אור היהדות - חיבת הארץ
הרב ירחמיאל אליהו בוצ’קו זצ”ל
אבות האומה
העריגה והתשוקה לעלות ולחיות שם מקננת בלב ישראל כאהבה בלי מצרים וממלאת את כל חדרי לבבו ונשמתו.
“כל מלך ושלטון שלא היה לו שלטונות בארץ ישראל אינו שוה כלום ומלך בבל המשנה שלו ישב ביריחו” (ילקוט שמעוני יהושע רמז יח). מזה רואים אנו עד כמה ארץ ישראל היתה חשובה וחביבה בעיני אומות העולם ועל אחת כמה וכמה בעיני ישראל. הראשון היה אברהם שהקב״ה הבטיחו (בראשית טו, א): “אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד”, והצטער אברהם ואמר, “ה׳ אלוקים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי?”, ולא נתקררה דעתו עד שהקב״ה הבטיחו: “כה יהיה זרעך, ולזרעך נתתי את הארץ הזאת לרשתה” וכשאמר הקב״ה לאברהם (בראשית יב, א): “לך לך מארצך ומבית אביך”, היה אברהם מפחד ואמר יהיו מחללין שם שמים על ידי שלא קיימתי כבוד אב לעת זקנתו (שלפי החשבון אביו היה עודנו חי) ורק מפני כבודו של אברהם כתבה התורה בפרשה שלפניה וימת תרח, אמר הקב״ה: “לך, ואני פוטרך מכבוד אב ואם”. והכל בשביל מצות ארץ ישראל, והקב״ה הבטיחו תיכף: “ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה” ולכל אלה תזכה רק בארץ ישראל. וכשהיה מהלך בארם נהרים ובארם נחור וראה בני אדם אוכלים ושותים אמר, הלואי לא יהא חלקי בארץ הזאת וכיון שבא לסולמה של צור וראה בני אדם עוסקים בניכוש ובעידור אמר הלואי שיהיו חלקי בארץ הזאת. וע״ז אמר הקב״ה “לזרעך אתן את הארץ הזאת” וכתיב אח״כ ויבן שם מזבח, עד עכשיו לא בנה מזבח עד שהקב״ה בשרו על הארץ (בראשית רבה לט, ח).
ויעקב בשעה שהחליט בנפשו ללכת למצרים בכדי לראות את יוסף, נפל עליו פחד גדול שאנוס הוא ע״פ הדבור לעזוב את ארץ ישראל ומי יודע אם ומתי עוד יזכה לשוב אליה ובקול אנחה חרישית אמר אלכה ואראנו בטרם אמות, כי חיי חוץ לארץ מקצרים שנותיו של אדם. והקב״ה הרגיע את רוחו ואמר (בראשית מו, ג): “אל תירא מרדה מצרים, כי גם אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה”. ובזה אפשר לתרץ את הקושיא, מדוע כל הפרשות פתוחות ופרשה זו סתומה? יען כי יעקב נכנס למצרים ורגליו דרכו על אדמתה הטמאה הרגיש פתאום כאילו נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ולא היה יכול עוד בשום אופן לנשום את האויר המחניק, מיד נסתתמו עיניו ולבו של יעקב וקיים בעצמו “בעל כרחך אתה חי” ונתקצרו ימיו ולא חי רק מאה וארבעים ושבע שנים תחת שאביו יצחק שהיה כל ימיו בארץ ישראל חי ק״פ שנה.
כמה תפלות התפלל משה רבנו (לפי המדרש, ילקוט שמעוני וילך, רמז תתקמ: תקט״ו תפלות כמנין ׳ואתחנן׳) “אעברה נא ואראה את הארץ הטובה ההר הטוב הזה והלבנון” (דברים ג, כה), והקב״ה אמר לו: “רב לך”, אז פנה משה, לפי דברי הילקוט (ואתחנן רמז תתכא), אל החמה ואל הלבנה, אל השמים ואל הארץ, אל ההרים ואל הגבעות שיבקשו רחמים עליו והשיבו לו, עד שנבקש רחמים עבורך נבקש רחמים על עצמנו, והיה צועק ובוכה ופנה אל ה׳ בבקשה שיענשנו ביסורים קשים אבל יכניסנו לארץ ישראל, ואם אתה עושה כן אגיד שבחך בכל העולם שנאמר לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י־ה, ואמר לו הקב״ה, “אל תוסיף לדבר אלי עוד בדבר הזה”. כך נגזרה גזירה ולא אחלל את שבועתי.
