אור היהדות - ירושלים עיר התורה
הרב ירחמיאל אליהו בוצ’קו זצ”ל
“כה אמר ה׳ קנאתי לציון קנאה גדולה… שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלים ונקראה ירושלים עיר האמת הר ה׳ צבאות הר הקודש” (זכריה ח, ב־ג). “ובאו עמים רבים וגוים עצומים לבקש את ה׳ צבאות בירושלים” (שם, כב).
“ונתתי מופתים בשמים ובארץ… לפני בא יום ה׳ הגדול והנורא. והיה כל אשר יקרא בשם ה׳ ימלט כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה… ובשרידים אשר ה׳ קורא” (יואל ג, ג־ה). “וקבצתי את כל הגויים… אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם על עמי… אשר פזרו בגוים ואת ארצי חלקו” (שם ד, ב). “אשיב גמולכם בראשכם” (שם, ד).
“וה׳ מציון ישאג ומירושלים יתן קולו ורעשו שמים וארץ וה׳ מחסה לעמו ומעוז לבני ישראל. וידעתם כי אני ה׳ אלקיכם שוכן בציון הר קדשי, והיתה ירושלים קודש וזרים לא יעברו בה עוד… ויהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור” (יואל ד, טז־כ).
“חכמת הקודש אינה זורחת, כי אם בארץ ישראל וירושלים, וכל מה שמציירים בחו״ל אינם אלא תולדות הבינה וסעיפיה. ע״י הצפיה העמוקה לראות את ארץ ישראל, מזדרחת קצת הארה מזיו החכמה של ארץ ישראל ומאורה על הסתעפות המתיצרת גם בחו״ל. בארץ ישראל המעין הרוחני של פנימיות הקודש שהיא אור החיים של נשמת ישראל. מתגבר הוא מאליו ומיד בהקבע האומה בארץ חמדתה ישובו כל הסגולות והרכוש הרוחני הגדול להיות נקבעות בסדרן הראוי” (אורות הקודש מאת הרב הגאון קוק זצ״ל).
“כל הרוחות בעולם באות ונושבות בירושלים ובטרם תלך למקום אשר תרצה ללכת באה הרוח מקודם להשתחוות לה׳ בירושלים” (אוצר מסעות מרבנו עובדיה מברטנורה).
“וכשאנו מדברים מירושלים כוונתנו ירושלים עיר הקודש ירושלים עיר התורה, ואשר ממנה תצא אורה וזוהר הקדושה, עיר אשר ה׳ בחר בה למשכן עולם. באר מים חיים, זו תורת ירושלים” (ילקוט שיר השירים רמז תתקפח).
ומה יפים הם דברי המדרש בפ׳ וירא (בראשית רבה לט, ט): אמר ר׳ לוי שתי פעמים כתיב “לך לך”, אחת כשציוה ה׳ לאברהם לעזוב את ארץ מולדתו בכדי ללכת “אל הארץ אשר אראך” (בראשית יב, א), ושניה בפרשת עקדה, ואינני יודע איזו חביבה על הקב״ה יותר, כשנאמר (שם כב, ב): “לך לך אל ארץ המוריה“, הרי השניה שפירש מקומה חביבה יותר מן הראשונה שלא פירש את מקומה. ולמה נקראה מוריה שמשם תצא הוראה, יראה ואורה לישראל, ע״י הסנהדרין בלשכת הגזית.
“וירא את המקום מרחוק” (שם, ד), שאל אברהם את יצחק מה אתה רואה שמה? אמר לו הר נאה ומשובח וענן קשור על ראשו, ואח״כ פנה אברהם אל שני נעריו, מה אתם רואים? והשיבו, כלום אנו רואים רק “מדבריות”, ואמר להם, “שבו לכם פה עם החמור” (שם, ה), כי אתם עם הדומה לחמור ומפני זה אינכם רואים בהר ה׳ רק מדבריות… — מדרש (תנחומא וירא כג), וזה מתאים למה שאמרו חז״ל במס׳ שבת (פט,ב): למה נקרא שמו חורב? שמשם יצאה חורבה לאומות העולם, ואין להם שום חלק ונחלה בתורת ה׳ ובקדושתה.
אמנם יצחק ראה באספקלריה מאירה, הוא ראה את השכינה ממעל להר המוריה, הוא ראה את המקדש של מטה ואת המקדש של מעלה ולמקדש הזה נתן את נפשו לקרבן.
“וירא את המקום מרחוק”. אמר ר׳ יצחק עתיד המקום לירחק מישראל. (בראשית רבה נו, ב) ועל זה דוה לבנו ועינינו יורדות דמעה שמקום המקדש עדיין ביד זרים ועליו עומד מסגד מוסלמי “כיפת הסלע” המחלל את מקום קדשו ובמסתרין תבכה נפשי, מפני גאותה של מלכות שמים.
