האם חייל חייב להפריש מעשר כספים ממלגת הקיום של הצבא?
סימן רמ"ט
1. מבוא
2. מקורות למצוות צדקה
3. מעשר כספים
4. מידת חסידות
5. דעת השולחן ערוך
6. ייעודו של מעשר כספים
7. בעל משפחה
8. ניכוי צרכי הבית מבסיס ההכנסות
9. מסים ושאר הוצאות
10. עשר בשביל שתתעשר
11. סיכום
12. הערות
1. מבוא
תלמידים רבים פונים בשאלה האם הם חייבים להפריש מעשר כספים לעניים מהקצבה החודשית שהם מקבלים מן הצבא. החייל אינו מקבל ממון רב, והוא דואג לעתידו. כשישתחרר מן הצבא יצטרך לממן את לימודיו, ולעתים הוריו אינם יכולים לתמוך בו, ועל כן שאלה בפיו: האם הפרשת המעשר היא חובה?
שאלה זו נוגעת כמובן לכל אדם שעובד ומרוויח: האם מוטלת עלינו חובה להפריש מעשר כספים? ומה הדין כשהמציאות דחוקה, כגון בעל משפחה או פנסיונר שחי מקצבה צנועה?
כמו כן עלינו ללמוד מהו סכום הבסיס שממנו חייבים להפריש את המעשר, והאם אפשר לנכות מסכום זה את המיסים שאנו משלמים למדינה, ולחלופין את תשלומינו השוטפים לאחזקת הבית.
במאמר נעסוק ראשית בשאלה האם הפרשת מעשר כספים היא חובה. מצווה זו קשורה במצוות הצדקה, ונשאלת השאלה אם המצווה לתת צדקה היא מצווה או חובה; כלומר האם נתינת הצדקה כשמה כן היא, תלויה ברצון הנותן המקיים מצווה גדולה זו, או שאין הדבר תלוי כלל בשיקול דעתו, והתורה מחייבת באופן מוחלט לתת כסף לנזקקים? ואם אכן יש חובה כזאת – מה שיעורה? לאחר הברורים הללו נעמוד על השאלה מה אפשר לנכות מההכנסות כאשר אנו מחשבים את המעשר.
כדי לענות על שאלות אלו נעיין במקור החיוב של מצוות צדקה ושל מעשר כספים, ונדון בדברי המפרשים והפוסקים.
2. מקורות למצוות צדקה
גמילת חסדים היא אחת מיסודות היהדות:
על שלושה דברים העולם עומד, על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים (אבות א, ב).
גמילות חסדים היא מידה המאפיינת את ישראל. כך אמרו חכמים: "שלשה סימנים יש באומה זו, הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים" (יבמות עט, א). ועוד אמרו:
דרש רבי שמלאי: תורה תחילתה גמילות חסד וסופה גמילות חסד.
תחילתה גמילות חסד, שנאמר ויעש ה' אלוהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם.
וסופה גמילות חסד, שנאמר ויקבור אותו בגיא (שאילתות בראשית סי' ג .(
בפרשת ראה ישנם פסוקים ברורים המחייבים לסייע לעני:
כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לו (דברים טו, ז-ח).
וכן בפרשת בהר:
וכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ (ויקרא כה, לה).
פסוקים אלה מתארים את מצוות הצדקה כחובה, והמעלים עיניו ממנה עובר בלא תעשה. נביא כאן את דברי הטור, שמסכם את מרכזיותה של מצווה זו:
מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת ידו, ומאד מאד צריך אדם ליזהר בה יותר מכל מצות עשה כי איפשר שיבא לידי שפיכות דמים שימות העני המבקש אם לא יתן לו מיד, כההיא עובדא דבן זומא, וכמה פעמים נצטוינו בה בעשה. ועוד יש לא תעשה למעלים עיניו ממנה שנא' (דברים טו) לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. וכל המעלים עיניו ממנה נקרא בליעל וכאילו עובד עבודה זרה, וכל הזהיר בה מעידה עליו כי הוא זרע ברך ה' דכתיב למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט. ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנא' (ישעיה נד) בצדקה תכונני. ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. ואומר שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. וגדולה מכל הקרבנות דאמר ר"א גדולה הצדקה מכל הקרבנות דכתיב עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח (טור יורה דעה, סימן רמז).
מדברים אלה למדנו על החיוב לעזור ולסייע לעני הפונה אלינו בבקשת עזרה. אמנם לא ראינו עדיין מקור בדבר החובה להפריש באופן סדור כסף לצדקה, ועל כן נזכיר שהפרשת מעשר מתחילה עם ראש אומתנו אברהם אבינו:
וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵ-ל עֶלְיוֹן. וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ אֵ-ל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל (בראשית יד, יח-כ).
ומפרש רש"י שכוונת הכתוב שאברהם אבינו נתן מעשר למלכי צדק, שהיה כעין כהן.
גם יעקב אבינו התחייב לתת מעשר:
וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱ-לֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ (בראשית כח, כב).
ויש שלמדו מכאן לתת לא עשירית בלבד, אלא חמישית, מפני החזרה "עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ"[1], הרומזת לשתי עשיריות. ואמנם כמובן שאין ללמוד מכתובים אלו חיוב, אבל ודאי שיש כאן סימן דרך להתנהגות הנאותה והנכונה. ואכן, בתבואת הארץ ישנה חובה מן התורה להפריש מעשרות: כל שנה יש להפריש עשירית מן הגידולים ללוי, ובשנה השלישית והששית מפרישים עשירית נוספת לעניי העיר, כל זה בנוסף למתנות עניים רבות נוספות, כפאה, שכחה ועוללות.
3. מעשר כספים
ועדיין לא למדנו חובה להפריש מעשר מרווחיו של האדם ממלאכות אחרות, שאינן עבודת אדמה. התוספות במסכת תענית (ט, א ד"ה עשר תעשר) מביאים לנו את דברי הספרי, שדורש את הפסוק "עשר תעשר את כל תבואת זרעך" על כל רווח שיש לו לאדם מעבודה כלשהי:
הכי איתא בסיפרי עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר, רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין ת"ל את. כל דהוה מצי למימר את תבואתך, מאי כל? לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו.
מכאן לכאורה מקור לחיוב להפריש עשירית "מכל דבר שמרוויח בו"; אולם פשט הכתוב דן במעשר שני, שכך כותבת שם התורה:
עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. ואָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים (דברים יד, כב-כג).
ועל כן ייתכן שאין כאן מקור לחיוב דאורייתא לתת מעשר מכל הרווחים, אלא זוהי אסמכתא בלבד, והחיוב הוא מדרבנן[2]. גם בתלמוד הירושלמי מצאנו מקור לחיוב להפריש כסף לעניים. המשנה הראשונה בפאה מלמדת שאין לגמילות חסדים שיעור:
אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה והבכורים והראיון וגמילות חסדים (פאה א, א).