אמר ר׳ לוי משה התרעם לפני הקב״ה ואמר, רבש״ע, עצמותיו של יוסף היו נכנסים לארץ ואני לא אכנס? אמר לו הקב״ה יוסף הודה בארצו ואמר כי גנב גנבתי מארץ העברים ואתה לא הודית בארצך ובשעה שאמרו בנות יתרו איש מצרי הצילנו שמעת ושתקת. ומשה היה מצטער ע״ז מאד ומיד הרגיע ה׳ את רוחו וא״ל אם אתה תהיה נקבר כאן אז בזכותך הם יעמדו לתחיה ויבואו עמך לארץ ישראל.
הילקוט (ואתחנן רמז תתיד) מביא ע״ז משל לאחד שנתפזרו לו מעותיו במקום אפלה, מה עשה? נטל זהב אחד והשליך בתוכם. והתחיל צוח ואמר, האירו לי, כי זהב נפל ממני, והאירו לו ובשביל הזהב נתלקטו גם המעות, כך אתה אם תקבר במדבר יכנסו מתי מדבר בזכותך לארץ ישראל ואתה תהיה הראשון שנאמר (דברים לג, כא): “ויתא ראשי עם”.
וכמה גדלה הכמיהה לארץ ישראל אצל חכמינו מצינו כמה וכמה מאמרים בבבלי ובירושלמי. ר׳ זירא עלה לארץ ישראל ולא היה יכול להבליג על רוחו, וכשלא אשכח מעברא עבר על חבל בנהר והביא את עצמו בסכנה כדי להגיע מהר לשם. וצדוקי אחד לגלג עליו ואמר, עמא פזיזא אכתי בפזיזותיכו קיימיתו, אמר לו דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה אני מי יימר דאזכה אחר כן, ומדוע אחכה? ר׳ אבא היה מנשק כיפי דעכו כשהגיע לארץ ישראל. ור׳ חייא היה מיגנדר בעפרא שנאמר (תהלים קב, טו): כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו (כתובות קיב,א).
הדר בארץ ישראל דומה למי שיש לו אלו־ה והדר בחו״ל דומה למי שאין לו אלו־ה. ודוד אמר (שמואל־א כו, יט): כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר לך עבוד אלוהים אחרים, ומתמה הגמרא, וכי מי אמר לו לעבוד ע״ז? ומתרצת, יען כי הדר בחו״ל כמי שאין לו אלו־ה (שם, קי,ב).
ונראה בעיני הפירוש, יען הכתוב אומר, למה יאמרו בעמים איה אלוקיהם (יואל ב, יז) וכשאנחנו נמצאים בארצות הגלות והננו כמטרה לחץ ולהיות כאסקופה הנדרסת, נתחלל שם שמים על ידינו ושונאינו לועגים לנו, איה אלוקיכם, כמו שאמר רבשקה לאנשי חזקיהו (מלכים־ב יח) ולפי זה מוטב לגור בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה נכרים מלדור בחו״ל ואפילו בעיר שרובה יהודים. ואפילו אלו שלא יכלו לעלות, אם מסבות גשמיות או שלא רצו לעזוב את הארץ בה הרביצו תורה והעמידו תלמידים הרבה, גם המה ערגו לה עד כלות הנפש כגון רבי יהודה דחביבה לו ארץ ישראל ובירך בורא שמן ארצנו על הריח של משחא דאפרסמין (ברכות מג,א).
ודוקא אותו רב יהודה, שאמר שם בכתובות (דף קיא,א): העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה שנאמר (ירמיה כז, כב): בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אתכם, והתוס׳ (ד״ה בבלה יובאו) מקשה שמה, הלא האי קרא בגלות ראשונה כתיב? ומתרץ דבגלות שניה נמי קפיד קרא, ואי־יכולתו של ר״י לעלות עוד הגבירה בו את התשוקה ואהבה לארץ ישראל משאת נפשו.
