איסור מלאכות חול המועד

סימן תק"ל

1. מבוא
2. דעת הסוברים שמלאכות חול המועד אסורות מן התורה
3. דעת הסוברים שמלאכות חול המועד מותרות מן התורה ואסורות מדרבנן
4. סיכום השיטות והקשיים
5. ביאור עניינו של איסור מלאכה בחול המועד
6. כיצד פסק המחבר
7. סוף דבר
8. הערות

1. מבוא

נחלקו הראשונים — מערכה מול מערכה — אם המלאכות האסורות בחול המועד איסורן מן התורה או מדרבנן, ואף הפוסקים נחלקו היאך לפסוק להלכה[1].

במאמר זה נדקדק בדברי הראשונים ונסדר את השיטות והראיות לכאן ולכאן. ננסה להוכיח כי אף אלו הסוברים שאיסור המלאכה הוא מן התורה, מודים שאין איסור זה דומה לשאר איסורי תורה, אלא קל הוא יותר; ומאידך, הסוברים שאין המלאכות אסורות אלא מדרבן, מודים כי איסור דרבנן זה חמור יותר משאר איסורי דרבנן, ובאמת למסקנה קרובים דברי אלו להיות כדברי אלו. ובכל זאת חשובה החלוקה ביניהם במקום ספק, אם יש כאן ספק דאורייתא ולחומרא, או ספק דרבנן ולקולא.

כמו כן נעמוד על דברי המחבר בשו״ע, ונברר כמי פסק. נעיין בדברי הביאור הלכה והרב עובדיה יוסף שליט״א המביאים ראיות להוכיח כי האיסור הוא דרבנן, ונטען כי אין הדברים מוחלטים.

וזה החילי בע״ה.

2. דעת הסוברים שמלאכות חול המועד אסורות מן התורה

הראשונים הסוברים כי מלאכות חול המועד אסורות מן התורה נשענים בדבריהם על מספר ראיות מן הש״ס. להלן נביא את דברי הגמרא ונבארם על פי שיטתם, וכן נבאר כיצד דחו שאר ראשונים ראיות אלה.

א. חגיגה יח,א — "מכלל דתרוייהו כבירא להו דחולו של מועד אסור"

הגמרא מנסה למצוא מקור לשבעת ימי תשלומים לעצרת (לעניין קרבן חגיגה), ובמהלך הדיון מביאה את דברי ריש לקיש[2]: ריש לקיש אמר: וחג הקציר', איזהו חג שאתה חוגג וקוצר בוי הוי אומר זה עצרת. אימתי אילימא ביו״ט — קצירה ביו״ט מי שריי! אלא לאו, לתשלומין (לאחר יו״ט). ריש לקיש לומד מהביטוי ׳חג הקציר׳ שישנו יום בו גם מביאים קרבן חגיגה וגם קוצרים, והואיל ואי אפשר לומר שזהו יום טוב עצמו, שהרי אסורה בו קצירה, על כרחך לומר שזהו יום אחר יום טוב — ומכאן שיש מן התורה תשלומין לחגיגה. ומקשה ר׳ יוחנן: אמר ר׳ יוחנן: אלא מעתה — יחג האסיף׳, איזהו חג שיש בו אסיפה הוי אומר זה חג הסוכות — אימת, אילימא ביו״ט — מלאכה ביו״ט מי שריי אלא בחולו של מועד — חולו של מועד מי שריי אלא חג הבא בזמן אסיפה, הכא נמי חג הבא בזמן קצירה. ר׳ יוחנן דוחה את דברי ריש לקיש: לפי דרך לימוד זו נצטרך לומר כי אף לחג הסוכות יש תשלומין לאחר החג (וזה לא יתכן, שהרי זמן החגיגה הוא שבעת ימי החג), שכשם שלמדנו מ״חג הקציר", נוכל לאמר שגם "חג האסיף" היינו יום בו מביאים קרבן חגיגה וגם אוספים. והואיל ואי אפשר לומר שזהו יום טוב עצמו, שהרי אסורה בו אסיפה, וכן אי אפשר לומר שזהו יום מימי חול המועד, שאף באסורה אסיפה, על כרחך  לומר שזהו יום הבא אחר החג — וזה אי אפשר. על כך אומרת הגמרא: מכלל דתרוייהו (ריש לקיש ור׳ יחנן) סבירא להו דחולו של מועד אסור בעשיית מלאכה — מנהני מילי? וממשיכה הגמרא ומביאה דרשות רבות מן הפסוקים להוכיח כי מלאכות אסורות בחול המועד. משמע כי הגמרא הבינה כי הן ר׳ יוחנן והן ריש לקיש סוברים כי מלאכות אסורות בחול המועד מן התורה[3], ואף הביאה לכך מקורות רבים מהפסוקים.

