אור היהדות - שבת נחמו
הרב ירחמיאל אליהו בוצ’קו זצ”ל
נחמו נחמו עמי
אחרי התוכחה הגדולה של ישעיהו הנביא ב״שבת חזון״ (ישעיהו א, ד): “הוי גוי חוטא עם כבד עוון זרע מרעים״ וכו׳ — דברי הנחמה (שם מ, א): “נחמו נחמו עמי” הם כמים קרים לנפש עיפה, שביב של תקוה, מרגוע לנידחים המיואשים ההולכים שחוח.
ישעיהו הנביא פונה אל אומות העולם “נחמו נחמו” הרימו את קולכם והביאו כוס של תנחומין לעמי המלא צער ויגון. אף הקב״ה זקוק לנחמה, הוא מתאבל על עם ישראל והמקדש.
׳״…במסתרים תבכה נפשי — מפני גוה׳ וכו׳ (ירמיהו יג, יז) …אמר רב שמואל בר יצחק מפני גאותן של ישראל, שניטלה מהן וניתנה לאומות העולם רב שמואל בר נחמני מפני גאותה של מלכות שמים שניטלה” (חגיגה ה,ב).
וכן בילקוט שמעוני, הקב״ה דורש תנחומין “נחמוני נחמוני עמי” “משל למה הדבר דומה למי שנשרף ביתו. למי מנחמים לבית או לבעל הבית. כך הקב״ה שרפו את ביתו” וכו׳ (ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תמג).
אבל השאלה קמה וגם נצבה, כיצד ניתן לנחם את עם ישראל ואת הקב״ה בשעה שהמת מוטל לפנינו הרי אנו בבחינת אוננים ואין מנחמים לאונן טרם שנסתם הגולל. אנו במצב שאין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו, צרה רודפת צרה, כמו אצל איוב.
א״כ איך אפשר לנחם.
חז״ל מספרים (עבודה זרה ג,א): “אמרו לפניו (=אומות העולם) רבונו של עולם תנה לנו מראש ונעשנה (תן לנו מצוות ונעשה אותן). …אלא אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה …מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקב״ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא”.
ונראה לבאר המאמר, בשעת מתן תורה הופיע הקב״ה בקולות וברקים, בענן כבד ובלפידי אש. הופעה זו היתה נסיון של אש לעם ישראל. הקב״ה הראה לישראל כל הצרות והתלאות שתעבורנה על ראשם. הם יהיו נרדפים ונלחצים מכל צד. למרות זאת השיבו “נעשה ונשמע”, מוכנים אנחנו לא רק לשמוע התורה אלא גם לסבול בעבורה ולמסור נפשנו, כמאמר חז״ל “אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה”.
וכן בספרי (ואתחנן פיסקה לב): “רבי מאיר אומר הרי הוא אומר, ואהבת את ה׳ אלוקיך בכל לבבך, אהבהו בכל לבבך כאברהם אביך …ובכל נפשך, כיצחק שעקד עצמו על גבי המזבח … בכל מאודך, הוי מודה לו כיעקב אביך” וכו׳.
כשהקב״ה נתן מצוה קלה לעמים ועשו סוכתם בראש גגם, כלומר, כל זמן שהיו על ראש פסגת ההצלחה, קיימו חלק מן המצוות, המצוות הקלות. והנה כאשר הקב״ה העמידם במבחן האש ונתן גם להם לטעום ממרירות הגלות, מיד השליכו התורה אחרי גוום, בעטו בסוכתם ויצאו.
לזה כיוונו חז״ל במליצתם “מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז”.
בזה ההבדל הגדול בין ישראל לבין האומות. עם ישראל מסר תמיד את נפשו, למען קיום התורה.
אדרבא, בשעת צרה, לב ישראל מתפרץ בוקע ועולה, ודוקא בחשכת הלילה הוא מבקש את אלוקיו “בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה, באחרית הימים. ושבת עד ה׳ אלוקיך ושמעת בקולו” (דברים ד, ל).
“ויתפלל יונה אל ה׳ אלוקיו ממעי הדגה” (יונה ב, א). על ידי הצרות והמצוקות הוא מתעורר מתרדמתו ושואג “ממעמקים קראתיך ה׳” “מן המיצר קראתי י־ה”. זהו הכוח הטמיר של עם ישראל. הוא קופץ באש ונשמתו יוצאת באחד.
זה היחס בין שבת “חזון” לשבת “נחמו”, קשר פנימי קיים ביניהם. שבת “חזון” היא ההכשרה לשבת “נחמו”. היא מסקלת את הדרכים ומכשירה דרא לביאת המשיח, ולזה כיוונו חז״ל באמרם (פתיחתא דאסתר רבה יא): “בו ביום (שנלכדה ירושלים) נולד מנחם”.