עשר קדושות הן, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות (משנה כלים א, ו); עשרה קבים חכמה ירדו לעולם, תשעה קבים נטלה ארץ ישראל (קדושין מט,ב); “טוב פת חרבה ושלוה בה” אפילו אוכל פת חרבה בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא (מדרש משלי יז, א); אמר ר׳ יוחנן המהלך ד׳ אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן עולם הבא (כתובות קיא,א). וכמובן כוונתם לא על טיול פשוט בלי כוונה, רק על מי שנכנס שמה בכוונה טהורה ומרגיש בחוש שהוא בארץ ישראל, שואף את אוירה דארץ ישראל וזוכה שם להתרוממות נפשו ואז באמת מובטח לו שיש לו חלק לעולם הבא.
ובברכות (ח,א) תמה ר׳ יוחנן איכא סבי בבבל, הא למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב? כי לפי דעתו אפילו החיים שאדם חי בחו״ל אינם חיים גמורים, האושר והחמדה שרוכש שם אינם נותנים סיפוק רוחני לנשמתו ולגעגועיה, והם רק כעין משקה מרדים לנפש שלא תרגיש את צערה. וחסר לו רגש קודש וקשר פנימי שיקשר אותו עם העבר והעתיד של עמו, והנשמה מרגישה את עצמה כאיזה “גלגול” בגוף זר בלי שום לחלוחית, השפה, הרוח, בני האדם, כולם זרים לו ובמסתרים תבכה נפשו… ועל תמיהת ר״י השיבו, כיון דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא ולומדים תורה היינו דאהני להו, כי בית המדרש נחשב לאוירא דארץ ישראל.
“מפני מה זכה עמרי למלכות, על שהוסיף כרך אחד על ארץ ישראל” (סנהדרין קב,ב).
״מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה אלין במדבר סלה״ (תהלים נה, ז) — מוטב ללון במדבר בארץ ישראל מללון בפלטריות בחו״ל (בראשית רבה לט, ח)
וישבתם לבטח בארצכם (ויקרא כו, ה) רק בארצכם אתם יושבים לבטח, ואי אתם יושבים לבטח בחו״ל (ילקוט שמעוני בחוקותי רמז תערב) וזה מתאים לדברי מדרש איכה (א, ג), “ישבה בגויים לא מצאה מנוח”, אמר ר״ל אילו מצאה מנוח לא היתה חוזרת לארץ ישראל, והתורה אמרה (דברים כח, סה): “ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך”, כמו היונה שלא מצאה מנוח וחזרה אל התיבה. ואם ישראל חשבו בתקופות שונות ובארצות שונות שהשמש זרחה להם לפעמים שיכולים לחיות שמה בתור תושבים וליהנות מכל הזכויות האזרחיות באה האמת המרה וטפחה על פניהם, השמש לבשה קדרות, מאזרחים נעשו לגרים, מגרים לנרדפים, מנרדפים ללעג ולקלס ומלעג וקלס עד כצאן לטבחה, ובהשגחה עליונה היתה זאת, שלא יתנו אמונתם ובטחונם בחסד לאומים היכולים להתהפך בין לילה לחיות יער כמו מלכות גרמניא, שיכירו ישראל שאין מקום אלא דווקא בארץ ישראל ולא פעם אחת ושתים אלא כמה וכמה פעמים נשנית עלינו הפרשה של “וזרח השמש ובא השמש” השמש שזרחה עבורנו לבחננו אם נעמוד בנסיון האושר וההצלחה. שקעה אח״כ בעבורנו בתור עונש מאחר שלא עמדנו בנסיון. ואחר שקיעת החמה התחילה “ההתאבקות”, שעדיין נמשכת ואשר עליה אמרו חז״ל במס׳ חולין (צא,א) שכעכו״ם וכרוצח אכזרי נדמה לו.
מעלות ארץ־ישראל
וכמה מעלות טובות יש לה לארץ ישראל:
א) מפני קדושתה שקדש אותה הקב״ה,
ב) מפני שהיא חביבה על הקב״ה בתור ארץ האבות שגם הם קדשו אותה.