והירושלמי שם מבחין בין גמילות חסדים לצדקה:
גמילות חסדים: הדא דתימר בגופו אבל בממונו יש לו שיעור, ואתייא כיי דמר ר"ש בן לקיש בשם רבי יוסי בן חנינא: באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה (ירושלמי פאה פרק א, הלכה א).
לפי הירושלמי החובה אינה להפריש עשירית אלא חמישית. אולם כפי שראינו בפירושנו על הספרי, גם ממקור זה משמע שאין החיוב אלא מדרבנן, שהרי מפורש שחמישית זו תוקנה בידי חכמי אושא. בתלמוד הבבלי הובאה תקנה זו בסגנון שונה:
א"ר אילעא: באושא התקינו, המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש. תניא נמי הכי: המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות (כתובות נ, א).
מכאן שגם הבבלי מכיר בתקנת אושא, אלא שפירש אותה כשיעור הגבוה ביותר שרשאי האדם לתת. ייתכן שהחיוב מדרבנן הוא עשירית, כפי שראינו בספרי, והשיעור המרבי הוא חומש – כתקנת אושא;[1] וייתכן גם שעל פי התלמוד הבבלי אין כאן חיוב כלל, אלא שכאשר נותנים אין לתת יותר מחמישית.
[2] נוסיף שגם חיוב מעשרות מן התורה הוא דווקא לתבואה, לתירוש וליצהר, ולא לכל האילנות, הירקות והקטניות (לדעת הרמב"ם פירות האילן חייבין מן התורה, אבל הוא מודה שירקות וקטניות פטורים מן התורה)
[3] נביא כאן את דברי המוסר של בעל החפץ חיים, שנלמדים מתקנת אושא: (אהבת חסד חלק ב, פרק כ אות ה') "מהתקנה שהתקינו חכמינו ז"ל אנו יכולין להתבונן כמה יש לו לאדם לחוס על ממונו שלא לפזר אותם לענייני הבל, ומה בדברים העומדים ברומו של עולם כענין צדקה ושאר צרכי מצוות שהם חייו של אדם והצלתו מן היסורין בעוה"ז ובעוה"ב, הזהירו שיחוס על ממונו ולא יפזרם ביותר כדי שלא יבא לעוני, אף דבזה לפעמים יחול רחמיו של השם יתברך עליו לעשות עמו עבור זה למעלה מדרך הטבע, על אחת כמה וכמה יש לו לאדם להיות זהיר שלא לפזר ממונו לענין ריק של כבוד המדמה, היינו להתלבש במלבושי רקמה ולדור בהיכלי כבוד ולהשתמש בריבוי המשרתים ובכלים היותר יקרים, שכל זה מכלה ממונו של אדם בזמן קצר ומביאו לידי עוני ולבסוף לידי גזל ג"כ שמפקיר אצלו ממון אחרים מפני רוב דוחק ועוני."
4. מידת חסידות
דעתם של הציץ אליעזר[4], של הרב עובדיה יוסף[5] ושל פוסקים רבים נוספים היא שמעשר כספים אינו אלא מידת חסידות. מקור לשיטה זו היא סוגייה נוספת במסכת בבא בתרא, המגדירה את המינימום הנצרך לקיום מצוות צדקה:
אמר רב אסי: לעולם אל ימנע אדם עצמו [מלתת] שלישית השקל בשנה, שנאמר: והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית א-להינו. ואמר רב אסי: שקולה צדקה כנגד כל המצות, שנאמר: והעמדנו עלינו מצוות וגו', מצוה אין כתיב כאן אלא מצוות (בבא בתרא ט, א).
והרי לפנינו שלושה שיעורים שונים: שליש השקל, עשירית מן הרווחים או חמישית מהם. לדעת פוסקים אלו הבעיה עשויה להיפתר לאור ההבנה שהחובה לקיים מצוות צדקה מן התורה היא בשליש השקל, ומצווה – אבל לא חובה – לתת עשירית. ובכל מקרה אין לתת יותר מחמישית. לפי זה המעשר הוא מצווה ולא חובה, ועל כן כל מה שניתן מעבר לשליש השקל הוא מידת חסידות. וכך נראית גם לשון הטור והשולחן ערוך:
יתן עד חומש מנכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה מידה בינונית, פחות מכאן עין רעה… לעולם לא ימנע עצמו פחות משלישית השקל (יורה דעה רמט, א)[6].
וביאר הרב עובדיה יוסף:
"וגם הרמב"ם והשולחן ערוך שהזכירו לתת מעשר במידה בינונית , סיימו שעל כל פנים לא ימנע אדם מלתת שלישית השקל לשנה, משמע שאין המעשר חובה מן הדין"
ראיה להבנה זו מצויה בדברי הב"ח, שדן בפסק הטור שאין להשתמש במעשר עני אלא לעניים, ולא לשום מצווה אחרת. אלו דברי הטור:
מעשר עני אין פורעין בו המלוה ולא משלמין בו את התגמולין ולא פודין בו השבויים ולא עושין בו שושבינות ואין נותנין ממנו לצדקה אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים (יורה דעה סימן שלא).
ועל כך כותב הב"ח:
מיהו אין זה אלא במעשר עני מזרע הארץ שהיא מצוות עשה מן התורה אבל מה שאדם מעשר ממה שמרויח במשא ומתן ככספים ושאר רווחים אינו בכלל זה ויכול ליתן ממנו לצדקה ולפדיון שבויים שהרי אינו חייב בה לא מן התורה ולא מדרבנן (אות יט).
ונביא כאן מדברי הציץ אליעזר:
והנה כפי שכבר רמזנו אין לכאורה מדברי הגמרא בכתובות הוכחה על חיוב שישנו בזה להפרשת חומש, אי מהתורה אי מדרבנן, דהרי כאמור מוזכר בשם בעיקר מתקנה שעשו בזה על שלא לבזבז ביתר מיכן אבל לא מוזכר על תקנה חיובית להפרשה עד חומש שכן ישנו זה. ומה שהגמרא בשם מסתמכת בזה על קרא דכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך הוא גם כן בעיקר להוכיח מזה שאפילו למצוה מן המובחר אין על יותר מחומש, כי מי לנו גדול מיעקב אבינו ע"ה שהבטיח לעשר רק עד חומש.
ודאי שאין בעלי שיטה זו מזלזלים במצוות צדקה, אלא שמצוות צדקה גדולה דווקא משום שאינה חובה. היא אינה מס, אלא ביטוי לקדושת ישראל, שאף שאין עליהם חיוב מבינים את גודל המצווה. משום כך זכותו של הנותן צדקה גדולה מאוד. ואפשר להשוות זאת למצוות לימוד תורה, שדי ללמוד פרק אחד בבוקר ופרק אחד בלילה כדי לצאת ידי חובה, אבל אין גבול עליון לקיומה של מצווה זו.
