ברכת מעין שלוש במקום ברכת המזון
סימן ר"ט
ברכה מעין שלוש במקום ברכת המזון
- שאלה
מה יעשה אדם שאכל פת ונתחייב בברכת המזון מן התורה, או שאכל כמות גדולה של פת הבאה בכיסנין, ונתחייב בברכת המזון. אלא שבמקום לברך ברכת המזון, טעה ובירך ברכת מעין שלוש, כלומר "על המחיה". האם יצא ידי חובה, או שמא צריך לחזור ולברך ברכת המזון.
רבותינו האחרונים חלוקים בדין זה, ונביא את דעתם ומקורותם, בתוספת הסבר, ומסקנה סופית להלכה לדעתנו.
2. מקור החיוב
מקור חובת ברכת המזון בתורה (דברים פרק ח, פסוקים ח – י) הוא בפסוקים הבאים:
פסוק ח: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.
פסוק ט: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת.
פסוק י: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.
פסוקים אלו כידוע, הם מקור חיוב ברכת המזון מן התורה. אלא שהתנאים נחלקו על אלו מאכלים חל חיוב זה, כמובא במשנה:
משנה: אכל ענבים ותאנים ורמונים – מברך אחריהם שלש ברכות, דברי רבן גמליאל; וחכמים אומרים: ברכה אחת (מעין שלש). רבי עקיבא אומר: אפילו אכל שלק והוא מזונו – מברך עליו שלש ברכות (ברכות מד, א).
מבואר כי נחלקו רבן גמליאל חכמים ורבי עקיבא, על אלו מאכלים מברכים ברכת המזון. להלכה אנו נוקטים כחכמים, שמברכים רק על אכילת לחם. שורש מחלוקתם הוא בהבנת הציווי "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ", לפי חכמים הוא מתייחס רק ללחם הנזכר בפסוק ט, ולרבן גמליאל הוא מתייחס גם לכל הנאמר בפסוק ח. אלא שחכמים אינם מודים לו, כי המילה ארץ שבתחילת פסוק ט הבדילה את העניין.
הפירוש הרעיוני של מחלוקת חכמים ורבן גמליאל הוא, שלדעת חכמים התורה ציותה להודות דווקא על המאכל הבסיסי ביותר בחיי האדם, בלעדיו אין חיים. כדי להפנים שעצם החיים מצויים ביד הבורא, ובלעדי רצונו וטובו, והשפעת המזון שנותן לנו, אין חיים.
רבן גמליאל לעומת זאת סבור, שמלבד ההודאה על עצם החיים התלויים במאכל הבסיסי, חייבה התורה לברך גם על שאר מינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, שהם סמל למותרות ולמאכלים שאינם הכרחיים, כדי להודות על טובו הגדול, המושפע אלינו בשפע של גוונים וצורות טעמים וריחות.
3. דרבנן או מן התורה
עתה נברר אם חובת ברכת מעין שלוש היא מן התורה או מדרבנן, ובאמת זו מחלוקת ראשונים. לדעת הטור והרשב"א חיובה מן התורה, ואף שלהלכה אנו נוקטים כחכמים והם הרי אמרו ש"ארץ, הפסיק העניין", אין כוונתם שהמאכלים הנזכרים בפסוק ח פטורים מברכה אחרונה, אלא שנוסח הברכה של מינים אלה קצר יותר, ואינו אלא כעין ברכת המזון. על כן קראוה ברכה מעין שלש, כי יש בה תמצית של ברכת המזון. ואם אמנם יסעד אדם הן משבעת המינים והן מן הלחם, הוא יברך ברכת המזון. אבל אם יאכל רק פירות משבעת המינים, שאינם מזינים כמו לחם, הוא יברך ברכה מקוצרת. אבל שניהם מן התורה, וכפי שכתב הרשב"א (ברכות שם):
ורבנן ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם הפסיק הענין: קשיא לי, אם כן מעין שלש לרבנן מנא להו לתאנים וענבים? ונראה לי דלרבנן מדאדכרינהו רחמנא הכא להני, וכתב בתרייהו ואכלת ושבעת וברכת, שמע מינה שאף הן טעונין ברכה. ואי לאו דאתא תאכל בה לחם ואפסקיה, הוה מברכין עליה שלש ממש כרבן גמליאל, השתא דאדכרינהו ואפסקוה לענייניה בלחם, שמעינן דלא מברכין ברכה גמורה אלא אלחם לחוד, ואשארא מברכין ברכת הלחם דהיינו מעין שלש.
