מצוות התלויות בארץ
סימן של"א
1. מבוא
2. קדושה ראשונה וקדושה שנייה
3. עם ישראל וארץ ישראל
4. סוגי המצוות בהם חייבים בארץ ישראל
5. התפשטות הקדושה בעולם
6. הערות
1. מבוא
ארץ ישראל היא יסוד מרכזי בתורה, התורה מתארת בפירוט את כיבושה וגבולותיה, מעלותיה והעליות אליה. המצוות הרבות הקשורות בארץ ישראל הם ביטוי לחשיבותה הרבה. בית המקדש הוא הנקודה הפנימית של ארץ ישראל, מרכז הארץ ונשמתה, ומצוות רבות מאוד עוסקות במקדש. סדרי 'קדשים' ו'טהרות' – שנים מתוך ששת סדרי המשנה – עוסקים רובם ככולם במצוות המקדש.
במאמר זה נתמקד בסדר 'זרעים' – במצוות התלויות בארץ. כדי להבין טוב יותר את קדושתה של ארץ ישראל, נבדוק מהם המצוות התלויות בה, ונבחין האם חיובן הוא מהתורה או מדברי חכמים, ומה הסיבות לכך[2].
2. קדושה ראשונה וקדושה שנייה
המצוות התלויות בארץ לא חלו לפני שעם ישראל נכנס אליה:
כיון שעברו ישראל את הירדן – נתחייבו בחלה ובערלה ובחדש. הגיע שש עשרה בניסן – נתחייבו בעומר ובְקָרֵב עמו. שהה חמשים יום – נתחייבו שתי הלחם ובקרב עמהן… לאחר ארבע עשרה שנה כשכיבשו ושחילקו – נתחייבו במעשרות. התחילו מונים שנה ראשונה ושנייה ושלישית ואחר כך נתחייבו בנטע רבעי, לעשרים ואחד שנה עשו שמיטה, לששים וארבע שנה עשו יובל (תוספתא מנחות ו, כ).
'וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם בבאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה' – רבי ישמעאל אומר: שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכל ביאות שבתורה הוא אומר 'והיה כי תבאו אל הארץ' 'והיה כי יביאך ה' א־להיך' וכאן הוא אומר 'בבואכם' – ללמדך שכיון שנכנסו ישראל לארץ מיד נתחייבו בחלה (ספרי פרשת שלח, קי)[4].
קדושת ארץ ישראל תלויה במציאות ישראל עליה, ואכן אנו מוצאים כי כל עוד ישב ישראל על אדמתו התחייבו ישראל בכל המצוות התלויות בה, אך משגלו ישראל מעליה שוב בטלה קדושתה של הארץ:
כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו – בטלו קדושתן (רמב"ם תרומות א, ה)[5].
בזמן עזרא שוב עלו ישראל לארץ, וקדושת הארץ חזרה בימי בית שני. אולם עשרת השבטים לא שבו מהגלות, וגם השבטים שחזרו התיישבו רק בחלק מגבולות עולי מצרים.
מה יהיה דינה של ארץ ישראל לאחר ששוב גלינו ממנה בחורבן הבית השני? לכאורה לפי מה שלמדנו ראוי היה ששוב תתבטל קדושתה, אלא שבאופן מפתיע לא כך פסק הרמב"ם:
כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה – כיון שגלו בטלו קדושתן, שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ – קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא (רמב"ם שם)[6].
כיצד הדבר ייתכן? הרמב"ם התייחס לשאלה זאת והסביר את הדבר:
שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש לבד – קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא.
כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ – קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם.
במקום אחר (הלכות בית הבחירה ו, טז) מרחיב הרמב"ם את דבריו, ומפרט יותר את טעמו:
ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא? לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר 'והשימותי את מקדשיכם' ואמרו חכמים 'אף על פי ששוממין בקדושתן הן עומדים', אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה, ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה – הוא מקודש היום ואף על פי שנלקח הארץ ממנו…
מה כוונת הרמב"ם? רבים נתחבטו בהבנת דבריו: מדוע קדושה שבאה מחמת הכיבוש אינה קדושה לעולם, ואילו הקדושה שנוצרה בגלל התיישבות ישראל בימי בית שני קיימת עולמית?! לכאורה הסברא הפוכה: כיבוש הוא חזק מהתיישבות, ואם התבטל היחס החזק שבין עם ישראל לארצו שנוצר בזמן יהושע בן נון הרי קל וחומר שהיחס החלוש שנוצר בזמן עזרא ונחמיה אמור היה להתבטל?! זאת ועוד: הרי גם בזמן יהושע בן נון התיישבו ישראל בארץ לאחר הכיבוש?!