[4] ציץ אליעזר ח"ק ט סימן א.
[5] יחווה דעת ח"ג סימן עו.
[6] וזה לשונו של שו"ת יחווה דעת: "וגם הרמב"ם והשולחן ערוך שהזכירו לתת מעשר במידה בינונית, סיימו שעל כל פנים לא ימנע אדם מלתת שלישית השקל לשנה משמע שאין המעשר חובה מן הדין".
5. דעת השולחן ערוך
אמנם אין כן דעת הט"ז, הסובר שלפי השולחן ערוך חיוב מעשר כספים הוא מן התורה:
ומו"ח[7] ז"ל כתב שהמעשר של ממון שלנו אין בו חיוב לא מן התורה ולא מדרבנן. ותמהתי, שהרי ריש סימן רמ"ט מבואר שחיוב גמור הוא, כמו שכתבו כל הפוסקים והב"י בשם ירושלמי (יורה דעה שלא, לב).
ולפי שקיצר דבריו נבאר שיטתו. ישנו רצף של שלושה סימנים העוסקים בענייני צדקה: בסימן רמז כותב המחבר שיש מצוות עשה לתת צדקה, בסימן רמח הוא דן בשאלה מי חייב במצווה זו, ובסימן רמט הוא שואל מה שיעור נתינתה. נביא כאן מעט מן הדברים לפי סדרם. אלו דברי השולחן ערוך בסימן רמז:
מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת יד, וכמה פעמים נצטוינו בה במצות עשה. ויש לא תעשה במעלים עיניו ממנו, שנאמר: לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך (דברים טו, ז). וכל המעלים עיניו ממנה נקרא בליעל, וכאילו עובד עבודת כוכבים (יורה דעה רמז, א).
מכאן שצדקה היא חיוב, אלא שלא מפורש כאן מי חייב במצווה זו ומהו שיעורה. בסימן רמח מובא הדיון מי מחויב בדבר:
כל אדם חייב ליתן צדקה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שיתנו לו. ומי שנותן פחות ממה שראוי ליתן, בית דין היו כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדים לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן (יורה רמח, א).
בסימן רמט כותב השולחן ערוך כמה חייבים לתת:
שיעור נתינתה, אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה, מדה בינונית; פחות מכאן, עין רעה (יורה דעה רמט, א).
לעולם לא ימנע אדם עצמו פחות משלישית השקל לשנה, ואם נתן פחות מזה, לא קיים מצות צדקה (יורה דעה רמט, ב).
למדנו אפוא שהצדקה היא חובה מן התורה, והשיעור הבסיסי הוא כפי צורך העניים. ואם אין אדם מסוגל לקיים חובה זו כדינה, מקלים עליו וייתן עד חמישית מנכסיו למצווה מן המבחר או עשירית למידה בינונית, ולתת פחות מכך זוהי עין רעה. וכך הוא הסבר הדברים: מצווה זו תלויה ביכולת הכלכלית של מקיים המצווה, שהרי אי אפשר לבקש מבני אדם שיתנו צדקה לפי צורך העניים, כי אז יאבדו הנותנים את כל כספם. ועל כן כל מי שאינו יכול לקיים את מצוות התורה כפי שנצטווינו, עליו לתת בין עשירית לחמישית מרווחיו לצדקה. וזהו כמובן חיוב מן התורה, משום שהמחבר פתח את דבריו בסימן רמט במילים "ושיעור נתינתה", וכוונתו לשיעור נתינתה של מצוות התורה של צדקה, שעליה דיבר בסימנים הקודמים. לפי זה צדקה ומעשר כספים אינן שתי מצוות אלא מצווה אחת, ובעוד הראשונה מגדירה את החיוב הכללי, השנייה מגדירה את השיעור.
מצווה זו אינה חלה על עניים, משום שאדם שאין לו פרנסה לעצמו פטור מן המצווה, כפי שכותב הרמ"א בפירוש:
פרנסתו קודמת לזו של כל אדם (יורה דעה רנא, ג).
על כן נשאלת השאלה מי חייב במצווה זו בפועל. יש אנשים החיים עם מעט הכנסות, מרגישים עצמם עשירים ובתיהם מלאים אורחים. ויש מי שמרוויח יותר ומרגיש כל הזמן שהוא חסר. אין לנו דרך אובייקטיבית להגדיר מי יכול לקיים את המצווה ומי לא, ועל כן כתב השולחן ערוך שמידה בינונית זו עשירית ופחות מכך עין רעה, ולא כתב שאם נתן פחות מעשירית עבר על המצווה, כי ייתכן שהוא עני – או לכל הפחות שהוא עני בעיני עצמו.
למסקנה יש לנו אפוא שלושה שיעורים:
- שליש השקל, ושיעור זה חל גם על עניים, היות שכל אחד צריך לעשות משהו בעבור האחר.
- עשירית, והיא הדרך הנאותה לקיים את המצווה מן התורה.
- אין לתת יותר מחמישית, כי חוששים שמא עקב נדיבותו המוגזמת יהפוך הוא עצמו לעני. וכמובן שעשיר מופלג ייתן יותר, כדי להתקרב לחיוב התורה "כפי צורך העניים".
ראינו בירושלמי שבאושא התקינו שייתן אדם חמישית מרווחיו. מהלשון 'התקינו' משמע שחיוב זה אינו אלא מדרבנן, אולם לפי ביאורנו אין הדבר כן. חכמי אושא רק תיקנו מהו שיעורה של מצוות הצדקה, משום שהתורה לא הגדירה זאת בפירוש, לבד מהשיעור שראינו "לפי צורך העניים" – וזה בלתי אפשרי, ולפיכך תיקנו שייתן חומש מנכסיו. ועוד ראינו לעיל שהספרי למד מהפסוק "עשר תעשר את כל תבואת זרעך" שיש לתת צדקה מכל הרווחים, והסברנו שמדובר באסמכתא, והמצווה היא מדרבנן. כעת נבאר שוב שבספרי מצאו בפסוק אסמכתא כדי לקבוע את השיעור המינימלי שעל האדם להפריש לצדקה, אולם המצווה עצמה היא מדאורייתא[8].
על פי זה נבאר את דברי הב"ח. הט"ז (יורה דעה שלא, לב) שהבאנו למעלה הקשה על הב"ח מדברי השולחן ערוך, וזו לשונו:
נראה דיש לדמות מעשר שמפרישין מן הריוח ממון לדין מעשר עני של תבואה ופירות, ומו"ח ז"ל כתב שהמעשר של ממון שלנו אין בו חיוב לא מן התורה ולא מדרבנן, ותמהתי שהרי ר"ס רמ"ט מבואר שחיוב גמור הוא כמ"ש כל הפוסקים והב"י בשם ירושלמי.