הדוחים ראיה זו[4] אומרים שהפסוקים מהם נלמד כי חול המועד אסור במלאכה הם אסמכתא בעלמא. לכאורה פירוש זה דחוק, שהרי מטרת הסוגיה היא ללמוד מפסוק שיש תשלומין לחגיגה מן התורה בחול המועד, ודחיית הלימוד הוא מפני איסור מלאכה בחול המועד (לעניין אסיפה) — משמע שאיסור המלאכה הוא מן התורה. ותירצו התוספות (שם ד״ה "חולו") שהואיל ואיסור מלאכה נסמך על פסוקים מן התורה, לא ניחא לה לגמרא לומר כי התורה התירה במפורש מלאכת אסיפה בחול המועד[5]. בהמשך ננסה להסביר את דבריהם ביתר ביאור.

ראיה חזקה לשיטת האוסרים מדאורייתא היא לשון הגמרא שם בהמשך: "לא מכרן הכתוב אלא לחכמים, לומר לך אי זה יום אסור ואי זה יום מותר, אי זו מלאכה אסורה ואי זו מלאכה מותרת". משמע מכאן שכשם שהתורה נתנה כח לחכמים לקבוע — על פי ראיית הלבנה וקידוש החודש בבית דין — איזה יום אסור במלאכה מן התורה ואיזה יום מותר, כך נתנה התורה לחכמים הכח והסמכות לקבוע אלו מלאכות אסורות מן התורה ואלו מותרות. ולא ראיתי שהראשונים התייחסו לראיה ברורה זו[6].

ב. מועד קטן יא,ב — "אפילו במועד דאיסור מלאכה מדאורייתא"

לשון המשנה בתחילת פרק שני במועד קטן קשה, שפתחה בדיני אבילות: "מי שהפך את זיתיו ואירעו א ב ל או אונס או שהטעוהו פועלים" ואינו יכול לסחוט הזיתים, מה יעשה? — "טוען קורה ראשונה ומניחה לאחר המועד". משמע שעברה לעסוק בדיני חול המועד. הקשתה על כך הגמרא: "פתח באבל וסיים במועד!". תירץ רב אשי: לא מיבעיא קאמר: לא מיבעיא בימי אבלו דמדרבנן הוא ושרי, אלא אפילו במועד דאיסור מלאכה מדאורייתא, במקום פסידא שרו רבנן. כלומר: המשנה מלמדת שלא רק בימי אבלו — האסורים במלאכה מדרבנן — מותר לטעון קורה ראשונה, אלא אפילו בחול המועד — שאסור במלאכה מדאורייתא — מותר לעשות כן, שבמקום שיש בו הפסד התירו חכמים. ומשמע מפורש מדברי רב אשי שאיסור מלאכה בחול המועד הוא מדאורייתא[7].

הדוחים ראיה זו אומרים כי דברי הגמרא שאיסור מלאכה במועד הוא דאורייתא הינם ביחס לאבילות, שאת איסור המלאכה באבילות סמכו חכמים לפסוק מן הנביא[8]. ואילו את איסור מלאכה במועד סמכו חכמים לפסוק מן התורה, ומשמע שזהו איסור חמור יותר (תוספות חגיגה יח,א ד״ה "חולו של מועד"; רא״ש מועד קטן פ״א סי׳ א).

ולכאורה אחר העיון בסוגיה נראה שאפשר לדחות ראיה זו באופן אחר: תירוץ של רב אשי אינו התירוץ היחיד בהסבר המשנה, וקדם לו בגמרא תירוץ אחר: אמר רב שישא ברית דרב אידי: זאת אומרת דברים המותרין במועד אסורים בימי אבלו. כלומר: סובר רב שישא שאדרבה, אבילות חמורה מחול המועד, ולכן באבילות לא נתנה המשנה כלל אפשרות לטעון קורה ראשונה אלא רק במועד. ואכן פסקה הסוגיה להלכה כפירושו, עיין שם. ובאמת לא זכיתי להבין מדוע הראשונים לא דחו ראיה זו כך. ואולי לא רצו לסמוך על התירוץ הראשון, כי באמת איסור מלאכות חול המועד, אף על פי שהוא מדרבנן, מכל מקום חמור הוא משאר איסורי דרבנן. ועוד נראה לומר כי לפי דחיה זו עולה כי נחלקו רב שישא ורב אשי במחלוקת זו ממש, אם מלאכה בחול המועד אסורה מן התורה או מדרבנן, והעמדה זו לא רצו הראשונים להעמיד.

ג. עבודה זרה כב,א — השכרה לכותי במועד

הגמרא שם עוסקת בגזירת חכמים להשכיר את בית המרחץ לגוי, משום שהרואה שמחממים שם מים בשבת סבור שהבלנים הם שלוחי הבעלים ("שהמקום נקרא על שמו"). ולשון הגמרא (כא,ב-כב,א): תניא ר׳ שמעון בן אלעזר אומר: לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו וכותי זה עושה גו מלאכה כחולו של מועד… מאי איריא שנקראת על שמו? תיפוק ליה משום 'לפני עור לא תתן מכשול'! חדא ועוד קאמר … אם איסור עבודה בחול המועד היה רק מדרבנן, קשה לומר שהיו חכמים גוזרים לאסור את ההשכרה משום מראית עין שנקראת על שמו. ומכאן ראיה שמלאכה אסורה בו מן התורה.

