אור היהדות - קדושת ירושלים

מקור הקדושה

ואלה הם דברי הרמב״ם בהלכות בית הבחירה (ו, טז): “למה אני אומר שירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, וקדושת ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות לא קדשה לעתיד לבוא? לפי שקדושת ירושלים היא מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר (ויקרא כו, לא): ׳והשימותי את מקדשיכם׳, ואמרו חכמים שאעפ״י ששוממים בכל זאת הם בקדושתם עומדים, אבל חיוב הארץ לענין שביעית ומעשרות אינו אלא מפני כיבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידם בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה משביעית ומעשרות שהרי אינה מן ארץ ישראל עוד. וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השניה הוא מקודש היום, ואעפ״י שנלקחה הארץ, וחייב בשביעית ובמעשרות בדרך שביארנו בהלכות תרומה”. והנה דבר זה אם קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא היא מחלוקת בכמה מקומות בש״ס, אך כאן המדובר רק בקדושת ירושלים שהיא נצחית לפי הרמב״ם.

הראב״ד משיג על הרמב״ם ואמר שסברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו. והכסף משנה מתרץ השגותיו של הראב״ד ומביא ראיה מכל הני דברי חז״ל שהלכה שם כר׳ יוחנן נגד ר״ל שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבוא לגבי ירושלים.

והכסף משנה בעצמו מקשה על טעמו של הרמב״ם שלש קושיות:

א) משנלקחה הארץ מידינו הלא בטלה גם החזקה?

ב) מה כח חזקה של עזרא עדיפה יותר מכיבוש יהושע?

ג) הלא בראשונה שנתקדשה ע״י כיבוש גם כן היתה חזקה ואטו עדיפה חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש? ונשאר בצ״ע.

הרדב״ז בהלכות תרומות מקשה גם כן קושיא זו על הרמב״ם, ומתרץ שיהושע ביודעו שעתידה ארץ ישראל להיחרב לא קדשה בפה, כי אז לא תהיה תקנה לעניים בשביעית, אבל עזרא קדשה בפה והניחו בימי עזרא מקצת מקומות בלא קדושה, בשביל העניים, ומעתה בטלה קושיית הכ״מ שבימי יהושע היה גם כן חזקה, יען ועיקר הטעם אינו מפני חזקה ורק מפני קדושת הפה של עזרא וזו לא היתה בימי יהושע. אבל הטעם כשהוא לעצמו אף כי הוא מתקבל על הדעת, אבל אין זה הטעם שמזכיר הרמב״ם שמחלק בפירוש בין כיבוש לחזקה. ולא מפני קדושת הפה.

ונראה לי לפרש דברי הרמב״ם שאחר החורבן הראשון בטלה גם כן החזקה, מפני שלא היה עוד לישראל שום קשר ומגע־ומשא עם ארץ ישראל, וירמיה בעצמו אמר להם “בנו לכם בתים ושבו בהם” (עי׳ ירמיה כט, ה), ורק זמן קצר אחרי החורבן משל גדליה בן אחיקם בתור נציב על ידי מלכות בבל וגם ירמיה וברוך בן נריה שבו שמה, והימים האלה היו כקצת נחמה על לב ישראל האומלל. ואמנם לא ארכו הימים וגדליה נפל חלל ביד רשעי ישראל ישמעאל בן נתניה ועוזריו, וגם את ירמיה וברוך בן נריה הביאו בחזקה למצרים ואז נסתם הגולל על חורבן ארץ ישראל ונפסק כל קשר עמה ועל ידי זה בטלה ממילא כל חזקה. התישבו בבבל ולא חשבו עוד אודות ארץ ישראל ובקושי גדול עלה ביד עזרא להשיב חלק מהם לארץ ישראל והיה מוכרח לקנוס את הלויים שלא עלו עמו (יבמות פו,ב, עיי״ש ברש״י).

אחרת היא החזקה שעשה עזרא והעולים עמו, שאפילו אחר החורבן לא הוגלו כל ישראל משם.