ונראה לי להסביר שגם לב"ח ברור שיש חובה לתת צדקה, אלא שיש הבדל תהומי בין חובה זו לחובת מעשר עני: מעשר עני, ככל התרומות והמעשרות הבאים מתבואת הארץ, אינו תלוי כלל בשיקול דעת החקלאי או במצבו הכלכלי. גם חקלאי עני חייב לתת תרומות ומעשרות, וביניהן מעשר עני. על כן מרגע שהפריש החקלאי מעשר עני הוא אינו יכול להוציאו למטרה אחרת, ככל שתהיה חשובה. ואם בעיר מטילים מס כדי לשחרר שבוי, הוא אינו יכול להשתמש לשם כך במעשר עני, שכבר אינו שייך לו אלא לעניים. מה שאין כן בכסף שהפריש למעשר כספים: הכסף הזה מיועד לצדקה אולם כעת הוא שייך לו, ולפיכך יכול להשתמש בו לכל דבר צדקה שיבחר. התורה לא חייבה להפריש עשירית מנכסיו, היא חייבה לתת צדקה לפי צורך העניים, וכסף לשחרור שבוי שייך לענייני צדקה. והשיעורים הללו אינם לא מן התורה ולא מדרבנן, היות שגם מדרבנן לא כל אדם חייב במעשר כספים, אלא רק מי שיכולתו בידו.
[7] מורי חמי, והכוונה לב"ח.
[8] ועיין בברכי יוסף סימן רמט ס"ק ג, שדוחה בשתי ידיים את השיטות הרואות במעשר כספים מידת חסידות בלבד.
6. ייעודו של מעשר כספים
הרמ"א כותב שייעודו של מעשר כספים הוא דווקא סיוע לעניים, ואין להשתמש במעשר כספים למצווה אחרת:
ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה, רק יתננו לעניים [מהרי"ל הל' ראש השנה] (יורה דעה הלכות צדקה סימן רמט).
לכאורה נראה שהש"ך מביא ראשונים החולקים בדין זה על דברי הרמ"א, וזו לשונו:
מהרש"ל והדרישה כתבו בשם תשובת מהר"מ דכל מצוה שתבא לידו, כגון להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה וכהאי גוונא, וכן לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם, אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצוה יכול לקנות מן המעשר ע"כ (ש"ך יורה דעה סימן רמט ס"ק ג).
אמנם אין כאן מחלוקת, כי הכסף שנותן כדי להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה באים לטובת אותה משפחה שאין לה ממון. כפי שכותב הש"ך בפירוש בדוגמה השלישית, שמותר להשתמש בכסף מעשר לקניית ספרים בתנאי שישאיל אותם לאחרים, כלומר שזו צריכה להיות מצווה המשרתת גם אחרים. וייתכן שהט"ז מודה לזה, אלא שטוען שאין לתת את כסף המעשר לקנות נרות לבית הכנסת, כי מתפללי בית הכנסת אינם עניים. אמנם כל חברי בית הכנסת חייבים להשתתף בהוצאות בית הכנסת, וזו ודאי מצווה, אבל אין זו מצוות צדקה.
7. בעל משפחה
בעל משפחה ברוכת ילדים פטור מלהפריש מעשר כספים. לא מפני שמעשר כספים אינו אלא מידת חסידות, אלא משום שהוא כבר מקיים את המצווה בצורתה המושלמת ביותר: הוא מביא ילדים לעולם, והוא זן אותם, מחנך אותם ודואג לכל צרכיהם. וכך דורשת הגמרא את הפסוק בתהילים (קו, ג) "אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת":[8]
אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת – וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת? דרשו רבותינו שביבנה, ואמרי לה רבי אליעזר: זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים (כתובות נ, א).
ונפסק כך בשולחן ערוך:
הנותן לבניו ובנותיו הגדולים, שאינו חייב במזונותיהם, כדי ללמד את הבנים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה, וכן הנותן מתנות לאביו והם צריכים להם, הרי זה בכלל צדקה (יורה דעה סימן רנא, ג).
הכוונה בביטוי "בניו ובנותיו הגדולים" הוא לילדים מעל גיל שש. ואין מדובר כאן דווקא בהוצאות ללימוד תורה, אלא כל ההוצאות לילדיו נכללות במצוות צדקה, מכיוון שהן מאפשרות לו לגדל את בניו למצוות, כמפורש בדברי הבית יוסף:
הנותן לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהם. כלומר שהם יותר על בן שש שנים דאילו פחותים מבן שש חייב הוא במזונותיהם כדאיתא בסוף פרק אף על פי (כתובות סה:) ואמרינן בפרק נערה שנתפתתה (שם נ.) עושה צדקה בכל עת (תהלים קו ג) זה הזן בניו ובנותיו הקטנים כלומר שהם יתרים על שש שאינו חייב במזונותיהם וכשהוא זנם צדקה תחשב לו וכן פירש רש"י (ד"ה זה) (בית יוסף סימן רנא).
לכן בעל משפחה אינו פטור מנתינת מעשר לעני, אולם הוא מקיים מצווה זו עם בניו ובני ביתו.
ואכן אין להשוות רווק שמרוויח ארבעת אלפים שקל לבעל משפחה עם ארבעה ילדים שמרוויח עשרת אלפים; שלראשון השכר נותר כמעט כולו לשימושו האישי, ועל כן הוא מחויב במעשר כספים של ארבע מאות שקל, ואילו בעל המשפחה מוציא כאלפיים שקלים לכל אחד מבני המשפחה, ואם כן הוא נותן מעשר של שמונים אחוז, ופטור מלתת יותר.
ועם כל זה, מן הראוי להפריש סכום מסוים בשביל עניים שאינם בני המשפחה, וזו ממש מידת חסידות ושכרו כפול ומכופל. אבל ודאי שאין לבקש הנחות מן המוסדות שבהם הילדים לומדים כדי להפריש כסף לצדקה. הצדקה לגידול הילדים קודמת לכל הצדקות האחרות, וכמובן שתשלום חובות האדם קודם לנתינת כסף לצדקה.
אולם לא כל הפוסקים מודים במה שכתבנו כאן, ונחלקו בכך הש"ך והט"ז. הש"ך הבין את דברי השולחן ערוך כמשמעותם הפשוטה:
ולפזר מעשרותיו לבניו הגדולים שאינו חייב לטפל בהם מותר. דאפילו לאביו מותר לתת אם הוא עני משום כבוד אביו, וכל שכן לבניו דמותר (ש"ך יורה דעה סימן רמט ס"ק ג).