הרא״ש (בתחילת מו״ק) כתב לדחות ראיה זו, הואיל ואיסור מלאכה במועד נלמד ב״אסמכתא פשוטה וצדוקין מודין בה". משמע מדבריו שאיסור דרבנן זה חמור יותר משאר איסורים דרבנן בגלל האסמכתא.

התוספות בעבודה זרה (שם ד״ה "תיפוק ליה") הוכיחו מכאן שאיסור ׳לפני עור׳ דאורייתא שייך אף בדבר שאינו אסור אלא מדרבנן. ובאמת דבריהם מתיישבים על הלב, שהרי החיוב לשמוע לדברי חכמים הוא חיוב מן התורה, ולכן ודאי שאסור מן התורה להביא אדם לידי איסור דרבנן. וצריך לומר כי אותם שהוכיחו מכאן שאיסור מלאכות חול המועד מדאורייתא סברו כי אין כאן ממש איסור ׳לפני עור׳, שהרי אין כאן נתינת דבר איסור, ואין זה דומה למושיט יין לנזיר או אבר מן החי לנכרי. והגמרא לא דנה כאן אלא לעניין הרחקה יתרה, מעין ׳לפני עור׳. ודי שנחמיר בכגון זה באיסור דאורייתא ולא באיסור דרבנן.

3. דעת הסוברים שמלאכות חול המועד מותרות מן התורה ואסורות מדרבנן

הנציג המרכזי של שיטה זו הוא רבינו תם, ואת דבריו הביאו התוספות (חגיגה יח,א ד״ה "חולו של מועד"), וכן סוברים ראשונים רבים נוספים[9]. עיקר טענתו של ר״ת היא כי לא יתכן שחכמים יתירו איסור תורה משום פסידא ודבר האבד, ואם מצאנו שהתירו מלאכות אלה במועד על כרחנו לומר כי מעיקרן לא נאסרו אלא מדרבנן. מנגד, הסוברים כי מלאכות אלה אסורות מן התורה מצטטים את הגמרא מחגיגה הנ״ל, שמסרן הכתוב לחכמים לומר איזו מלאכה מותרת ואיזו אסורה, ומה שאסרו — אסור מן התורה.

אמנם הרמב״ן (לקוטות למו״ק יא,ב ד״ה "שכיר יום"; נמוקי יוסף ריש מו״ק בשמו) נקט מעין פשרה, שמן התורה נאסרו בחול המועד כלל

המלאכות, אך לא נאסרו מלאכות לצורך המועד וכן מלאכות דבר האבד שיש בהן פסידא, ובאו חכמים וגזרו לאסור אף במקרים שיש בהם פסידא או צורך המועד משום טירחה וכדומה. ונמצא שיש מלאכות האסורות מן התורה ויש שאסורות מדרבנן. וכיוצא בזה כתב הריטב״א (תחילת מועד קטן; ערובין צו,א ד״ה "יצאו שבתות").

אמנם גם לפי שיטה זו עדיין קשה הסברה, שהמעיין בהלכות חול המועד רואה כי המרחק בין איסור והיתר דק מן הדק הוא, והבדלים עדינים הופכים איסור תורה להיתר גמור ולהיפך, תופעה שלא מצאנו כמותה בשאר דיני תורה. וטענת רבינו תם צווחת — היאך איסור תורה הופך בקלות להיתר גמור משיקולי פסידא שאינם חדים ומוחלטים כל צורכם?! דומני כי טענה זו היא שהטתה את הכף והכריחה הרבה ראשונים לפסוק שמלאכות חול המועד אינן אסורות אלא מדרבנן.

אף לשיטה זו הביאו הראשונים ראיות מן הש״ס.

א. מגילה כא,א — עליה לתורה במועד

המשנה במגילה (ד, ב) עוסקת במספר הקוראים בתורה במועדים השונים. והשוותה המשנה את חול המועד לראשי חודשים, שבשניהם קוראים ארבעה: זה הכלל: כל שיש בו מוסף ואינו יום טוב — קורין ארבעה. ובגמרא (דף כב ריש עמי ב): זה הכלל: כל שיש בו ביטול מלאכה לעם (אם יתעכבו בבית הכנסת) — קורין גי, ושאין בו ביטול מלאכה לעם (שאינם יוצאים לעבוד), כגון ראשי חדשים וחולו של מועד — קורין די.

לכאורה מכאן משמע שדין חול המועד כראשי חודשים, שאף בהם אין איסור מלאכה מן התורה.