מתוך הצרה מופיעה הגאולה.
רחל מבכה על בניה ובזה היא משפיעה על בניה לבכות ולשוב אל ה׳, מיד בא קול ממרום “מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה וכף ויש תקוה לאחריתך נאום ה׳ ושבו בנים לגבולם” (ירמיהו לא, טו־טז).
ולפי זה נפרש “נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם”, כאשר ישראל ימצאו הדרך אל ה׳ מתוך הצרות ויאמרו “ה אלוקינו ה׳ אחד”, אז תבוא הנחמה.
יתנחמו בכפליים
“חטאו בכפליים ׳חטא חטאה ירושלים׳ ולקו בכפליים ׳כי לקתה מיד ה׳ כפליים בכל חטאתיה׳ וכן יתנחמו בכפליים ׳נחמו נחמו עמי”׳ (איכ״ר א, נז).
במדרש (בראשית רבה ק, ט) מובא: “…הדא הוא דכתיב, ׳וינחם אותם׳, והרי דברים קל וחומר, ומה יוסף שדיבר דברים רכים על לבם של שבטים, כך ניחמן, לכשיבוא הקב״ה לנחם את ירושלים, על אחת כמה וכמה, הדא הוא דכתיב ׳נחמו נחמו עמי׳ (ישעיה מ, א)”.
החורבן נגרם בגלל סיבות פנימיות, לולי זאת לא יכול השונא בשום פנים ואופן לנגוע בנו לרעה, כי היינו כסלע איתן. אך המחלה הפנימית עשתה בנו שמות. היא הציתה את האש והבערה ללהב יצתה. השונאים נעזרו בבוגדים מישראל, שפתחו להם את השערים.
זה הפירוש “חטאו בכפליים”. כמו למשל שומר החומה, אם הלך לישון, חטא שלא עמד על משמרתו. אבל מה רב חטאו אם התחבר לגנבים ופתח להם שעריו.
מטרתנו בארץ ישראל היתה: “כי מציון תצא תורה” (ישעיה ב, ג; מיכה ד, ב). א״י עומדת בטבור כל הארצות והמדינות הגדולות מסביב, מצרים, אשור, בבל, יוון, פרס ומדי. היא צריכה להאיר לעולם “והלכו גויים לאורך” (ישעיה ס, ג). יעודה הוא כי תשלח את קרני אורה להאיר פינות נידחות של העולם להביא את דבר ה׳.
“כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים”.
נביאינו ניבאו גם לאומות העולם, כי להם לא עמדו נביאים מלבד בלעם.
תפקידו של עם ישראל לקבל נבואת הנביאים ולהפיצה בגויים. אבל עם ישראל חטא, “את נביאיך הרגו בחרב” (מלכים־א יט, י, ושם יט, יד) עם ישראל “חטאו בכפליים”, לא זו בלבד שלא שמעו את דבר ה׳, אלא גם לא הניחו שאחרים ישמעו. לכן “לקו בכפליים”.
בכה רבן יוחנן בן זכאי: “אשריכם ישראל בשעה שאתם עושים רצונו של מקום אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בכם”. ומדוע בכה על זה? בכה איך נפלו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, איך נעשו ללעג ולקלס עד שבתו של נקדימון בן גוריון ליקטה שעורים בין בהמתם של ערביים.
גם בהווה, אנו לוקים בכפליים מפני שאנו חוטאים בכפליים עדיין לא הכרנו בתפקיד הגדול המוטל עלינו להדליק את נר ה׳ בעולם. לא די שאין אנו מדליקים את הנרות, אדרבה, אנחנו אף מכבים אותם.
“ויתנחמו בכפליים”, אם ישובו אל ה׳ פעמיים, ישובו בעצמם אל אור ה׳ וישיבו גם את העולם. אז יקויים בנו “מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלוקיך” (ישעיהו נב, ז).
נחמה לחיים, נחמה למתים
“נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם. דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה, כי נרצה עונה, כי לקתה מיד ה׳ כפלים בכל חטאתיה” (ישעיה מ, א־ב).
וקשה: א) מדוע מתחיל ״עונה״ — לשון יחיד, ומסיים ״חטאותיה״ — בלשון רבים?
ב) איך יעניש ה׳, האל רחום וחנון, כפליים — וכי לא די בעונש לפי החטא?
ג) במדרש (ילקוט שמעוני ישעיה רמז תמה) כתוב: “נחמה לחיים, נחמה למתים[1]” — איך ובמה אפשר לנחם את המתים?
[1] אע״פ שלא מצאנו ביטוי זה במדרש אולם אפשר להבינו במשמעות שנתן לו הרב.