אמנם אין זו דעת הט"ז:
וכל שכן לפרוע בהם מסים דאסור אף על גב דאיתא בפ"ק דבתרא שאפילו מה שאומות העולם נוטלין בזרוע נחשב לצדקה, מכל מקום מיקרי זה פורע חובו מן הצדקה. תדע דהא גם במה שאדם זן בניו הקטנים אמרינן בפרק נערה שנתפתתה דהוי בכלל עושי צדקה בכל עת, וכי סלקא דעתך שיוציא אדם מעשר שלו לזון בניו הקטנים?[9] (ט"ז יורה דעה סימן רמט ס"ק א).
ישנן שתי סוגיות המרחיבות את מצוות הצדקה. אחת אומרת לנו שהקב"ה מחשיב כצדקה מה שלקחו אנסים בכוח, וכן שאדם זן את ילדיו והדבר נחשב לו לצדקה. הט"ז מבין שאין לגמרות אלה תרגום הלכתי, אלא יש בהן עניין רוחני: הקב"ה בחסדו מחשיב דברים אלו כצדקה, והוא יקבל שכר על כך מלמעלה, אבל אי אפשר לקיים את חובת נתינת מעשר כספים בתשלום מסים ובנתינת מזונות לבני משפחתו. והטעם לכך, שצדקה היא מה שהאדם נותן מעבר לקיום הצרכים שלו; איננו בוחרים לשלם מיסים, זו חובה שהחברה מטילה על האדם. בדומה לכך, לזון את הבנים והבנות זו החובה היסודית של כל בעל משפחה, ועל כן זו אינה מצוות צדקה.
בעל האגרות משה צועד בכיוון דומה. הוא לא רצה להוציא את הגמרא מפשוטה, וברור לו שבזמן הגמרא מזונות הילדים נחשבו לצדקה, היות שבזמן חז"ל גם הילדים היו עובדים כבר מגיל צעיר. אולם בזמננו יש חובה מן הדין לזון את הילדים, כפי שהוא מסביר:
דהנה בכתובות דף ס"ד מצינו שמחוייב ליתן להאשה מדין מזונות חד סעודה יתירתא או גם תרתי ותלת לארחי ופרחי[10] שלכאורה תמוה הא אין מחוייב ליתן לה שתחלק לצדקה. וצריך לומר שכיון שהוא דבר שכל אחד נותן אם מזדמן לו הוא בכלל חיוב מזונותיה דאין יכול לומר לה שתהיה אכזרית ולא תתבייש ולא תתן. וזהו ראיה גדולה להר"ן ס"פ אף על פי שכתב בטעם שזן קטני קטנים שהוא עד שש שנים משום שכיון שהן נגררין אחריה אי אפשר לה להעמיד עצמה שלא תזון אותם ומדין מזונות שלה נגעו בה עיין שם, ולכן נראה לע"ד ברור שהיכא שהאם דרה יחד עם בניה אף שהם יותר משש ברצון האב ואף שהם גדולים כל זמן שאין הדרך שבנים כאלו ילכו להרויח לפרנס עצמן שיתחייב האב לזון גם אותם מדין מזונות אשתו דלא גרעי מארחי ופרחי והם ארחי ופרחי קבועים שהאב קבעם אצלה ואינו יכול לומר שתהיה אכזרית ולא תתן להם מזונות. ולכן ברוב בני אדם בזמן הזה ובפרט במדינתנו שדרים כולם יחד חייב האב במזונות בניו ובנותיו אף הגדולים מצד חיוב מזונות שלה עד שיהיו כפי הדרך שהולכים להרויח. ואם בני משפחתו או בני משפחתה אין הולכין להרויח עד נישואיהן אז מדין עולה עמו ואינה יורדת עמו חייב במזונותיהן כל הזמן שדרים עמהם יחד. וממילא אין יכול לזונם מכסף המעשר שהוא כחוב שאינו יכול לפרוע מהמעשר ודינא דהש"ך בזה"ז, ובפרט במדינתנו הוא דוקא כשהן גדולים כ"כ שהדרך שילכו להרויח לפרנסתן בעצמן[11].
ר' משה פינשטיין מחדש דבר פשוט והגיוני: בזמננו יש חיוב לזון את הילדים ולדאוג להם גם הרבה מעבר לגיל שש. וכיוון שזה חיוב הרי זה שקול לתשלום המסים, שאין לשלם אותם ממעות מעשר כספים.
ואני בעניי מסכים אתו בדין אחד, אבל החלק השני של דבריו אינו נראה לי. הגיוני מאוד לומר שאדם חייב לזון את בניו, ולפי דעתי אין צורך לחייב זאת מדין חובות הבעל כלפי אשתו, אלא זהו חיוב עצמי, שאדם שמוליד ילדים ידאג לפרנסתם ולכל צרכיהם. ואין צורך לשם כך ללימוד, אלא שהדברים מפורשים במסכת קידושין:
דת"ר: האב חייב בבנו למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות; וי"א: אף להשיטו במים (קידושין דף כט עמוד א).
אדם חייב לדאוג לילדיו, ואם חייב ללמדם תורה וללמדם מקצוע ודאי שהוא חייב לזונם. כוונת הגמרא בדברים אלו היא שבנוסף לכך שהאב חייב לזון את ילדיו כפי שכל בני האדם חייבים, יש חיוב עלינו גם ללמד את הבן תורה ואומנות, ואפילו להשיאו אישה, וכן כל מה שהוא צריך כדי שיוכל להסתדר בחיים. וזה לדעתי חיוב גמור.
ומאידך גיסא, לא נראית לעניות דעתי שיטת האגרות משה שמפני שזה חיוב אי אפשר להשתמש לשם כך במעשר כספים. דברי הגמרא שמגיל שש ומעלה הטיפול בילדים נחשב לצדקה באו ללמדנו שניתן להשתמש בכסף מעשר לטיפולם. חכמים הבינו שגידול משפחה דורש מהאדם מסירות אין קץ, והבאת ילדים לעולם וטיפול בהם הם צדקה אמתית, והיא עשיית חסד בכל עת.
והדברים מפורשים בשולחן ערוך, כי בסימן רמח כתב שכל אדם חייב במצוות צדקה, ובסימן רמט דן בשיעור הצדקה שהוא עשירית, ובשאלה כיצד לחלק את המעשר בין הצרכים השונים. בסימן רן שאל למי צריך לתת צדקה, ושם בסעיף ג כתב:
הנותן לבניו ובנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהם כדי ללמד את הבנים ולהנהיג הבנות בדרך ישרה וכן הנותן מתנות לאביו הרי זה בכלל צדקה.