וכבר דחו הראשונים ראיה זו, וכתב הריטב״א (תחילת מועד־קטן ד״ה "משקין") שזו ראיה רעועה, שלטעם זה אף איסור דרבנן לא יהיה בו, כבראש חודש שאינו אסור אלא ממנהג. אלא ודאי שסוגיה זו אינה עוסקת כלל באיסור מלאכה, אלא בקדושת חול המועד, וזו ודאי פחותה מקדושת יום טוב.

ב. מועד קטן יב,ב — המכוון מלאכתו במועד

אמרה המשנה במועד קטן (ב, ג) שאמנם מותרת במועד מלאכת דבר האבד, אך בתנאי שלא ישהה את המלאכה בימות החול בכדי לעשותה במועד — "ובלבד שלא יכוין את מלאכתו כמועד. וכולן אם כוונו מלאכתן במועד — יאבדו (רש״י: "שאסור ליהנות מהן")". שואלת הגמרא: בעי מיניה ר׳ ירמיה מרי זירא: כיון מלאכתו במועד ומת, מהו שיקנכו בניו אחריו? אם תמצי לומר צרם אוזן בכור (שהרי המטיל מום בבכור כדי להתירו לו) קנכו בנו אחריו — משום דאיכורא דאורייתא … משמע שמלאכה בחול המועד אינה מן התורה, ולכן אי אפשר ללמוד קנס למלאכה זו מקנס בהטלת מום בבכור שהוא איסור תורה.

אולם תוספות עצמן (חגיגה שם) דחו ראיה זו, שסוף סוף זוהי מלאכה שיש בה פסידא, ומותרת מן התורה במועד, אלא שחכמים אסרו לעשותה הואיל ויכול היה לעשותה לפני המועד וכיון מלאכתו למועד.

מכאן משמע קצת שהתוכפות מודים לרמב״ן (שהובא לעיל) שלא כל המלאכות האסורות בחול המועד אסורות מן התורה. שאמנם יש מלאכות האסורות מן התורה ויש מלאכות שהותרו מן התורה לצורך דבר האבד וכדומה, אלא שאף במלאכות המותרות מן התורה יש שנאסרו על ידי חכמים משיקולים שונים, כגון המכוון מלאכתו למועד, שמהתורה מותר ומדרבנן אסור. ואף מסברא מוכרחים לומר כן, שהרי אם כל מלאכות חול המועד אסורות מן התורה — נמצא חול המועד חמור יותר משבת ויום טוב, שבהן ישנן מלאכות האסורות מדרבנן בלבד. ועוד, שישנם איסורים בחול המועד שנראים כגזרות, כאיסור כיבוס או גילוח, ואיסורים כעין אלה בשבת אסורים מדרבנן בלבד, ואיך ייתכן לומר שבחול המועד יהיו אסורים מן התורה?

ג. ירושלמי מועד קטן פרק ב, הל' ג

אומר הירושלמי: אמר רי בא בר ממל: אילו היה לי מי שיימנה עמי … התרתי שיהו עושין מלאכה בחולו של מועד … כלום אכרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויגיעין בתורה? ואינון אכלין ושתין ופחזין. משמע שאיסור מלאכות במועד הוא דרבנן, והם אף יכולים להתיר איסור זה.

הסוברים שחול המועד אסור מן התורה יאמרו כי אין להביא ראיה מן הירושלמי, ולתלמודא דידן הוא מן התורה. כמו כן אפשר לומר לשיטת הרמב״ן והריטב״א הנ״ל, שכוונת הירושלמי רק על אותן מלאכות שאסרו חכמים בנוסף על מה שאסרה תורה[10].

4. סיכום השיטות והקשיים

עד כה ראינו שתי שיטות בראשונים אם מלאכות חול המועד אסורות מן התורה או מדרבנן. שתי השיטות נשענות בדבריהן על סוגיות הגמרא.

הוכחנו מדברי התוספות כי אף הסוברים שהאיסור הוא מדרבנן יודו כי ישנן מלאכות האסורות מן התורה. עוד ראינו בדברי הרא״ש כי אף הסוברים כי האיסור הוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, מודים כי איסור זה חמור יותר משאר איסורים דרבנן, הואיל ו״אסמכתא פשוטה היא והצדוקין מודין בה". נוסיף ונאמר שגם האומרים שהאיסור הוא מן התורה — מודים שאין לוקין על מלאכה בחול המועד. ומשמע מכך שאיסור חול המועד קל יותר משאר איסורי תורה.

אם כן, עלה בידינו כי האומר שזהו איסור תורה — מודה שזהו איסור תורה הקל משאר איסורים, והאומר שזהו איסור דרבנן — מודה שזהו איסור דרבנן החמור משאר איסורים. וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו. אמנם נראה כי המבוכה בדין זה נובעת מכך שעל פי פשטות הגמרא האיסור הוא דאורייתא, אך על פי הסברא האיסור הוא מדרבנן. רבינו תם כדרכו בכל מקום הולך אחר הסברא, ולכן פסק שהאיסור מדרבנן, אך ראשונים הפוסקים על פי פשט דברי הגמרא כתבו שהוא מדאורייתא.