“׳כי מאהבת ה׳ אתכם׳ (דברים ז, ח), אמר הקב״ה למשה, הארץ חביבה עלי וגם ישראל חביבים עלי, אכניס ישראל שחביבים עלי לארץ החביבה עלי ותהיה חיבתי כפולה” (במדבר רבה כג, ז).
ג) כי בארצות הגלות הם מפוזרים ומפורדים, אבל בארץ ישראל יתחברו זה לזה וייעשו לחטיבה אחת וזוהי תשוקה הגדולה של הקב״ה, כמו שאמרו חז״ל (ברכות ו,א): “תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו? ׳מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ׳ (דבהי״א יז, כא), אמר הקב״ה אתם עשיתוני לחטיבה אחת בעולם באמרכם (דברים ו, ד): ׳שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד׳, אף אני אעשה אתכם לחטיבה אחת שנאמר ׳ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”׳.
ד) ועוד מעלה רביעית, שבארץ ישראל יתקרבו יותר אל התורה ואל המקור הנצחי, כי בגלות גדולה הסכנה של “ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם”, והעובדה מוכיחה שישראל התבוללו בין האומות, מדברים את שפתם וסופגים אל תוכם את התרבות הזרה ומחקים את מעשיהם. וכמה מהם מתחתנים עם בניהם ובנותיהם, אוכלים את פיתם ושותים את יינם ומנתקים את קשריהם עם היהדות הטהורה והנצחית.
סכנת הגלות
ובגמרא (מגילה יב,א), מצינו, מאמר נורא: שאלו תלמידיו את רשב״י, מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם, אמרו אתם, ואמרו, מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. ושאל אותם, אם כך, אותם שבשושן (בלבד) יהרגו? ואמר הוא, מפני שהשתחוו לצלם, ועל זה השיבו וכי משוא פנים יש בדבר? השיב להם, יען ולא עשו אלא לפנים אף הקב״ה לא עשה אלא לפנים. והמאמר קשה להולמו, כי רק על ידי מה שנהנו מסעודת המלך יתחייבו כליה, איה הדין והמשפט, כי אין זו עברה כל כך גדולה שעליה יתחייבו עונש כליון? וגם מדוע כתוב “נהנו”, ולא אכלו? אמנם בדף הקודם אמרה הגמרא שאחשורוש אמר שבשלצר חישב וטעה, הנביא הבטיח לישראל (ירמיה כט, י): “לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם” וחשב בלשצר שהשבעים שנה כבר הגיעו לקצם והגאולה לא באה, א״כ אך שקר דבר הנביא ירמיהו, ולקח כלי המקדש ועשה משתה גדול ושמחה, ובאותו לילה כתבה יד נעלמה על כתלי ארמונו “מנא מנא תקל ופרסין” (דניאל ה, כה), וכמו שדניאל פתר אותו כן היה, שבאותו ערב נהרג בשלצר, ועל זה אמר אחשורוש שבלשצר טעה בחשבונו, אבל אנא חשיבנא ולא טעינא וחשבונו היה מדויק, ועכשיו כבר נסתיימו השבעים שנה ולא נגאלו, שוב לא יהיו נגאלים ולא יראו עוד אור.
ולגודל חרפתנו ובושתנו השתתפו גם ישראל באותה שמחה של מלך פרס וכיחשו בנבואת ירמיהו ובגדו בגידה גדולה לעמם ולארצם. ולכן נגזרה עליהם גזירה של כליון, כמו על בוגד לאומי. וזוהי כוונת הגמרא שנהנו מסעודת אחשורוש, הוא שתה והיה שש על מפלתם והם שתו והיו ששים ושמחים על שאין להם עוד חלק בארץ ישראל… ועל זה בכה הנביא: “שתים רעות עשה עמי, אותי עזבו, מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים” (ירמיהו ב, יג).
ולאותה הירידה הרוחנית הנוראה הגיעו רק כשבעים שנה אחרי שבתם בארץ זרה ועזבו את תורת ה׳, ורק הודות לגזרת המן להשמידם והודות לפעולתו הכבירה של מרדכי להחזירם למוטב שבו בתשובה וקיימו וקבלו. וכמו שאמרו שם בגמרא, שגדולה הסרת הטבעת יותר ממ״ח נביאים.