חז״ל אמרו (סנהדרין לח,א־ב) שאדם הראשון גופו מכל העולם וראשו מירושלים, כי ירושלים היא ראשו של עם ישראל. ירושלים היא טבורו של העולם (סנהדרין לז,א) ובעוונותינו הרבים שלא עלה בידינו לכבוש את העיר העתידה מקום המקדש, הר הצופים והר הזיתים מיד הלגיונות של זרע שעיר וחותנו הרשעים חסר לנו העיקר והראש של ארץ ישראל. ורואים אנחנו את המקום רק מרחוק — אמנם תמיד עינינו אליו נשואות ובכל תפילותינו אנחנו פונים אל המקדש ומתפללים אל ה׳ שיבנה במהרה בימינו כמו שהקב״ה הבטיח לנו “בונה ירושלים ה׳ נדחי ישראל יכנס” (תהלים קמז, ב), ואין כינוס בלי ירושלים ואין ירושלים בלי כינוס כל עם ישראל.
“ה׳ יראה אשר יאמר היום בהר ה׳ יראה”. הקב״ה הראה לאברהם את בית המקדש בנוי וחרוב ויחזור ויבנה (בראשית רבה נו, י).
ובהקדמה לספר לבוש מרדכי של הגאון משה מרדכי אפשטיין זצ״ל, מבאר הגאון המאמר כשיהושע נכנס ליריחו ראה פתאום מלאך עומד נגדו וחרבו שלופה בידו ואמר לו יהושע, “הלנו אתה אם לצרינו?” (יהושע ה, יג), והשיב לו: “לא, עתה באתי”, ומבארים חז״ל שהמלאך דבר אליו קשות על שביטל מן התורה (מגילה ג,א). ויהושע לא הבין את דברי המלאך, ואמר מה אדוני מדבר? כלומר, הלא עומדים אנחנו במלחמה ואיך אפשר לעסוק בתורה בשעה זו? ויאמר לו המלאך, של נעליך מעל רגליך, כי המקום שאתה עומד עליו אדמת קודש הוא, ובלי תורה אי אפשר לצעוד פה אפילו בשעת מלחמה ודוקא בשעת מלחמה צריכים לעזרת התורה — “ויעש יהושע כן”.
״וילן יהושע בלילה ההוא (יהושע ח, יג) בתוך העמק״ (שם, ט; עי׳ תוס׳ מגילה שם ד״ה וילן) ודרשה הגמרא שלן בתוך עומקה של הלכה.
ויהושע צוה את העם “בזאת תדעון כי א־ל חי בקרבכם והורש יוריש מפניכם את הכנעני… הנה ארון הברית אדון כל הארץ עובר לפניכם בירדן” (יהושע ג, י־יא). “ורגלי הכהנים נושאי הארון נטבלו בקצה המים, והירדן מלא על כל גדותיו… ויעמדו המים… קמו נד אחד, וכל ישראל עוברים בחרבה” (שם, טו-יז). משה קרע במטה ויהושע קרע את הירדן בארון ה׳. ובפרשת שופטים כתוב (דברים כ, א־ד): “כי תצא למלחמה על אויבך… ונגש הכהן… ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם… כי ה׳ אלוקיכם ההולך עמכם להלחם לכם וגו׳”. רואין מזה שלא בכל הגויים בית ישראל וחז״ל אמרו שבזכות קריאת שמע ינצחו את האויבים (סוטה מב,א).
כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס את הארון, דבקו שערים זה בזה, אמר שלמה כ״ד רננות ולא נענה עד שאמר “אל תשב פני משיחך, זכרה לחסדי דוד אבי” (דבהי״ב ו, מב) ואז נענה ונפתחו השערים והאש ירדה מן השמים (שבת ל,א). מזה אנו רואים, שלא הבית הוא העיקר אלא הרוח ששורר בו, “השמים כסאי והארץ הדום רגלי ואיזה בית אשר תבנו לי לשמי” (ישעיה סו, א), אמנם הקב״ה השתוקק בבית אשר רוחו של דוד, נאמנותו ומסירות נפשו לה׳ תהיינה שפוכות עליו ולכן נקרא גם הבית על שמו של דוד, “מזמור שיר חנוכת הבית לדוד” (תהלים ל). ורק ה׳ בחר בשלמה לבנות את הבית, כי שלמה היה איש שלום והתפלל שגם “הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה… והתפלל אל הבית הזה. אתה תשמע השמים… ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי למען ידעון כל עמי הארץ את שמך…” (מל״א ח, מא־מג), וכפי דברי הפסוק (ישעיה נו, ז): “כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים”. אמנם דוד היה איש מלחמה — ואמר לו ה׳, לא אתה תבנה הבית, כי הרבה דמים שפכת, ושלמה היה איש מנוחה ושלום אתן בימיו (דבהי״א כב, ט).