אך מכל מקום הדברים עדין קשים ועמומים, שלשיטה אחת קשה הסברה, ולשיטה האחרת קשה הגמרא.

5. ביאור עניינו של איסור מלאכה בחול המועד

ולבאר ולפשט את הקושי בהבנת מהותו של איסור זה, ברצוני להביא יסוד ששמעתי מאבי מורי שליט״א, ואף כתב כן במקומות שונים. ועל פי דבריו יתבררו ויתחוורו דברי חז״ל כמין חומר.

אומר אמו״ר שיש להבחין בין שני סוגי איסורי דרבנן:

א. תקנות וגזרות שגזרו חכמים בזמן מסויים לאורך הדורות, כגון: דוד ובית דינו גזרו על יחוד פנויה (עבודה־זרה דף לו,ב), שלמה ובית דינו תקנו ערובין ונטילת ידים (עירובין דף כא,ב), י״ח גזירות שגזרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גריון (שבת דף יג,ב), תקנות רבן יוחנן בן זכאי, ועוד.

ב. שאר איסורי דרבנן שלא נתקנו בזמן מסויים ידוע, ובזה נכללים כל הדינים שנסמכו על פסוקים. וכן איסורים שעיקרן מן התורה אך חסרים הם גורם או תנאי להתחייב עליהם, וירדו בדרגה ונאסרו רק מדרבנן; כמו מלאכה בשינוי, מלאכה שאינה צריכה לגופה, ועוד. איסורים אלה ודאי כבר נאסרו מסיני, וכבר במדבר לא טלטלו פחות פחות מארבע אמות, ולא אכלו פחות מכשיעור (אפילו לריש לקיש שסובר שחצי שיעור אסור מדרבנן). איסורים אלה נקראים ׳מדרבנן׳ כי האיסור בהם אינו מוחלט ואינו שלם, ועל כן ׳אינם ראויים׳ להיאסר מן התורה. הואיל ואיסורים אלה אינם חמורים כאיסורי תורה גמורים ניתן להקל בהם בספיקות ובמקום פסידא, וכפי שמסרו לנו חז״ל בכללי הפסיקה, אך הרעיון הפנימי בהם הוא ודאי מן התורה, ולכן ניתן לדרוש אותם מן הפסוקים, כי באמת שקועים הם באיסורי תורה עצמם, אלא מאחר ואינם מפורשים קלים הם משאר איסורי תורה.

על פי חילוק זה נוכל להבין את מורכבותו של איסור מלאכה בחול המועד. הנה אף על פי שהתורה לא ציינה איסור מלאכה מפורש בימים אלה — ודאי ימי חול המועד ימי קודש הם, ואינם ימי אסיפת תבואה רגילים, ורוצה התורה לשמור על אופיים וצביונם כימים מיוחדים שאינם כשאר ימי החול. על כן כאשר מסרו לנו חז״ל, מיד עם נתינת התורה, על איסור מלאכה בימים אלה, וסמכוהו לפסוקים מפורשים, ודאי כיוונו לרצונה של תורה, ואיסור זה חמור יותר משאר איסורי דרבנן. אך סוף סוף אין זה איסור תורה מפורש, ולכן אפשר להקל בו בספיקות כפי כללי ההלכה, ואף במקום הפסד הקלו חכמים.

ממילא מתורצות הקושיות הקשות מסברה — היאך הקלו חכמים באיסור תורה משום פסידא? והיאך בהלכות חול המועד הבדל דק בלבד בין איסור חמור להיתר גמור? אלא שמחד איסור זה הוא איסור דרבנן, ולכן יכולים חכמים להקל בו מדעתם, ומאידך נסמך האיסור על הפסוקים, ולכן צריך לדקדק בו ביותר, שהרי רצונה של תורה לייחד ולהבדיל ימים אלה משאר ימות החול.

6. כיצד פסק המחבר

הנה באו״ח סי׳ תקל כתב הבית יוסף במפורש שהאיסור מלאכות חול המועד הוא מהתורה: "ולענ״ד נראה דאיסור מלאכה בחול המועד דבר תורה כדמשמע בסוגיא (חגיגה יח,א), אלא שהתורה מסרה לחכמים שיאסרו המלאכות שנראה להם ויתירו מה שנראה להם".

בשולחן ערוך (שם) סתם המחבר וכתב: חול המועד אסור בקצת מלאכות ומותר בקצתן. ולא הודיע דעתו אם אסור מן התורה או מדרבנן. ולכאורה הדעת נותנת שבשלחן ערוך הכריע על פי דבריו בבית יוסף כאן.

