מצוות הישיבה בארץ ישראל

2. כיבוש וישיבה

לפני שנדון בהבדל שבין הרמב"ן לרמב"ם, נבחין כי ישנו גם דמיון ביניהם: 

הרמב"ן פותח את דבריו במצוות הציבור לכבוש את הארץ ולהושיב בה את שבטי ישראל, ומסיים בכך שישנו חלק נוסף למצווה – חובתו של כל יחיד ויחיד לדור בארץ:

ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל עד שאמרו ש'כל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה', שנאמר 'כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים' וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה – הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות…

לכשנתבונן בדברי הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ה) נמצא בהם מבנה דומה:

הלכה א: אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו. הלכה ב: מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת, וכופה העם לצאת, אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. הלכה ג: ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו… הלכה ד: מצות עשה להחרים שבעה עממין… הלכה ה: וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק…  הלכה ו: כל הארצות שכובשין ישראל במלך על פי בית דין, הרי זה כבוש רבים והרי היא כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר, והוא שכבשו אחר כבוש כל ארץ ישראל האמורה בתורה.

ההלכות בהם פתח הרמב"ם הם הלכות כיבוש הארץ על ידי הציבור, על ידי מלך ישראל וצבאו. לעומת זאת ההלכות הבאות עוסקות בחובתו של יחיד ליישב את הארץ:

הלכה ז: ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים… הלכה ט: אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב… ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום. הלכה י: גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה, וכן הוא אומר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו. הלכה יא: אמרו חכמים כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין, שנאמר ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון, אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא, וכן הקבור בה נתכפר לו, וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה, שנאמר 'וכפר אדמתו עמו', ובפורענות הוא אומר 'על אדמה טמאה תמות', ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו, ואף על פי כן גדולי החכמים היו מוליכים מתיהם לשם, צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק. הלכה יב: לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה…

ברור כי החלק הראשון – המצווה הציבורית – הוא מצווה מהתורה, אולם יש לדון מה תוקפה של המצווה הפרטית על כל אדם ואדם: האם מדובר במצווה מן התורה?

אם נדקדק בלשונו של הרמב"ן נראה כי לשיטתו הדברים אינם חד משמעיים: הרמב"ן פותח במצווה הציבורית, וממשיך 'ואומר אני' – כלומר שיש כאן דבר חידוש שלו – 'כי המצווה שחכמים מפליגים בה, והיא דירת ארץ ישראל… הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטווינו לרשת הארץ ולשבת בה'^[4]. ייתכן שכוונתו לומר שהמצווה על כל אדם לשבת בארץ ישראל היא חלק ממצוות התורה, אולם נראה יותר כי כוונתו אחרת: ישנה מצווה ציבורית על עם ישראל לכבוש את הארץ ולשבת בה, ומשום כך ציוו חכמים על כל אדם לשבת בה, שהרי אם כל אדם בודד לא ישב בארץ ישראל תתבטל המצווה מדאורייתא שמוטלת על העם ליישב את הארץ^[5]. כל יהודי ויהודי משתתף במצווה הכללית עם עם ישראל ליישב את אדמת הארץ, ולכל אחד יש אחריות כללית לסייע לעם בקיום מצווה זאת^[6].

בכך נבין את ההיתר המיוחד שראינו ברמב"ם בנוגע למצוות יישוב הארץ:

אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ (הלכות מלכים ה, ט).

כיצד ייתכן כי יתירו לאדם לעבור על מצוות עשה כדי ללמוד תורה או לישא אשה?! האם בכדי לשאת אשה מותר לאדם להימנע מתקיעת שופר בראש השנה או מחובתו להניח ציצית בבגדו?!

אם מצוות יישוב הארץ מוטלת על כל אדם ואדם הרי שהתמיהה עומדת בעינה, אולם לדברינו הדבר מובן: המצווה אינה מוטלת על היחיד אלא עליו מוטל רק לסייע לציבור לקיים את המצווה, ומשום כך אדם שיש לו סיבה מיוחדת יכול להימנע מסיוע זה בהתאם להדרכותיהם של חכמים, ולהותיר את קיום המצווה לאנשים אחרים שבזכותם יקיים העם את המצווה.

מעתה נוכל להבין דבר נוסף: אחד ההיתרים ברמב"ם ליציאה מארץ ישראל הוא יציאה כדי 'להציל מן העכו"ם'. היה ניתן להבין כי כוונת הדברים היא למצב בו הגויים מציקים ליושבי הארץ ופוגעים בהם, אולם מרן השולחן ערוך מסביר ב'כסף משנה' (שם) כי כוונת הדברים היא

ליהודי שנכסיו המצויים בחוץ לארץ עומדים בסכנת פגיעה:

בפרק קמא דעבודה זרה (דף יג) תניא 'ואם היה כהן מיטמא בחוץ לארץ לדון ולערער עם העכו"ם' וכו'…ומה שכתב 'ולהציל מן העכו"ם' הוא לדון ולערער עם עכו"ם שכתבתי בסמוך. ומה שכתב 'ויחזור לארץ' כלומר אבל אפילו לשום אחד מאלו הדברים לא יצא לחוץ לארץ להשתקע שם.

מדוע ההיתר אינו נוגע לאדם שגויי ארץ ישראל מציקים לו? אם כל יהודי שגויי ארץ ישראל יציקו לו יעזוב את הארץ הרי שגם שכניו יעשו כך, יישובו יתרוקן, והדבר יגרום לביטול המצווה הציבורית. מצוות יישוב הארץ כוללת בהכרח גם מוכנות לסבול ייסורים עבור ישיבתה, ולכן כל אדם צריך להתאמץ עבור כך בכדי שהציבור יזכה לקיים את המצווה. לעומת זאת כאשר אדם יושב בארץ ישראל ויש איום על נכסיו הנמצאים בחוץ לארץ הרי שמותר לו לצאת מהארץ ולהצילם, שהרי שאר היהודים שסביבו אינם נמצאים בהכרח במצב דומה, ולכן גם אם הוא עצמו יצא מהארץ הרי ששכיניו וחבריו יישארו בה ויסייעו בכך לקיום המצווה הציבורית.

על פי דרכינו ניתן ללמד זכות על אלו שלא זכו לעלות לארץ ישראל. רבים התבטאו כנגד תופעה זאת, וכנגד ההשתקעות על אדמת נכר, אולם ניתן לסנגר עליהם: מצוות יישוב הארץ מוטלת על העם, והיחיד רק צריך לסייע לעם לקיימה. כאשר אין כאן התיישבות כאומה אזי אין כל יחיד חייב מן התורה להתאמץ ולשבת בארץ^[7].

כפי שהעלנו מצוות יישוב הארץ היא מצווה ציבורית וכללית. הדבר אינו מפחית את אחריותו של היחיד, אלא להיפך: ליחיד אין רק אחריות אישית להתיישב בארץ אלא אחריותו רחבה יותר – אחריות כללית הנוגעת לכלל האומה. אדם שעולה לארץ ישראל מתקשר לכלל ישראל, ומקיים יחד עם העם כולו את המצווה הכללית הזאת. דבר זה מתאים למהותה של ארץ ישראל, בה כל יהודי אינו עומד עוד בפני עצמו ודואג לעולמו הפרטי. בארץ ישראל יש מדינה יהודית, ויש אחריות ציבורית משותפת לקיום רצון ה'.