אלה הנה תוצאות החיים הגלותיים, עם ישראל מתנכר לצור מחצבתו, מסיח את דעתו גם מארצו, בחשבו ששם בארצות הגלות מצא את המולדת החדשה ואין לו שום קשר עוד עם ה״קברים הישנים”, כי אין לו בנכר שום מחסור. ורק על ידי שהקב״ה מעמיד מעת לעת מלך קשה כהמן באים ישראל לידי הרהור תשובה.
אבל שונים הם החיים בארץ ישראל, שם אין להם תורה אחרת ואינם מוכרחים לספוג אל תוכם אלא תרבות ישראל ותורת ישראל ומדברים לשון הקודש, ולא ישירו כ״א משירי ישראל. ואפילו אותם שאינם שומרי תורה ומצוה גם עליהם אמרו חז״ל (סנהדרין מד,א) ישראל אעפ״י שחטא ישראל הוא. ורבי מאיר אומר כל שהוא קבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש מובטח לו שהוא בן עולם הבא (ירושלמי שבת א, ג) והדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון, שנאמר (ישעיה לג, כד): העם היושב בה נשוא עוון (כתובות קיא,א).
מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ור׳ יוחנן הסנדלר שהלכו לנציבין ללמוד תורה אצל רבי יהודה בן בתירא, כיון שהגיעו לצידון וזכרו את ארץ ישראל זקפו עיניהם זלגו דמעותיהם וקרעו את בגדיהם וקראו את המקרא (דברים יא, לא־לב) “וירשתם וישבתם בה. ושמרתם לעשות כל החוקים ואת המשפטים”. אמרו שקולה ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצוות שבתורה, חזרו ובאו למקומם (ספרי דברים פ). וחז״ל הקפידו מאד על היציאה מארץ ישראל ואמרו, שאפילו מי שיש לו זכות אבות אינה עומדת לו אם יצא מארץ ישראל (בבא בתרא צא,א) ובירושלמי ברכות (ג, א): ר׳ יוסי שמע דאתית אמיה לבוצרה, אתי שאיל לח יוחנן מאי לצאת? אמר לו, אם חושש לסכנת דרכים עבורה צא, ואם רק משום כבוד אם אינני יודע. וגם בבבלי (קדושין לא,ב) מובא אותו מעשה בר׳ אסי שבא אצל ר״י ונתן לו גם כן אותה התשובה ונפק בינתיים שמע לארונה שבא שמתה אמו בדרך, אמר אי ידעי לא נפקי, ומפרש שם תוס׳ ר״י הזקן שאין זה מכבוד שלאחר מיתה שמחויבים בו.
ובירושלמי מועד קטן ריש אלו מגלחין (ג, א), מביא מעשה דחד כהן שאתא לר׳ חנינה לשאול מהו לצאת לקיים מצות יבום או חליצה? א״ל אחיך שבק חיק אמו וחבק חיק נכריה, שעזב את ארץ ישראל, ברוך המקום שהרגו, ואתה מבקש לעשות כיוצא בו? ומעשה כזה מובא גם בבבלי (כתובות קיא,א). וגם שמעון בר בא בא לר׳ חנינה וביקש היתר לצאת מארץ ישראל לרגלי פרנסתו, א״ל למחר יאמרו לי אבותיך, נטיעה אחת של חמדה היתה לנו בארץ ישראל ואתה התרת לצאת? ומפרש בעל קרבן העדה, שחש עליו שלא ייענש במיתה אם יצא לחו״ל.
ובבבא בתרא (צא,א), אמר רשב״י מפני מה מתו אלימלך ובניו מפני שיצאו מארץ ישראל לחו״ל אפילו בשעת הרעב.
המרגלים באו לארץ ישראל וראו בה רק ארץ אוכלת יושביה ויהושע וכלב ראו להיפך שטובה הארץ מאד מאד, יען וכל אחד ראה את מה שנפשו איותה לראות. ולכאורה קשה, מדוע נענשו כל כך קשה “במדבר הזה יפלו פגריכם” (במדבר יד, כט), ולא יזכו לעלות שמה על אף תפלתו של משה, ובאנשי העגל כתיב (שמות לב, יד): “וינחם ה׳ על הרעה”? יען הם כפרו ובעטו בארץ ישראל והוכיחו בזה שאין להם שום יחס וקשר לארץ ישראל, ואין נותנים לאדם מתנה שנפשו בוחלת בה.