גם הטור נקט כשיטת הרשב"א, כמו שמיד נצטט מדבריו. אבל הרמב"ם פסק כי רק ברכת המזון היא מן התורה, כמובא בטור (אורח חיים סימן רט) וז"ל:
כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ח הי"ב מהלכות ברכות) כל הברכות כולן אם נסתפק אם בירך אם לאו אינו חוזר ומברך, לא בתחלה ולא בסוף, מפני שהם מדברי סופרים, ע"כ. ממשיך הטור ומסביר: ונראה דוקא ראשונה שהיא מדרבנן, דנפקא לן מסברא שאסור ליהנות מהעה"ז בלא ברכה, אבל ברכה אחרונה מעין שלש דשבעת המינין, דאורייתא היא, דמסמיך ליה אקרא חוזר, וכן נראה מדברי הלכות גדולות (טור אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רט).
מבואר בדברי הטור כי ברכת מעין שלש לדעתו, חובתה מן התורה. אבל לרמב"ם היא מדרבנן, וכפי שהסביר ונקט גם הבית יוסף:
אבל מדברי הרמב"ם (שם) נראה, דברכה מעין שלש נמי היא דרבנן, שאין שום ברכה מן התורה כי אם ברכה שלאחר אכילת פת לבד. וכבר כתבתי זה בסימן קפד (בית יוסף סימן קפד ד"ה אכל ואינו) וכתב סמ"ג (עשין כז) מתוך הלכות גדולות משמע, שברכה אחת מעין שלש מן התורה, דקאי וּבֵרַכְתָּ אף אתאנים ורימונים הנכתבים במקרא. ואין נראה לי, דאם כן יברכו עליהם שלש ברכות ממש, אלא ודאי וּבֵרַכְתָּ לא קאי אלא אלחם, עד כאן לשונו.
וכן פסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רט סעיף ג):
כל הברכות אם נסתפק אם בירך אם לאו, אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף, חוץ מברכת המזון מפני שהוא של תורה[1].
מעתה נראה כי לשיטת המחבר אין ברכת מעין שלש יכולה לפטור את המחויב בברכת המזון, כי לא הגיוני שברכה שחובתה רק דרבנן תפטור חובה מן התורה.
כך גם פסקו רבני חב"ד, והביאו ראיה חזקה לפסיקתם:
שאלה (נכתב ע"י רבני מכון הלכה):
בירכתי על המחיה במקום ברכת המזון, צריך לברך שוב?
תשובה:
כיון שבברכת על המחיה לא מוזכר עניין הברית והתורה, והדין הוא שאדם שבירך ברכת המזון ולא הזכיר ברית ותורה לא יצא ידי חובתו, לכן כשבירך על המחיה לא יצא, וצריך לברך שוב ברכת המזון.
הרי שהוכיחו מפסיקת השולחן ערוך (סימן קפז, סעיפים ג-ד) לגבי אדם שלא הזכיר ברית או תורה בברכת המזון, וחייב לחזור ולברך, כמבואר בלשונו:
סעיף ג: אם לא הזכיר בברכת הארץ ברית ותורה, אפילו אם לא חיסר אלא אחד מהם, מחזירין אותו.
סעיף ד: אם לא הזכיר בבונה ירושלים מלכות בית דוד, מחזירין אותו.
וכיון שאין מזכירים בברכת מעין שלש לא ברית ולא תורה, ברור לכאורה, לשיטת המחבר, שצריך לחזור ולברך.
4. שיטת הרב עובדיה יוסף
למרות זאת, הרב עובדיה זצ"ל אחז שאין לחזור ולברך, כפי שכתב:
מי שאכל פת ובמקום לברך ברכת המזון, טעה ובירך ברכה אחת מעין שלש, שהיא ברכת על המחיה, הדבר שנוי במחלוקת הפוסקים אם יצא ידי חובתו. ובדיעבד יצא ידי חובתו, שספק ברכות להקל (חזון עובדיה ברכות עמוד שמ).
מבואר כי בדיעבד יוצאים ידי חובה בברכת מעין שלש, ואין צורך לחזור ולומר ברכת המזון. ומשום שיש בברכת מעין שלש מהות של ברכת המזון. וסמך דבריו על הרשב"א ושאר ראשונים, לפיהם ברכת על המחיה גם היא מן התורה. מלבד זאת, הביא ראשונים הסוברים כי מה שנאמר בגמרא, שאם לא אמר ברית ותורה לא יצא ידי חובה, פירושו לא יצא ידי חובה מן המובחר.