ואמרו חז״ל שש גלויות גלתה הסנהדרין: מלשכת הגזית לחנות ומשם לירושלים, ומירושלים ליבנה ומיבנה לאושא ומאושא לצפורי ומצפורי לטבריה (ראש השנה לא,ב) אבל הישיבות נשארו על מקומן ובעיקר יבנה וחכמיה. והנשיאים ר״ג דיבנה, ר״ש ור״י הנשיא שמשו לישראל אפילו לאלה שהלכו לגולה למבצר רוחני ולקרן אור ואליהם היו תמיד עיניהם נשואות, ויבנה לא היתה רק הצלה פורתא כפי שאמרו חז״ל אלא הצלה רבתא על ידי זה שהצילה את התורה שהיא נשמת חיים של ישראל מן הכליון הרוחני, ומיבנה יצאה אורה לכל הגולה ועמדה בקשר עם כל חכמי הגולה, ואח״כ ע״י המרידות וההתקוממויות נגד הרומאים הראו היהודים שמעולם לא הסיחו את דעתם מארץ ישראל ולא אבדה תקוותם. ואולי בשביל זה תמך רבי עקיבא במרד של בר־כוכבא אף כי פקפק בהצלחתו, כי כוונתו היתה לחזק את הקשר עם ארץ ישראל ואם לא נצליח עכשיו אולי נצליח פעם אחרת ואל נתיאש מארץ ישראל בשום אופן. ואפילו הכשלון שנחל בר כוכבא היה במובן ידוע נצחון לישראל, שלא רצו בשום אופן להכניע את ערפם בפני האויב ולא כבה אצלם עדיין רוח עוז וגבורה ומפעם לפעם עשו נסיונות לנתק את כבלי השעבוד והראו את רוח גבורתם. — וגם אחרי שנוצחו לא עומעם אצלם רוח החרות ובמחתרת עשו תחבולות שונות והמתינו לשעת הכושר איך להתקומם שוב.

ועכשיו דברי הרמב״ם הם כמין חומר שאחר חורבן בית שני לא בטלה החזקה ושבועת “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני” (תהלים קלז, ה), נשארה בכל תקפה כל אלפי השנים עד היום הזה ובכל תפילותינו אנחנו מזכירים ציון וירושלים.

ואולי אפשר עוד להבין את דברי הרמב״ם, עפ״י הגמרא (משנה בבא מציעא א, ד): ראה את המציאה ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה — זה שהחזיק בה זכה בה. ומקשה הגמרא, אי אמרינן ד׳ אמות של אדם קונות לו בכל מקום הלא כבר זכה זה שנפל עליה מקודם ע״י קנין ד׳ אמות? ומתרצת יען כיון שנפל עליה גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דלקני ולא בד׳ אמות, וקנין צריך כוונה.

ובזה בטלה קושיתו של הכ״מ שבכיבוש יהושע היתה גם כן חזקה. אמת, אבל הכובשים את הארץ סמכו אז על הכיבוש ולא כוונו כלל לקנות את הארץ בתורת חזקה והכיבוש היה מפי הגבורה ומכיון שבטל הכיבוש בטלה הקדושה, וצדקו דברי הרמב״ם.

ואולי אפשר עוד להוסיף שעל החורבן הראשון התנבאו הנביאים ומאת ה׳ היתה זאת, וה׳ נתן וה׳ לקח וממילא אין שום טענת חזקה, אבל החורבן השני בא על ידי מלכות רומי בגזלה וקרקע אינה נגזלת וכל זמן שירושלים היתה מבצר התורה אין כל אומה ולשון יכולים לשלוט בה. ובמדרש איכה (איכ״ר א, לג) מובא, גלו עשרת השבטים ולא גלתה שכינה, גלו סנהדרין ולא גלתה השכינה עד שגלו תינוקות של בית רבן אז גלתה השכינה עימהם. ובגמרא שבת (קיט,ב) אמרו: “לא חרבה ירושלים אלא מפני שבטלו תינוקות של בית רבן”. והנביא אמר (ירמיה ט, יא): “על מה אבדה הארץ, על עזבם את תורתי”. וברור הוא שלא ע״י משא ומתן דיפלומטי ולא משולחן חבר העמים נזכה לירושלים במילואה רק ע״י החזרת עטרת התורה ליושנה, ואז תושע יהודה וישראל ישכון לבטח.

ובנוגע לקדושת ירושלים מצינו עוד באבות דר״נ (פרק יב) שאין ממזרים נכנסים לירושלים ואפילו ללמוד תורה שנאמר (זכריה ט, ו): “וישב ממזר באשדוד”. גם נאמר שם (פרק לה) שבירושלים אין עושים מקום לגר תושב ומעולם לא נפגע ולא נכשל אדם בירושלים ולא נפלה בה דליקה.

וחוץ מכל אלה אין ראיה יותר מזו שהקב״ה בחר דוקא בירושלים לבית מקדשו ולהשראת שכינתו כמו שאמר ר״י הלוי: שם השכינה שכונה לך.

ובמס׳ בבא בתרא (עה,ב) עוד אמרו שבקש הקב”ה לתת מידה לירושלים אמרו המלאכים, רבש״ע, עיר ששמך ומקדשך בתוכה לה תתן מידה? מיד חזר הקב״ה כביכול ממחשבתו דכתיב (זכריה ב, ח): “ויאמר פרזות תשב ירושלים מרוב אדם”.