אור היהדות - חשיבותה של תורה

כרובים

דבר נפלא אנו רואים בתורתנו הק׳ בפר׳ תרומה. בעשיית המשכן ציותה התורה לעשות כפורת על הארון ולעשות כרובים שיהיו מעל לכפורת “והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו… ואל הארון תתן את העדות… ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים” (שמות כה, יט־כב).

בית קדשי הקדשים, במקום הקדוש ביותר במקדש, מעל הארון והלוחות, יעמדו הכרובים, ודוקא מבין הכרובים ידבר ה׳ עם משה ושם ישרה שכינתו; הכרובים הם איפוא סמל הקדושה הגדולה ביותר, מרכז הקדושה והשפעת השכינה.

ומאידך גיסא אנחנו רואים, כשגירש הקב״ה את אדם הראשון מגן עדן “וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים” (בראשית ג, כד), וחז״ל פירשו שהכרובים הם מלאכי חבלה (“היו מתהפכין לכל עניין פעמים אנשים ופעמים מלאכים ופעמים רוחות״ — בראשית רבה כא, ט; ילקוט שמעוני רמז לד).

ואיך אפשר שאותם הכרובים ששימשו לישראל בתור סמל הקדושה והאהבה ופניהם איש אל אחיו, כמו שאמרו חו״ל במס׳ יומא (נד,א), שכשישראל היו באים אל המקדש היו הכהנים מראים להם את הכרובים ואומרים להם: “ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה״ — אם כן איך אפשר שיתהפכו להיות מלאכי חבלה ולהטיל מורא ופחד על האדם, הם יתחברו אל להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים מן האדם; איך אפשר שאור וחושך ישמשו בערבוביה? איך אפשר שסניגור יעשה קטיגור? אכן כשנתבונן בדברים נמצא במהרה פתרון לחידה הנפלאה והסתומה הזאת.

החילוק הגדול בין תפקידם של הכרובים בפר׳ בראשית לתפקידם של הכרובים כפר׳ תרומה הוא אופן ומקום עמידתם — מבית או מחוץ; בפ׳ תרומה מדבר הכתוב בכרובים העומדים במקדש פנימה, בקודש הקדשים, מעל לכפורת אשר על הארון, אשר בתוכו מונחים שני לוחות הברית, ופניהם איש אל אחיו כרובים כאלה מביאים ברכה ושלום, שפע קדושה והשראת השכינה, אולם בפר׳ בראשית מדברת התורה בכרובים העומדים מחוץ, מקדם לגן עדן… ודא עקא, התורה מלמדת אותנו שאפילו הדבר הקדוש ביותר והחביב ביותר… אם יעמיד את עצמו מחוץ לגבול הקדושה אז הוא נהפך מאוהב לאויב, ממגן לשטן ומשחית, ומספר לסייף המחבל כרמים ומחריב את העולם. והחי יתן אל לבו.

ועוד אמרו חז״ל, שפני הכרובים היו כפני ילדים “כרביא” (סוכה ה,ב), כלומר, צעירינו וילדינו תפקיד גדול מוטל עליהם, לתפוס את המקום החשוב ביותר בחיי עמנו להעמיד את עצמם במקום הקדוש ביותר לנו, ולהוריד לנו השפעה של קדושה וברכה ממרום. הם יפרשו את כנפיהם למעלה, כלומר הם ישאו תמיד את עיניהם למרום, יביטו לה׳, ישמעו שפת השמים המספרים כבוד א־ל ויבינו איך מגיד הרקיע את מעשי ידיו; הם ישאפו להתרומם תמיד מחומריותם ומתאוותיהם, יכספו לעלות בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, יתאמצו לטהר את רעיונם ומחשבותיהם, ויקריבו את חייהם הגופניים לאידיאלים רמים ונשגבים אשר מקומם בכסא הכבוד.

צעירים כאלה לשומרי חומת ישראל נחשבו, לנטורי קרתא; הם סוככים בכנפיהם על הכפורת, הם מגינים על האוצר היהודי, הם עומדים על המשמר ואינם נותנים לאויב ליכנס ולהחריב.