אולם הביאור הלכה (שם בסופו) והרב עובדיה יוסף שליט״א (יביע אומר חלק ח או״ח סי׳ מח אות ד) כתבו שבשולחן ערוך חזר בו מדבריו בבית יוסף, ופסק כדעת רוב הפוסקים שהאיסור הוא מדרבנן. הם מוכיחים זאת מכך שפסק המחבר בכמה מקומות להקל במלאכות חול המועד, ומכאן ראיה שסובר שיש בכך איסור דרבנן בלבד; ובדרבנן מקילים בספיקות, מה שאין כן באיסורי תורה שמחמירים בהם.

להלן נביא את הראיות שהביאו להוכיח שדעת המחבר שאיסור מלאכה בחול המועד הוא מדרבנן:

א. תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה (תקלו, ד)

המשנה בפסחים התירה להחזיר ולהושיב בחול המועד תרנגולת שכבר החלה לדגור על הביצים וברחה. בגמרא (פסחים נה,ב) נחלקו רב הונא ורב אמי האם התירה המשנה דוקא אם כבר ישבה התרנגולת על הביצים ג׳ ימים (הואיל וכבר נשתנתה צורתן, ויש בזה הפסד מרובה אם לא תשב), או אפילו אם לא ישבה ג׳ ימים (שאין בזה אלא הפסד מועט) מותר להחזירה. רב הונא לחומרא ורב אמי לקולא.

הרא״ש (שם פרק ד סי׳ ט) תלה את פסק ההלכה בהחזרת תרנגולת במחלוקת האם איסור מלאכה בחול המועד מדאורייתא או מדרבנן — לר״ת, הפוסק שאיסור המלאכה הוא דרבנן, יתיר להחזיר תרנגולת אפילו לא ישבה עליהן ג׳ ימים. הבית יוסף (תקלו, ד) העתיק את דברי הרא״ש. ובשולחן ערוך (שם) סתם שמותר להחזיר תרנגולת שהושיבה על הביצים, ולא העמיד דווקא בשכבר ישבה עליהן ג׳ ימים, ומשמע שפסק לקולא. ואם כן, על פי דברי הרא״ש (שהובאו בב״י) נראה שפסק המחבר כרבינו תם וסיעתו, שאיסור מלאכה בחול המועד הוא מדרבנן.

אמנם אפשר לדחות ראיה זו, שהרי בהמשך דברי הבית יוסף שם נתקשה בדברי הרמב״ם, והעלה אפשרות לומר שהרמב״ם פסק כרב הונא ולחומרא, על אף שסובר הבית יוסף בדעת הרמב״ם שמלאכת חול המועד אסורה מדרבנן (כפי שכתב בסי׳ תקל). וכן העלה הב״י אפשרות שהרי״ף פסק כרבי אמי לקולא, על אף שכבר כתב הרא״ש בדעת הרי״ף שסובר שמלאכות חול המועד אסורות מן התורה. אם כן הראית לדעת כי הבית יוסף כלל אינו נוקט כרא״ש, ואינו תולה את פסק ההלכה במחלוקת זו במחלוקת הגדולה לגבי מלאכות חול המועד, וממילא אי אפשר לדייק מדבריו כי פסק כרבינו תם. כמו כן משמע בבית יוסף כי נוטה לפסוק כרב אמי משום שלשיטה זו אין צורך להידחק במשנה ולהעמידה בחול המועד דווקא, ואפשר שמפני זה פסק כמותו בשולחן ערוך. ובכלל, כבר כתבנו בשיטת הרמב״ן שבמקום הפסד לא אסרה תורה, וממילא כל האיסור הוא דרבנן, ועל כן יכול המחבר לפסוק לקולא ואין ראיה שפסק כרבינו תם.

ב. גילוח בחוה׳׳מ למי שנאנס בערב המועד (ב״י תקלא, ג)

אחרונים רבים, וכן הרב עובדיה יוסף שליט״א, הביאו ראיה ממה שתמה הב״י (סי׳ תקלא, ג) על הרי״ף והרמב״ם והרא״ש, שפסקו לחומרא בעניין גילוח בחול מועד למי שאבדה לו אבידה בערב המועד, ולא הספיק להתגלח ערב החג. וכתב ב״י שלשיטתם, שסוברים כי מלאכת חול המועד דרבנן, היו צריכים לפסוק בזה לקולא. משמע שלדעת הב״י דיני חול המועד תלויים בשאלה אם המלאכות אסורות מן התורה או מדרבנן.

אך נראה לענ״ד שזו ראיה לסתור, כי סוף סוף ראשונים אלה עצמם לא תלו את דבריהם בשאלה זו, ואף השו״ע עצמו (שם) פסק בכך לחומרא[11].