החוב הישן
והנה המדרש מביא על הפסוק “וביום פקדי ופקדתי”: משל לאב שנשבע להכות את בנו באבן. אח״כ התנחם ומצא תחבולה איך לקיים את השבועה ולא להזיק לבנו — הלך ופיצץ את האבן לרסיסים. כן הקב״ה רצה לכלות את ישראל אחרי מעשה העגל, אך אח״כ “וינחם ה׳ על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו” (שמות לב, יד) ומצא עצה: “וביום פקדי ופקדתי”. בכל צרה שתבוא על ישראל יוסיף עליהם עוד מכה על חשבון עון העגל, כך ישלם להם, במשך הזמן, את כל החוב. לכן אומר הכתוב: עתה אחרי שלקתה ירושלים “כפליים בכל חטאתיה”, כלומר יותר ממה שמגיע לישראל לפי חטאם, סולק החוב הישן, ועתה “נרצה עונה”, עון העגל, ובזה יתנחמו המתים, המתים שעבדו את העגל, כי עתה נרצה עוונם.
החטא ורושם החטא
אפשר לבאר עוד את המדרש “נחמה לחיים, נחמה למתים” באופן אחר, ונקדים שתי הקדמות:
חז״ל אמרו בנדרים שהמבקר את החולה נוטל אחד מששים מחליו. דבר זה מובן מאליו. ראשית — על ידי הביקור רואה המבקר מה שחסר לחולה ובמה אפשר לעזור לו ולחזקו; שנית — עצם העובדה שהחולה רואה שיש לו אוהבים המתעניינים בגורלו, עושה עליו רושם נעים, משפר מצבו הנפשי והוא מתחזק ומקבל כוחות חדשים. זה גם העניין של ניחום אבלים, לעודדם ולחזקם. לעומת זאת, אם יבוא אחד אל החולה וילעג לו ויהתל בו — יזיק לו ויגרום לכך שמצב בריאותו יתערער ומכאוביו יתגברו.
חולה שהרופאים עשו לו ניתוח, אף אם הביאו לו ארוכה ומרפא, עוד נשאר רושם בגוף החולה, ומקום הניתוח ניכר לעולם. כך גם בעונש על חטא רוחני. הקב״ה אמנם מביא על החוטא יסורים הממרקים עוונותיו של אדם, אבל מקום החטא ניכר עדיין, והרושם הזה אי אפשר למחוק. למשל, אם מישהו גנב ובא על עונשו, אין החטא נמחק כליל, ונשאר עליו כתם שחור. אולם הכתוב אומר “את אשר יאהב ה׳ יוכיח”, היינו מייסר וחוזר ומייסר, ותחת שהיסורים הראשונים פעלו רק כדי לכפר על חטאו, היסורים שבאים עליו לאחר מכן הם יסורים של אהבה, אשר עליהם כבר מקבל שכר, ועל ידי זה נמחק כל הרושם שנשאר על ידי החטא.
הגויים רדפו את ישראל והציקו להם עד כמה שידם מגעת, ולא עוד אלא אף לעגו להם (איכה א, כא): “שמעו רעתי ששו, שחקו על משבתיה”, כמו שאמר דוד (תהלים סט, כא): “חרפה שברה לבי ואנושה, ואקוה לנוד ואין, ולמנחמים ולא מצאתי”.
לכן אמר הנביא “כי נרצה עונה”. נרצה זה פיוס וריצוי, כלומר הקב״ה קיבל פיוס על העון והוא נמחה כליל. מדוע? “כי לקחה מיד ה׳ כפליים בכל חטאתיה”. וכפל העונש גרם לכך שכל אותות ורשמי חטאינו נמחקו. ועל זה אמר ר׳ יוחנן בן זכאי (כתובות סו,ב), “אשריכם ישראל… ובזמן שאין עושים רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה”. ובזה אשריכם, שלא בלבד שעוונותיכם מתכפרים, אלא עוד אתם מקבלים שכר, שהקב״ה בעצמו מנחמכם כפליים — מכפר עוונותיכם ומוחק כליל את רשמי חטאיכם.
זהו הפירוש של נחמו לחיים, נחמו למתים, היינו אם נפלו במלחמה אלפי קרבנות מן המחנה, ובסוף נחל המחנה מפלה ונסוג אחור, לשוא היו כל הקרבנות, לשוא נפלו החללים, ומי יזכור אותם פעם לטובה; אבל אם ניצחו את האויב, אז מציבים למתים מצבות זכרון ומניחים על קבריהם זרי נצחון על שמסרו נפשם על עמם וארצם. אם זכינו שע״י כל הצרות והתלאות נתנחם בכפליים, והקב״ה בעצמו יבוא לנחם אותנו, אז לא לשוא מתו ולא לשוא מסרו נפשם, ובדמם עזרו לנו לנצחון מוסרי ועלייה רוחנית, וזו הנחמה גם למתים.