ופניהם איש אל אחיו בשעה קשה, בשעת חירום וסכנה, כשמחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה — חובתם של הכרובים האלה לחזק את עצמם יותר ויותר ולהתקרב זה אל זה יותר ויותר, ואינו דומה כוחו של יחיד לכוחו של ציבור, השפעת הכלל, גדולה מהשפעת הפרט. איש לחברו יתן את ידו ויאמר לו חזק, הבה נעלה אל הר ה׳, הבה נקומה במקום קדשו. אם אין אני לי מי לי ואם לא עכשיו אימתי. בנערינו ובזקנינו נלך. הצעירים הם אופני המרכבה והכוח הדוחף שלה. ידעו ויבינו את אחריותם לעבר שלנו ולעתיד. יכירו וידעו שבידם המפתח של אוצר ישראל ובהם תלוי קיומו ועמידתו של עמנו. ואם כה יבינו את תפקידם, אז אשרי להם ואשרי לדורם, בתוכם ישכין ה׳ את אור שכינתו, משם ישפיע לישראל שפע ברכה והצלחה עד בלי די וירים את קרנם למעלה לשם ולתפארת.

אבל אוי ואבוי אם הכרובים האלה יעמידו את עצמם מחוץ למקדש ומקדם לגן עדן, יפנו עורף לכל קדשי עמנו ויבזו ויזלזלו בכבודה של התורה.

אכן תחת לשאוב מבאר מים חיים ישאבו את “חכמתם” מבורות נשברים ויכניסו אש זרה אל הקודש פנימה, כי אז מה נורא יהיה המחזה, שדוקא הכרובים האלה, שהיו ראויים ומוכשרים להיות כרובי הקודש העומדים על הכפורת וסוככים באברתם על קדושת ישראל — הם ייעשו למלאכי חבלה, למשחיתים, למזיקים ולמחבלי כרמים, למקצצים בנטיעות ולחותרים חתירה תחת יסוד עמנו ורוח קדשנו עד אשר אם תפול לא תוסיף קום ר״ל שארית ישראל ולא תהיה לה תקומה ח״ו. הם יהיו ללהט החרב המתהפכת מעל לצוארו של ישראל ויעמידו את כל חייהם של בני עמנו בסכנה גדולה, ולסכנה הבאה מתוך הבית אין כמעט שום תקוות הצלה.

ידעו נא האבות, שאם הוציאו את בניהם מהיכל התורה, ותחת להושיבם בין ברכי תלמידי חכמים הפקירו אותם לפגעי הזמן הרי הקולר תלוי בצוארם. הם עצמם מרעילים וממיתים את בניהם כמיתת נשיקה, כי בנים שלא נתחנכו בחינוך התורה ובמקום זה ספגו אל תוכם השפעה זרה — עלולים לתעות בדרכי החיים ולצאת לתרבות רעה ר״ל, ויקויים עליהם מאמרו של רבה (בבא בתרא עג,א) ״שהאי גלא דמטבע לספינה מתחזי כי צוציתא דנורא ברישא״ — מי שבא להטביע את בני הנוער העברי בתוך גלי הים מראה להם תחילה איזה ברק יפה, איזו כסות עיניים ובכך הוא מושך אותם. ובאמת גם שם אין להם תקומה, גם שם אין מקבלים אותם בזרועות פתוחות ובפנים שוחקות, אדרבה מביטים עליהם מגבוה בגאוה. בבוז ובשאט נפש, ופתאום הם מוצאים את עצמם תלויים בין שמים וארץ; אותנו עזבו ואליהם אין להם רשות להיכנס והם אובדי עצות.

עליהם אמר שלמה (שיר השירים א, ו): “שמוני נוטרה את הכרמים” את כל חיינו הקרבנו ומסרנו בשביל התרבות הזרה, השתדלנו, התאמצנו ועשינו כל מה שבכוחנו אך ורק כדי למצוא חן בעיניהם ובכל זאת לא שמו אותנו אלא לנוטרי כרמיהם, וממקומו לעמוד בחוץ ולא להיכנס לפנים. כל תפקידו הוא לעבוד ולשמור אך לא ליהנות מדבר שאינו שלו. וכל זאת רק מפני ש״כרמי שלי לא נטרתי” מפני ששכחנו שגם לנו יש כרם וגם לנו יש תרבות יפה ותורה שלימה ואין לנו שום צורך להקריב אש זרה וללמוד תורתו של יפת בשעה שתורתנו אנו, תורתו של שם, היא יותר יפה ויותר חשובה.

אמנם לדאבוננו הגדול נדמינו לאותם חולי רוח, שגם אם יש להם כל טוב בביתם ולא חסר להם דבר הם משתוקקים לאכול משולחנם של אחרים דוקא, וטובים הפירות הנושרים משולחן זרים ממטעמים הערוכים על שולחנם.

זהו הפרדוקס של הגלות. זאת היא המחלה שאינה כתובה בתורה, ואף־על־פי שהזרים מתרחקים מאתנו ודוחים אותנו בשתי ידיים אנחנו כרוכים אתריהם ומבקשים את חברתם.