ג. זיפות חבית (תקלח, א)

אומרת הגמרא במועד קטן (יב,א): אמר שמואל: זופתין כוזתא (כלי קטן), ואין זופתין חביתא. רב דימי מנהרדעא אמר: זופתין חביתא, ואין זופתין כוזא. מר חייש לפסידא, ומר חייש לטירחא.

הרמב״ם (הלי יו״ט ח, יד) פסק כשניהם להקל, והתיר לזפות הן חבית והן בקבוק. וביאר הבית יוסף דספיקא דרבנן לקולא. וכן פסק המחבר (סי׳ תקלח, א): "ומזפת החביות בין גדולות בין קטנות".

אמנם גם ראיה זו ניתן לדחות על פי שיטת הרמב״ן, שהרי בשניהם יש הפסד ושוב אין כאן איסור תורה, ובדרבנן אזלינן לקולא.

ד. תיקון אמת המים (תקלז, ו)

במשנה בתחילת מועד קטן אומרים חכמים בעניין אמת מים: "ומתקנין את המקולקלות במועד". ובגמרא שם (ד,ב): מאי מקולקלתי אמר רבי אבא: שאם היתה עמוקה טפח מעמידה על ששה טפחים. כלומר: אמת מים שעומקה היה ששה טפחים ונסתמה ועמדה על טפח, מותר במועד לחופרה ולהעמיקה עד ששה טפחים כמו שהיתה בראשונה. ומסתפקת הגמרא בהמשך האם התיר ר׳ אבא להעמיק אמה זו עד שישה, או שבכל מקרה התיר לחפור בה חמישה טפחים. ולשון הגמרא (בסוגריים — לשון רש״י): טפחיים על שבעה, מהו (להעמיק אותן חמשה שנשתיירו)? הכא חמשה קא מעמיק והכא חמשה קא מעמיק, או דילמא כיון דאיכא טפח יתירא איכא טירחא טפי (ששוחה עצמו בשביל אותו טפח יותר מדי)? תיקו.

הרמב״ם (הל׳ יום טוב ח, ג) פסק בתיקו זה לקולא: "היתה עמוקה טפח — חופר בה עד ששה. היתה עמוקה טפחיים — מעמיקה עד שבעה". וכתב הרב המגיד כי הרמב״ם פסק לקולא משום שהוא ספק דרבנן. והביאו הב״י, ופסק בשלחן ערוך (תקלז, ו) כרמב״ם. מכאן ראיה כי המחבר סבור כי איסור מלאכה בחול המועד הוא מדרבנן, ועל כן בתיקו זה פסק לקולא. אך הנה כבר תמה המשנה ברורה עצמו (ס״ק כה) על פסק זה של השולחן ערוך, שהרי הגמרא לא פשטה את הבעיה ונשארה בתיקו, ואם כן פסק זה תלוי במחלוקת אם פוסקים שהמלאכות מדאורייתא או מדרבנן (ראה שער הציון שם אות כ, שנשאר בצ״ע).

ונראה לי לומר גם במקרה זה שלפי הבנת הרמב״ן אין כאן ראיה כלל, כי כל תיקון האמה נועד למנוע הפסד במניעת השקיית השדה, והשקיית השדה ודאי מותרת מן התורה. ואם כן אין כאן אלא איסור דרבנן משום הטירחה היתירה אותה אסרו חכמים גם במקום הפסד, ובמקום ספק דרבנן הולכים אחר המיקל.

7. סוף דבר

מכל הנ״ל עולה כי אין ראיה ברורה לומר כי המחבר פסק להקל, וקשה לומר שחזר בו ממה שכתב בבית יוסף להחמיר.

עוד כתב הרב עובדיה יוסף שליט״א שודאי צריך להקל כי שלושת עמודי ההוראה פסקו להקל — הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש.

אמנם אחר בקשת המחילה גם על דברים אלה ניתן לערער. אכן דעת הרא״ש ודאי להקל כרבינו תם וכן כתב להדיא בפסקיו ריש מועד קטן. אולם בדעת הרי״ף והרמב״ם יש להסתפק, שהרי הטור (סי׳ תקלו) כתב שדעת הרי״ף דוקא להחמיר[12]. והרמב״ם (הלי יום טוב ז, א) כתב שאיסור חול המועד הוא ׳מדברי סופרים׳, וידוע שנחלקו ראשונים האם ביטוי זה כוונתו לאיסור תורה או מדרבנן, עיין מפרשי ספר המצוות שורש שני, והדברים עתיקים[13]. אם כן אף מטעם זה לא פשוט לפסוק להקל.

על כן נראה לענ״ד לומר שסוף סוף מידי ספק לא יצאנו.

אמנם נראה לומר שאין להחמיר כשיטה המחמירה ביותר, שכל איסורי חול המועד מן התורה הם, אלא כרמב״ן, שפירש כי רק מלאכות שאינן לצורך המועד ואין בהם הפסד אסורות מן התורה

[1] ראה את סיכום הדעות והכרעתן בביאור הלכה סי׳ תקל.