ובפרשת מסעי נמצא שמשה קצף מאד על בני גד ובני ראובן כשדרשו בעבורם את עבר הירדן והמשילם למרגלים ואמר (במדבר לב, יד): “קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ה׳ אל ישראל”. והכל על שום מה? על שום שלא רצו להיכנס לארץ ישראל יחד עם כל ישראל. ולפי דברי המדרש גם נענשו בשביל חטא זה ללכת לגלות תחילה.
ובמדרש קהלת (ד, א): ״׳טוב כף מלא נחת׳ (קהלת ד, ו) — בארץ ישראל, ׳ממלא חפנים עמל׳ — בעבר הירדן”. ובספרא (בהר א), כי תבואו אל הארץ ארץ המיוחדת ולא עבר הירדן. לדברי הספרי פ׳ נשא (ספרי זוטא ה, ב) רק ארץ ישראל כשרה לבית השכינה ולא עבר הירדן.
אך בירושלמי משמע שעבר הירדן נקרא ארץ ישראל וחייבים שם במעשר מן התורה ובמס׳ ערכין (לב,א) אמרו, שהערים המוקפות חומה בעבר הירדן בימות יהושע נתקדשו כמו הערים המוקפות חומה ביהודה וגליל.
והרבה מאמרים מפוזרים בש״ס ובמדרשים המדברים בשבחה, מעלתה וקדושתה של ארץ ישראל.
אין תענית ציבור אלא בארץ ישראל (ע״פ תענית יא,ב), יען כי רק ארץ ישראל דין ציבור יש לה. וכן פסק הרמב״ם בהל׳ תעניות (ג, יא): אין גוזרין על הציבור תענית אלא בארץ ישראל בלבד. ומביא המגיד משנה הטעם של הרמב״ן, מפני שאין נשיא בחוץ לארץ וגזירתן גזירת הדיוטות והם כיחידים ואין יכולת בידם להשוות תעניתיהם לתענית ציבור.
והתורה הקפידה מאד על קדושת ארץ ישראל ואמרה (במדבר לה, לד): “לא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה׳ שוכן בתוך בני ישראל”.
“ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם” (ויקרא יח, כח). גם מצינו בחז״ל שאין השכינה שורה אלא בארץ ישראל (איכה רבה פתיחתא כד, ועי׳ כוזרי מאמר שני, אות יד ואילך).
ואמרו במס׳ מועד קטן (כה,א), פתח עליה ר׳ אבא, ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה ליה. ומקשה הגמרא מיחזקאל שהיה דבר ה׳ אליו בארץ כשדים? ומתרצת, מה שהיה כבר. כלומר, שהיה כבר בארץ ישראל וכבר שרתה עליו שכינה מקודם.
ובמס׳ בבא בתרא (טו,א) אמרו שספר יחזקאל אנשי כנסת הגדולה כתבו, ומפרש רש״י מדוע לא כתבו יחזקאל בעצמו, יען שלא נתנה נבואה לכתב בחוץ לארץ וכתבו אנשי כנסת הגדולה אחרי שבאו לארץ ישראל וכמו כן גם ספר דניאל ואסתר.
והתוס׳ מקשה שמה איך ירמיהו כתב ספרו דהא הלך למצרים והתנבא גם שם? והניח בצ״ע. אמנם אפשר לתרץ מפני שקבל רוב נבואתו בארץ ישראל.
וליצחק נאמר (בראשית כו, ג) “גור בארץ הזאת”, יען כי הוא היה מוקדש כקרבן עולה ואסור לו לצאת חוץ (בראשית רבה סד, ג).
ובמס׳ שבועות (מז,ב) אמרו שנהר פרת נקרא הנהר הגדול (דברים א, ז) אם שהיה הקטן מכל ארבעה הנהרות (בפי בראשית) מפני שהיה בארץ ישראל ומפני חשיבותה של ארץ ישראל נקרא גדול (רש״י שם ד״ה קרב לגבי דהינא).