ובירושלמי סנהדרין (א, ב), חביבה עלי כת קטנה בארץ ישראל מסנהדרין גדולה בחו״ל, נביאים בחו״ל אין מעברים את השנה (פרקי דרבי אליעזר ה). ובגמרא סוף ברכות (סג,א), מובא מעשה כשירד ר׳ חנינה לגולה היה מעבר שנים, שגרו אליו מארץ ישראל שני תלמידי חכמים לדרוש ממנו שיחדל לעשות זאת והתרו בו, אם תשמע מוטב ואם לאו תהא כנידוי, ואמרו לאחינו שבגולה אם שומעין מוטב, ואם לאו יעלו בהר לבנות במות, אחיה יבנה מזבח חנניה ינגן בכינור לפני הבמה ויאמרו אין לנו חלק באלוקי ישראל. מיד געו כל העם בבכיה ואמרו ח״ו, יש לנו חלק באלוקי ישראל. וכ״ז למה? בכדי שידע כל ישראל שרק מציון תצא תורה. ותנן בסנהדרין (יא,ב): אין מעברין את השנה אלא בב״ד שביהודה דכתיב “לשכנו תדרשו” (דברים יב, ה), כל דרישות שאתה דורש לא יהיו אלא בשכנו של מקום. ומקשה שם התוספות (ד״ה אין מעברין) הלא מצינו ביבמות (קטו,א) שרבי עקיבא עיבר את השנה בנהרדעא שהיא בחו״ל? ומתרצים שאני רבי עקיבא שלא הניח כמותו בארץ ישראל, כמו שאמרו בגמרא סוף ברכות. ותוס׳ מביא מירושלמי שבאופן שאי אפשר לעבר בארץ ישראל, מעברין גם בחו״ל כמו שירמיהו, יחזקאל וברוך בן נריה עיברו בחו״ל.
וביבמות שם מקשים התוספות על רבי מאיר שעיבר שנה בעסיא שהיא בחו״ל (מגילה יח,ב), ומתרצים שגם על רבי מאיר אפשר לומר כעל רבי עקיבא שלא הניח כמותו בארץ ישראל, ורבי מאיר היה תלמידו של רבי עקיבא. ומסנהדרין (כד,א) אפשר להביא ראיה לדברי התוספות דר׳ לקיש קורא את רבי מאיר “פה קדוש”, ואומרים שם דריש לקיש היה עוקר הרים אבל ר״מ היה גדול ממנו הרבה בחכמה ובחריפות והיה עוקר הרי הרים.
ובעירובין (יג,ב): “אמר ר׳ אחא בר חנינה: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו ומדוע לא קבעו הלכה כמותו מפני שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, ולא רבי מאיר אלא ר׳ נהוראי שמו ולמה נקרא רבי מאיר שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה”. ורבי תלמידו אומר (שם): “האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריו”. ולכן לא מחו חכמי ארץ ישראל עליו שעיבר את השנה בחו״ל.
“ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחר קראתי חובלים” (זכריה יא, ז), וע״ז אמרו בגמרא (סנהדרין כד,א): מקל נועם אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה את זה בהלכה, ומקל חובלים אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה את זה בהלכה. ור׳ ירמיה דורש שם את הפסוק באיכה (ג, ו): ״במחשכים הושיבני״ — זה תלמודה של בבל. וקשה להבין, איך בא ר׳ ירמיה לידי משפט מוזר כזה שתלמודה של בבל נמשל לחושך? אמנם בגמרא כתובות פרק המדיר (עה,א) מובא מימרא דאביי, דחד מנהון של ארץ ישראל עדיף מתרי מנן דבבל, יען ת״ח דארץ ישראל יותר חריפים ויותר חכמים, ומביאה שם הגמ׳ עובדא שר׳ ירמיה כי הוה הכא לא הוה ידע מאי דקאמרי רבנן וכי סליק להתם נתעלה כל כך בתורה עד שקרא לן “בבלאי טפשאי”. והכיר ר״י בנפשיה החילוק הגדול בין תלמודא של בבל לתלמודא דארץ ישראל ומעלתו הגדולה. ולכן הוציא משפט כזה על תלמודה של בבל שנמשל למחשכים.
וירושלים שמרה את תכונתה, צביונה ודמותה הרוחנית עד היום הזה. ואם ירושלים טרם הגיעה לאותה המדרגה שאמרו חז״ל שמי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד בעולם (סוכה נא,ב), בכל זאת היא עיר מקסימה את הלב וכל תייר מכיר שאינה דומה ירושלים לכל ערי ארץ ישראל. “על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים” (ישעיה סב, ו), אלה הם שומרי התורה, מאורינו, מורינו וגדולינו החרש והמסגר שבחרו תמיד בירושלים למושב להם ונשארו לנו כאוד מוצל מאש ולמגדל אור. ושמנה וסלתה של היהדות התורנית תקעו שם את אהליהם, שמים לילות כימים בעסק התורה, הן בנגלה הן בנסתר בתורת הקבלה. מובן המלה ירושלים היא יבנה שבחרנו אשר ממנה תצא אורה וטהרה, ורובא דרובא של אנשי ירושלים הם צדיקים, חסידים ואנשי מעשה אשר בהם ישראל יתפאר. ואנשי ירושלים גם בחרו באנשים חרדים לראש העיריה וסגנו והם משתדלים לנהל את עניני העיר עד כמה שיש בידם ברוח התורה. תחזקנה ידיכם! ובימינו נזכה לראות שוב את ירושלים כלילת יופי ומשוש לכל הארץ.