ואין לטעות ולדייק מהלשון "שאינו חייב במזונותיהם" שאין לו חיוב לזון את ילדיו, ומותר להיות אדם אכזרי ורשע המביא ילדים לעולם ועוזב אותם. חס וחלילה לומר כן, והדברים מפורשים הן בהלכות צדקה והן בהלכות כתובות. ואלה דברי השולחן ערוך בהלכות צדקה:
מחייבין האב לזון בנו עני, ואפילו הוא גדול מחייבין אותו יותר משאר עשירים שבעיר (סימן רנא, סעיף ד).
וכן באבן העזר סימן עא, סעיף א:
חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם; ומשם ואילך, זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו. ואם לא רצה, גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו. ואם לא רצה, מכריזין עליו בצבור ואומרים: פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו, והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחיו; ואין כופין אותו לזונן. במה דברים אמורים, בשאינו אמוד, אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם, מוציאים ממנו בעל כרחו, משום צדקה, וזנין אותם עד שיגדלו.
מכאן שאדם שיש לו את היכולת לזון את בני משפחתו מחייבים אותו לזונם, ואף לוקחים לשם כך את כספו בעל כורחו. ואף אם הוא עני, עם כל זה הוא חייב לזון אותם ולעבוד קשה למענם עד כלות כוחותיו, כי הנה בניו הם, והם תחת אחריותו. ומכל מקום המקיים זאת עושה בכך צדקה, כך עולה מדברי השולחן ערוך בפירוש.
ההבדל בין ילד הצעיר מגיל שש לילד גדול יותר, הוא שעד גיל שש הילדים לגמרי תלויים בהוריהם, הם כמו חלק מהאב והאם עצמם, ועל כן כשזן אותם הרי זה כאילו שזן את עצמו, ואינו יכול להשתמש בכספי המעשר לשם כך. התלות של הילד באמו עד גיל שש מפורשת בגמרא:
דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה: אף על פי שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים. עד כמה? עד בן שש; כדרב אסי, דאמר רב אסי: קטן בן שש יוצא בעירוב אמו (כתובות דף סה, ב).
ומסביר רש"י:
ערבה אמו לצפון ואביו לדרום אמו מוליכתו אצלה ואין אביו מוליכו אצלו שעדיין הוא צריך לאמו ובתרה שדיוהו רבנן, אלמא עד שש צריך סיוע מאמו וכשם שהבעל זן אותה כך זן אותו עמה. (ד"ה יוצא בערוב אמו)
עד גיל שש הילד לגמרי תלותי, ועל כן אין להשתמש בכסף מעשר לזונו, כפי שאין לאדם להשתמש בכסף מעשר לזון את עצמו או את אשתו.
פשט דברי השולחן ערוך הוא שאב חייב לדאוג לילדיו משום שהם ילדיו, ולא רק מפני התחייבותו כלפי אשתו. שהרי לפי דברי האגרות משה, אם התגרש מאשתו פקע חיובו כלפי בניו – ואין שום רמז לזה בשולחן ערוך[12]. זהו חיוב אנושי בסיסי, והוא חובה ככל שאר חובות האב כלפי ילדיו, אלא שההלכה חידשה לנו שזה נחשב לצדקה, ולכן יכול להשתמש בכסף מעשר לטובת ילדיו. ועם ילדיו הוא מקיים מצוות צדקה בצורה מלאה, כי נותן להם את כל צרכיהם – הרבה מעבר לעשירית מנכסיו.
וכך פסק הרב עובדיה יוסף:
בסיכום: הנוהג להפריש מעות מעשר ממשכורתו, ומכל רווחיו, רשאי לנכות מדמי המעשר, דמי פרנסת וכלכלת בניו ובנותיו הגדולים היתרים על גיל שש שנים, ואפילו הם סמוכים על שלחנו. וכן רשאי לסייע ממעות מעשר בהוצאות נישואי בניו ובנותיו, כגון לצורך דירה ורהיטים וכיוצא בזה, כדי שיוכלו לבנות את ביתם (יחווה דעת חלק סימן עו).
למעשה מן הראוי להקל בדבר רק כאשר ההכנסות מצומצמות, ואז אין חשש כלל, שהרי ראינו שכל הפוסקים מסכימים שפרנסת עצמו קודמת לכל אדם. ומי שידו משגת ייתן מעשרותיו לעניים אחרים, שהרי מעיקר הדין יש לתת לפי צורך העניים. ומכל מקום מפשט דברי המחבר שפרנסת ילדיו היא "בכלל צדקה" אנו למדים כדברי הש"ך, שממון שמוציא להחזקת בניו ובנותיו הוא בגדר צדקה.
נדגיש שדברי הרב עובדיה יוסף אינם ממש זהים לדברינו בנקודה אחת, משום שלדעתו מעשר כספים אינו חיוב אלא מידת חסידות, ואילו דעתנו בנקודה זו כדעת הרב משה פיינשטיין, שיש בכך חיוב ממש. מאידך גיסא, דעתנו כדעת הרב עובדיה יוסף שאפשר להשתמש בכסף מעשר לצורכי ילדים שעברו את גיל שש.
[8] וכך הביא ביחווה דעת בשם הברכי יוסף, יורה דעה סימן רמט, ג שנראה שטעם הדבר שלא נהגו להיזהר בכך הוא משום שאמרו חז"ל שהזן בניו ובנותיו נחשב לצדקה. ועל דרך הרוב למעלה ממחצית הוצאותיו של האדם הן על בניו, לימודם וטיפולם.
[9] אף שהש"ך מדבר בבניו הגדולים והט"ז בבניו הקטנים, שניהם דנים בילדים מעל גיל שש, שהש"ך קורא להם גדולים והט"ז קורא להם קטנים. והם חולקים אם מותר להשתמש במעשר כספים לזון אותם ולדאוג לכל צרכיהם.
[10] היינו עזרה ומזונות שהאישה תרצה לתת לאורחים.
[11] ועיין ביחווה דעת ח"ג סימן עו בהערה, שחולק על חידוש זה של האגרות משה.
[12] ועיין בספרי "בעקבות המחבר חלק ב" בפרק "האם יש חובה ללמד את הבן מקצוע", שבו אני מסביר שאף שחיוב זה הוא חיוב גמור אין בו מצוות עשה. עיין שם.