והרמב״ם הל׳ ברכות (י, יא) פוסק שברכת חכם הרזים כשרואים ששים ריבוא מישראל אינם מברכין אלא בארץ ישראל.
והכסף משנה מתמה עליו, מנין לו זאת? ואומר שאפשר שהרמב״ם סמך עצמו על הגמרא שאמר עולא שם (ברכות נח,א), שאין אוכלוסיה בבבל, כלומר שאין להם דין אוכלוסיה. ומקשה מהגמרא דרב חנינא בריך על רב פפא ברוך חכם הרזים משום דהוי חשיב בעיניו כששים רבוא אף שהיה בבבל? ומתרץ דהרמב״ם סובר כעולא דמיקל בברכות.
ובמסכת הוריות (דף ג,א) אמרו שרק יושבי ארץ ישראל נקראו קהל. ומביאים ראיה מן הפסוק דמלכים (מלכים־א ח, סה), וזה לשון הרמב״ם בפי׳ המשניות במס׳ בכורות (ד, ג): “אין נקרא בית דין בשם מוחלט אלא הסמוך בארץ ישראל בין שהוא סמוך איש מפי איש או הסכימו בני ארץ ישראל למנות אותו ראש ישיבה לפי שבני ארץ ישראל המה נקראים קהל והקב״ה קרא אותם ׳כל הקהל׳”.
ובמגילה (יד,א) מקשה הגמרא מדוע אין אומרים הלל על נס פורים? ומתרצת לפי אין אומרים הלל על נס שבחוץ לארץ. וע״ז מקשה הגמרא, א״כ למה אומרים הלל על נס של יציאת מצרים שהיה גם כן בחוץ לארץ? ומתרצת, כי טרם שישראל נכנסו לארץ כל ארצות היו מוכשרות לומר שירה. והמהרש״א בערכין (דף י) מביא הטעם בשם הרמב״ן שנסי ארץ ישראל נעשים על ידי הקב״ה בעצמו ולכן אומרים עליהם שירה לה׳, אבל נסי חוץ לארץ נעשו רק ע״י מלאך או ע״י שליח, ועל אלה לא תקנו חכמים לומר הלל.
מכל אלה רואים אנחנו עד כמה חביבה היתה ארץ ישראל בעיני ה׳ ובאותה חיבה יתירה נתקשרו אבותינו וחכמינו אליה. ובשעה שדרשו שרי בבל מישראל שירו לנו משיר ציון השיבו להם, “איך נשיר שיר ה׳ על אדמת נכר”. (תהלים קלז, ד).
וכל השירים שאנחנו מזמרים בגלות המה רק שירי תוגה ואלגיות ואנחה חרישית, ורק אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה בשוב ה׳ את שיבת ציון ואז יאמרו בגויים הגדיל ה׳ לעשות עם אלה.
ובזוהר מדרש הנעלם לפר׳ וירא (בראשית קיד,א־ב):
ר׳ יהודה שאל לר׳ חזקיה מתים שעתיד הקב״ה להחיות למה לא יהיב נשמתן באתר דאתקברו תמן ויתון לאחייא בארעה דישראל? אמר לו, נשבע הקב״ה לבנות ציון וירושלים ושלא תהרס לעולמים ונשבע שלא תגלה עוד כנסת ישראל שנאמר (ישעיה סב, ד): “לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה” לפיכך אין מקבלין נשמתן אלא במקום קיים לעולמים, כדי שתהא הנשמה קיימת בגוף לעולמים, דכתיב (ישעיה ד, ג): “והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו”, מה קדוש הנאמר על הקב״ה (ישעיה ו, ג): “קדוש ה׳ צבאות” קיים לעולם, אף קדוש ישראל וקדוש ירושלים קיימו לעולם, וכל הכתוב לחיים בירושלים.
קדושת ה׳ וקדושת ישראל שתיהן קשורות בקדושת הארץ. כמו שנאמר בספר תהלים (צט, ב): “ה׳ בציון גדול ורם הוא על כל העמים” והנביא אמר (יחזקאל לז, כב): “כה אמר ה׳ אני לוקח את ישראל מבין הגוים והבאתי אותם אל אדמתם ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ וכרתי להם ברית שלום ברית עולם ונתתי מקדשי בתוכם לעולם, והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים”.