[2] דבריו דומים לברייתא שהובאה קודם בסוגיה: "דבי רבי אליעזר בן יעקב תנא: אמר קרא ׳וקראתם׳, ׳ובקצרכם׳. איזהו חג שאתה קורא וקוצר בו — הוי אומר זה חג עצרת".

[3]לשון רש״י (ד״ה "מכלל"): "מדקאמר רבי יוחנן ׳אסיפה בחול המועד מי שרי׳, ולא מהדר ליה ריש לקיש ׳אין׳, מכלל דתרוייהו סבירא להו אסור".

[4] עיין תוספות שם ד״ה "חולו של מועד".

[5] כך לכאורה יש לפרש דבריהם.

[6] אמנם מגמרא זו דחו טענת ר״ת היאך התירו איסור תורה משום פסידא, וכמו שכתבנו בסמוך, אך לא הכריחו מכאן להוכיח שהאיסור הוא מן התורה.

[7] יש מקום לדון בדעת תוספות בתחילת מסכת מועד קטן, ד״ה "משקין" (ואף בסוגייתנו, יא,ב ד״ה "אפילו", כתבו "פרק קמא פירשתי" ובגליון הראה לתוספות זה). כתבו שם התוספות: ״ומשום פסידא שרו ליה רבנן, כדאמרינן בחגיגה …״. וצריך להבין מה ראו התוספות להביא את הגמרא בחגיגה, שהרי אינה עוסקת בהיתר משום פסידא. ואפשר היה לומר שמשם משמע שהיתר מלאכות מסור לחכמים, ולכן אין לתמוה מדוע מלאכה זו מותרת ומלאכה זו אסורה. אולם קשה לומר כן, שאם כך לא היו צריכים להביא את כל הפסוקים. לכן נראה לי שדעת תוספות כאן לומר שמלאכות

חול המועד אסורות מן התורה, וממילא קשה להבין: מנין לנו להתיר מלאכת דבר האבדי! ולכך מתרצים שאמנם איסור מלאכות חול המועד הוא מן התורה, אך התורה נתנה לחכמים את הכח להתיר לפי ראות עיניהם. כשם שנתנה להם כח להחליט איזה יום הוא ראש חודש, ולפי דבריהם יאסר במלאכה מן התורה יום מסויים ויותר יום אחר. ראיה לכך היא ההפניה בתוספות בדף יא,ב לתוספות זה, המוסבת על דברי הגמרא "אפילו חול המועד דאסורא במלאכה דאורייתא". משמע במפורש שנקטו שהוא מדאורייתא. ואמנם רבינו תם במסכת חגיגה (יח,א בתוספות ד״ה "חולו של מועד") האריך להוכיח שהמלאכות אסורות מדרבנן, וצריך לומר שאלו תוספות חלוקין, וכאן חולקים תוספות על רבינו תם, וסוברים כי מלאכות חול המועד אסורות מן התורה.

[8] הפסוק בנביא "והפכתי חגיכם לאבל" (עמוס ח, י), ודרשתו במועד קטן דף טו,ב.

[9] כפי שנראה בהמשך. אך אין זו בהכרח דעת כל בעלי התוספות, ראה למעלה הערה 7.

[10] השווה למשנה ברורה סי׳ תקל ס״ק ב, שביאר שדברי ר׳ בא בר ממל הינם רק על "מקח וממכר וכהאי גוונא דבר שאינו מלאכה גמורה".

[11] ואולי הראשונים פסקו לחומרא משום שכך נפסק בלשון הראשונה בגמרא (כך פירש המרכבת־משנה, הלכות יום טוב ז, יח). ועיין בשו״ת עטרת פז חלק ראשון כרך א או״ח סי׳ יד.

[12] ועיין ביאור הלכה סי׳ תקל.

[13] עיין כסף־משנה הלכות אישות א, ב. מאמרים רבים נכתבו בדור האחרון בסוגיה זו. ראה למשל: הרב נ״א רבינוביץ, "על דברי סופרים שתוקפם דאורייתא במשנתו של הרמב״ם", סיני קיא (תשרי־חשון תשנג) סא־עב. הרב פרופי דוד הנשקה, "על המציאות המשפטית במשנת הרמב״ם: לבעיית היחס בין דברי סופרים לדיני תורה", סיני צב, ה־ו (תשמג) עמ׳ רכח־רלט. הרב יונה עמנואל, בענין דברי סופרים לפי הרמב״ם. המעין כא, ב (תשמא) עמ׳ 73־63. הרב שמואל אריאל, "דברי סופרים ברמב״ם״, גלת א (תשנג) 98־60. פרופי משה קופל, "על המונחים ׳דברי סופרים׳ ו׳דברי קבלה׳ ברמב״ם״, הגיון ה (תשסא) עמ׳ 69־63.

נושאים נוספים בהלכות חול המועד

דילוג לתוכן