8. ניכוי צרכי הבית מבסיס ההכנסות
ראינו אפוא שתי דעות חלוקות, הט"ז והאגרות משה הסוברים שאין להשתמש בכסף מעשר לגידול ילדיו, ולעומתם דעת הש"ך שמותר להשתמש במעשרות לזון את בני משפחתו. ישנה דעה נוספת המקלה עוד יותר, והיא דעתו של האבקת רוכל. לשיטתו אין מחשבים את מעשר הכספים אלא לאחר ניכוי כל הוצאות הבית, ורק מן הסכום שנשאר מפרישים את המעשר. בתשובתו מביא הרב עובדיה יוסף את שיטת האבקת רוכל כסניף לדעתו, וזו לשון שו"ת יחווה דעת באותה תשובה:
ויש לצרף עוד לסניף מה שכתב מרן בשו"ת אבקת רוכל (סימן ג'), שחיוב מעשר כספים הוא לאחר ניכוי הוצאותיו הצריכות לביתו. והכנסת הגדולה יורה דעה (סימן רמ"ט אות א') כתב תשובה זו ככתבה וכלשונה בשם מהר"ר מתתיה טריויש. [אולם בשו"ת הרשב"ץ ח"ב (סימן קל"א) מוכח להיפך]. ואכן בשו"ת בית דינו של שלמה (חלק יורה דעה סימן א', דף נ"א ע"א) כתב על דברי הכנסת הגדולה, שאין נראה כן מסתמות דברי הפוסקים, שאם כן היה להם לומר כן בפירוש וכו', וגם לא ידוע לנו אם הרב בעל תשובה זו הוא בר סמכא, שלא נזכר שמו בין הפוסקים המפורסמים עכת"ד. ומרן החיד"א בברכי יוסף (סימן רמ"ט סק"ה) הביא דברי הכנסת הגדולה בשם מהר"ר מתתיה טריויש הנ"ל, וכתב, ובתשובות מרן כתיבת – יד שבידי מצאתי תשובה זו, ככל הלשון שהביא הכנסת הגדולה הנ"ל, וחתום בסוף התשובה מרן ז"ל, ואנחנו לא נדע קושט דברי אמת אם היא למרן ז"ל. ואחר שכתב לדקדק בדברי התשובה הנ"ל, נדחק מאוד בסוף דבריו לפרש דברי ה"ר מתתיה באופן שגם הוא מודה שצריך להפריש מעשר מכל הריוח, ללא ניכוי הוצאות ביתו[13].
ואני בעוניי, לאור העיון בתשובה זו נראה לי שאין ממנה ראיה כה גורפת לקולא. וזו לשון התשובה, מילה במילה:
אשר שאלתני על דבר המעשר באיזה אופן יפריש כו' ומה יעשה בו אחוך דעתי (=אגיד לך דעתי) הצרה בקצרה, ואקדים ואומר כי אין ספק שלהיות ענין הפרשת מעשר מהממון דבר גדול מאד עד שאמרו חז"ל (שבת קי"ט ע"א) "עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר" ומותר לנסות במצוה הזאת להשם יתברך ולעבור על לאו דלא תנסו כו' כמפורסם בפ"ב ממסכת שבת ובכמה מקומות בתלמוד… לכן צריך לדקדק בעשיית המצוה הזאת… ולפי שיש אנשים שמפרישין מעשר מממונם ולא כראוי כי מתחילה אין מפרישין מן הקרן עד שירויחו ומה שירויחו אין מפרישין מן הריוח רק מה שירויחו יותר על הוצאתם מאכילה ושתיה ולבוש ושאר הדברים הצריכין לפיזור ומהמותר יפרישו. לזה אני אומר כי אינן יוצאים בזה ידי חובתן כי צריך בתחלה כדי שיהיה מותר לנסות השי"ת בו ושיזכה בזה למעלת העושר שיעשה חשבון מכל אשר יש לו גם מהקרן ומכל עשרה יפריש אחד לא פחות ולא יותר ואם ישאר איזה מותר שאינו מגיע לחשבון עשרה יניחנו בכיס לבדו ולא יערבנו עם השאר ואחר שהפריש מהקרן יסתחר במעותיו ובכל חצי שנה יעשה חשבונו ויראה מה שהרויח יותר על כל אשר פיזר בדברים הצריכים לבית כמו שאמר ויקח מעשר כמו שאמרנו (שו"ת אבקת רוכל סימן ג על ענין המעשר להפריש מממונו).
וכבר כתב החיד"א בברכי יוסף שקיים קושי בדבריו, שדבריו בסוף נראים כסותרים את דבריו הראשונים:
ועוד יש להעיר בדברי התשובה כ"י הנז', שבתחילה כתב וז"ל, לפי שיש אנשים שמפרישין מעשר מממונם ולא כראוי, כי מתחילה אין מפרישין מהקרן עד שירויחו, ומה שירויחו אין מפרישין מהריוח רק מה שירויחו יתר על הוצאתם מאכילה ושתיה וכסות ושאר דברים הצריכים לפזור ומהמותר יפרישו, לזה אני אומר כי אינן יוצאים בזה ידי חובתם וכו' עכ"ל. ומוכח מדברים אלו כי הוא ז"ל מתרעם על הנך אינשי שאינם מפרישין כראוי, ושתים רעות עשו, אחת שאינם מפרישין מן הקרן, וזאת שנית שאינם מפרישין אלא על מה שירויחו יתר על הוצאתם וכו', ומכלל שצריכים להפריש מכל הריוח ואף למה שצריכים להוצאתם, וא"כ איך גמר אומר שיפרישו על מה שהרויחו יתר להוצאתם וכו', דבזה מסכים הולך למנהגם, והוא סותר הקודם[14].
ולכן מפרש ברכי יוסף את דברי האבקת רוכל כך:
לכן נראה דמה שכתב בסוף שהרויח יותר על כל מה שפזר וכו' ויקח מעשר כמו שאמרנו עכ"ל, אין כונתו שלא יוציא מאשר פיזר, רק כונתו במה שאמר ויקח מעשר כמו שאמרנו, היינו שיפריש גם בעד הריוח שממנו הוציא ההוצאות, וזהו שכיון באומרו כמו שאמרנו. כן נראה כונתו, ואעפ"י שהוא דוחק.
ברצוני להציע דרך נוספת להסביר את דברי האבקת רוכל. בתשובתו הוא עוסק באדם המשתמש בקרן שלו לסחורה, ואינו מפקיד אותה במקום כלשהו. אם הייתה לו, למשל, קרן של מאתיים אלף שקלים והפריש מהם עשרים אלף לצדקה, הרי שנשארו לו מאה ושמונים אלף שקלים שכבר הפריש מהם מעשר. מהסכום הזה הוא הוציא ארבעים אלף שקלים להוצאות ביתו, ואז נשארו לו רק מאה וארבעים אלף לסחור. במסחרו הרוויח חמשים אלף, ויש לו כעת מאה ותשעים אלף שקלים להמשיך ולסחור בהם. על מקרה כזה אומר האבקת רוכל שיפריש רק אלף שקלים למעשר, כיוון שסך כל הקרן שלו המיועדת להפיק ממנה רווחים גדל רק בעשרת אלפים שקלים, בעוד שעל הקרן המקורית הוא כבר הפריש בתחילה.