מלבד זאת הוסיף להוכיח, כי לשיטת שולחן ערוך (סימן קסח, ו-ז) אין לחזור ולברך, כמוכח מדבריו בענין פת הבאה בכיסנין:
סעיף ו: פת הבאה בכיסנין, מברך עליו: בורא מיני מזונות, ולאחריו: ברכה אחת מעין שלש; ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו, מברך עליו המוציא וברכת המזון.
סעיף ז: פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים: פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקר ואגוזים ושקדים ותבלין, והם הנקראים רישקולא"ש ריאלחש"ו; וי"א שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה, וי"א שזה נקרא פת גמור, אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, וכן נוהגים (רש"י וערוך וכן יש לפרש דעת רמב"ם); וי"מ שהוא פת, בין מתובלת בין שאינה מתובלת, שעושים אותם כעבים יבשים וכוססין אותם, והם הנקראים בישקוני"ש, והלכה כדברי כולם שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין.
מבואר כי יש ספק הלכתי, איזו פת מוגדרת פת הבאה בכיסנין. וכל סוג פת, מוטלת בספק אם יש לברך עליה מזונות ועל המחיה, או המוציא וברכת המזון, ולהלכה נקט המחבר שיש לברך על המחיה. עמדה זו מוכיחה שברכת על המחיה יכולה לפטור, על כל פנים בדיעבד, את ברכת המזון. כי אם לא תפטור, כיצד תועיל ברכת על המחיה עבור פת הבאה בכיסנין, הלא עדיין מסופקים אנו אם לברך עליה ברכת המזון.
אבל נראה לדחות ראיה זו, כי יש לפרש דעת המחבר באופן אחר. כלומר, להלכה זנחנו את הספק, ונקטנו שיש כאן ודאי. כי חובת הברכה עבור שלושת סוגי פת הבאה בכיסנין היא חובה ודאית ללא כל ספק, וכולם מוגדרים "פת הבאה בכיסנין", כמדוייק בלשון המחבר:
"והלכה כדברי כולם, שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין".
כך הסביר גם הביאור הלכה וכתב, שברכת שלושת הסוגים היא מעין שלש, ואין מחלוקת בין הראשונים, אלא זה מציע דוגמא אחת, וזה הביא דוגמא אחרת, כלשונו:
ובמאמר מרדכי מיישבו, דכיון דלא נזכר בהדיא שחולקים הפוסקים בזה, ואפשר דמודו להדדי (באור הלכה סימן קסח סעיף ז ד"ה והלכה).
עתה נביא ראיה נוספת ששיטת המחבר היא, שברכת על המחיה אינה פוטרת את החייב בברכת המזון, שהרי הוא פוסק מפורשות, שברכת המזון אינו פוטרת את החייב על המחיה:
ברכת שלש אינה פוטרת מעין שלש, שאם אכל דייסא, אין ברכת המזון פוטרתו (אורח חיים רח, יז).[2]
מבואר שברכת המזון אינה יכולה לפטור את החייב ברכת מעין שלש. למרות שכלולים בה פרטי שבח וקילוס רבים מאלו הנזכרים במעין שלש. ואם זו אינה פוטרת את החייב בברכת על המחיה, שהיא דלה בשבחיה ביחס לברכת המזון, קל וחומר שהברכה המצומצמת לא תוכל לפטור ולהוציא ידי חובה, את המחויב בברכה שיש בה שבחים רבים כל כך.
5. סיכום
דעת המחבר שברכת על המחיה אינה יכולה לפטור את החייב בברכת המזון, מהטעמים דלהלן:
- להלכה, פסק המחבר שעל המחיה היא ברכה דרבנן, בעוד שברכת המזון דאורייתא.
- להלכה, נקט המחבר שאם לא אמר ברית ותורה, לא יצא ידי חובה.
- ברכת המזון אינה פוטרת על המחיה. ומקל וחומר, ברכת על המחיה לא תפטור את ברכת המזון.
הפוסקים שנקטו כי ברכת על המחיה יכולה שתפטור את ברכת המזון, ביססו את פסיקתם על הכלל של "ספק ברכות להקל", כמובא בראשונים, שלא נפסקו להלכה. ברם כל האמירה שספק ברכות להקל אינה אלא בברכות דרבנן. אבל החיוב בברכת המזון, אם ישנו, הוא מן התורה, ואין לומר בזה ספק ברכות להקל[3].
למרות זאת, רבו הפוסקים הספרדים שנקטו כשיטת הרב עובדיה, והסומך על דעתם ודאי יש לו על מי לסמוך, ללא חשש. אבל נראה לי שעיקר הדין הוא כאותם פוסקים, שיש לחזור ולברך.
יחזקאל בוצ'קו