצוא בציון ארץ מקלט לאחינו הנרדפים באשכנז ובפולין, לחיות בה בלי צער ובלי פחד, גם היא עולה בתוהו, דרכי ציון אבלות — הערבים הפראים קמים עלינו, הורגים, רוצחים ואורבים עלינו מכל צד וחיינו תלויים בסכנה גדולה.
האם מקרה הוא, דבר פתאומי? לא! מן השמים השמעת את קולך, הקולות והברקים האלה באו להחרידנו, לעורר אותנו מתרדמתנו ולפתוח את עינינו, ומדוע אנו מחשים? מדוע מהאי גיסא נשפך דמנו כמים ומאידך גיסא הילולה וחינגה? מדוע אין אנו רואים את אותות השמים כי לא עביד קודשא בריך הוא דינא בלא דינא.
“בזעקך יצילוך קיבוציך” חובת השעה היא לזעוק, לצעוק, לכנס; נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה׳, השיבנו ה׳ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם!
[1] עיין עוד בפרשת ניצבים.