לא כן אדם שאינו משתמש בכספיו להתפרנס, אלא עובד לפרנסתו ומייצר כל העת קרן חדשה, שעליו לשלם מעשר על כל הכנסותיו, משום שכל הכנסה היא קרן חדשה לחלוטין.
לכן לעניות דעתי אין לסמוך על תשובה זו להלכה, במיוחד שאין רמז בשולחן ערוך המסייע לה, ומתברר שקולא זו לא נפסקה להלכה. וגם הרב עובדיה יוסף הביאה רק כסניף להקל במעשר כספים, בעוד דעתו העיקרית היא שכל הדין של מעשר כספים אינו אלא מידת חסידות.
[13] ח"ג סימן עו.
[14] יורה דעה, סימן רמט ס"ק ה.
9. מסים ושאר הוצאות
יש הסכמה בין הפוסקים שאפשר לנכות מחישוב הרווחים את המסים הישירים שאדם משלם למדינה, מפני שסוף סוף את מה שהוא משלם הוא לא הרוויח בפועל[15], ואיך נדרוש מאדם לשלם מעשר על מה שלא הרוויח. מאידך גיסא אי אפשר להחשיב את זה כמעשר, משום שרוב המסים הם לטובת הכלל: ביטחון, תשתיות וכדומה, כלומר תשלומים הבאים לצורך כל בני המדינה, ואין זה נחשב לצדקה. וכן כל ההפרשות המחויבות על פי המדינה אינן נחשבות להכנסה ואף לא לצדקה.
מאידך גיסא, חשוב לציין שאת מעשר הכספים מפרישים מהרווחים בלבד, ועל כן אדם שקנה סחורה בסכום של עשרת אלפים שקלים ומכר אותה בחמישה עשר אלף, לא הרוויח אלא חמשת אלפים שקלים, ואינו צריך להפריש למעשר אלא חמש מאות.
וכן מותר לו לנכות מן החישוב את כל ההוצאות ההכרחיות לצורך רווחיו השונים. למשל, שכיר שצריך להוציא כסף כדי להגיע לעבודה יכול לנכות סכום זה ממשכורתו החייבת במעשר. ובאותו אופן, עצמאי יכול לנכות כל ההוצאות הנלוות, כגון שכר דירה או משכנתא שמשלם עבור מקום עבודתו, וכן את הוצאות החשמל ואת כלל ההוצאות הנצרכות כדי להרוויח. חיוב מעשר כספים הוא רק על הרווח.
[15] עיין שו"ת אגרות משה, יורה דעה חלק א סימן קמג.
10. עשר בשביל שתתעשר
הגמרא (תענית ט, א) דורשת את הפסוק "עשר תעשר" כך: "עשר בשביל שתתעשר". כביכול יש כאן הבטחה שאין אדם נעשה עני מן הצדקה. הדברים קיבלו אף ביטוי הלכתי, כך מובא בשולחן ערוך:
לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ולא דבר רע ולא היזק מתגלגל על ידה, שנאמר "והיה מעשה הצדקה שלום"[16] (יורה דעה רמז, ב).
ודאי שיש עניין סגולי בקיום מצווה זו בצורה מלאה, שבזכות המצווה הקב"ה יברך את מקיימה. אבל יש עוד עניין שהוא מעולם הפשט. ישנם בני אדם החיים עם הכנסות קטנות, ובכל זאת מצליחים גם לארח עניים על שולחנם; ויש אחרים שמרוויחים פי כמה, ונמצאים תמיד בגירעון בבנק. הסיבה לכך היא שהראשונים נזהרים מאוד בהוצאותיהם, ואינם מבזבזים את כספם על דברים שאינם נצרכים. לעומתם השניים רואים בכל דבר משהו חשוב שאי אפשר בלעדיו. המפריש כספים לצדקה מבין את ערכו של הממון שהקב"ה מעניק לו, ועל כן מבין שהוא כפיקדון ועליו לחלק את הכנסותיו בצורה מושכלת. ואז יהיה לו די בעבורו, וגם יהיה לו במה לחלק לצדקה, ויתקיים בו "עשר בשביל שתתעשר" כפשוטו.
[16] ישעיהו, לב, יז.
11. סיכום
א. מצוות צדקה היא מצווה שחיובה מן התורה. מעיקר הדין יש להפריש כפי צורך העניים, ולפי שהדבר אינו אפשרי הגבילו חכמים את המצווה וקבעו להפריש בין עשירית לחמישית מרווחיו.
ב. כל זה במי שיש לו האמצעים להפריש מעשר כספים. אבל מי שאין לו האמצעים נחשב לעני ופטור מלתת מעשר, אבל ייתן לכל הפחות שליש השקל לשנה.
ג. על האדם להעדיף את התחייבויותיו האחרות לפני נתינת הצדקה.
ד. בחישוב המעשר, אין לנכות מן ההכנסות את הוצאותיו לביתו.
ה. בעל משפחה המפרנס את ילדיו הגדולים מעל גיל 6, יכול להשתמש במעשר כספים לצרכיהם. בכך הוא מקיים את המצווה בהידור, ואינו חייב להפריש בנוסף מעשר כספים, אלא ייתן צדקה כפי יכולתו.
ו. בחישוב המעשר, מותר לנכות מן הרווחים את המיסים הישירים, וכן את כל ההוצאות שהאדם מוציא במסגרת עבודתו ולמענה.
נשוב לאותו חייל שפנה אליי בשאלה אם הוא חייב להפריש מעשרות ממשכורתו הצבאית; בדרך כלל התשובה היא כן, שהרי לעת עתה אין לו ילדים, והצבא דואג לכל צרכיו. על כן מן הדין עליו לתת מעשר כספים. ואם הוא עני שאין משכורת זו מספיקה לו, כגון שהוא נשוי וצריך לשכור מקום למגוריו, הרי הוא פטור, על פי הכלל שפרנסתו קודמת לפרנסת כל אדם. השיקולים אינם תמיד אובייקטיביים, וההחלטה לבסוף מוטלת על כתפיו של האדם.
ונביא כאן מדברי הבעל שם טוב:
שאלו לבעל שם טוב זצ"ל למה הוא מפזר יותר מחומש, והרי זה נגד מאמר רבותינו ז"ל, שאמרו כאן: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. והשיב, דלשון "מבזבז" הוא לשון ביזה, דהיינו מי שאינו נותן בשמחה רק כמו גוזל לנפשו, והוא עושה נגד רצונו, לקיים מצות בוראו, לזה נתנו חכמים שיעור שלא יתן יותר מחומש. אבל מי שנותן בשמחה ויש לו תענוג מזה שנותן אין שיעור לדבר'[17].
ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה (ישעיהו א, כז)
[17] מובאים ב"דף על דף", כתובות נ, א.
[1] עיין כתובות נ, א; רש"י שם ד"ה עשר אעשרנו.