כך אכן הקשה ה'כסף משנה' במקום (הלכות בית הבחירה שם):
איני יודע מה כח חזקה גדול מכח כיבוש, ולמה לא נאמר בחזקה גם כן משנלקחה הארץ מידנו בטלה חזקה?
ותו: בראשונה שנתקדשה בכיבוש וכי לא היה שם חזקה?! אטו מי עדיפא חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש?!
וצריך לי עיון!
תירוצים רבים נאמרו בעניין זה, ולדעתנו נראה כי הסבר הדבר נעוץ בהבנת עומק הקשר שבין עם ישראל לקדושת ארץ ישראל, אודותיו נרחיב כעת.
3. עם ישראל וארץ ישראל
קדושת ארץ ישראל נוהגת מאז ומתמיד. 'בהנחל עליון גויים בהפרידו בני אדם' כבר אז 'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל' (דברים לב, ח). עוד לפני שעם ישראל נוצר כבר היתה קדושה לארץ ישראל. אברהם אבינו נשלח לארץ ישראל, ויצחק אבינו נצטווה שלא לצאת ממנה, וזאת למרות שעדיין לא נהגו בה המצוות התלויות בארץ[6].
חביבה ארץ ישראל שבחר בה הקדוש ברוך הוא. אתה מוצא כשברא העולם חלק הארצות לשרי האומות ובחר בארץ ישראל, מניין? שכן משה אמר 'בהנחל עליון גוים' וגו'…
אמר הקב"ה: יבואו ישראל שבאו לחלקי וינחלו את הארץ שבאה לחלקי (תנחומא, ראה, ח).
קדושה זאת היתה קדושה נסתרת, קדושה שלא תורגמה למצוות מעשיות. רק כאשר עם ישראל נכנסו לארץ ישראל החלה קדושה זאת להתגלות ולפעול בעולם, והתחיל חיובן של המצוות התלויות בארץ.
תמן עד שלא נכנסו לה – למפריעה ירשו, דאמר רבי הונא בשם רבי שמואל בר נחמן: 'לזרעך אתן' אין כתיב כאן אלא (בראשית טו, יח) 'לזרעך נתתי (את הארץ הזאת)' – כבר נתתי (ירושלמי חלה, פרק ב, הלכה א).
כשעם ישראל נכנסים אל הארץ הם לא יוצרים קדושה חדשה אלא מגלים למפרע את הקדושה שהייתה קיימת בה מאז ומעולם. הקדושה הנסתרת מתגלה, ומעתה נוהגות בארץ ישראל המצוות התלויות בארץ.
בזמן גלות בבל, כאשר גלו ישראל מארצם, קדושת הארץ לא בטלה. הקדושה חזרה ונתכסתה, וחיובם של המצוות התלויות בארץ בטל, אך הקדושה עודנה קיימת במסתרים. לפני כיבוש יהושע מדובר היה רק בפוטנציאל של קדושה שמעולם לא בא לידי ביטוי, אולם עתה המצב אחר: הקדושה הנסתרת כבר התגלתה אלא שעתה היא נתמעטה ונעלמה באופן זמני מן העין.
מעתה מובן מדוע קדושה שנייה לא בטלה: אמנם נכון כי הכיבוש של יהושע חזק מחזקת ההתיישבות של עזרא, אולם כאשר התיישבו ישראל בארץ בימי הבית השני התגלתה מחדש הקדושה שכבר היתה בימי הבית הראשון. הכיבוש לבדו אמנם אינו קיים לעולם, אולם החזקה של הבית השני מגלה את כוח הכיבוש ומעתה יש לנו כאן כיבוש וחזקה גם יחד שהם אכן עומדים לעולם.
בהסטוריה אנחנו מכירים עמים שכבשו איזורים מסויימים ואף ישבו בהם, אולם לאחר שהשלטון התחלף נותק הקשר הנפשי שבין העם לבין האיזור ששוב עבר לעם אחר. כאשר כבשו ישראל את ארץ כנען מידי יושבי הארץ הקשר בין ישראל לארצו אמנם התגלה, אולם עדיין הגילוי היה חלקי: היה מקום לחשוב שאולי מדובר בקשר זמני, קשר שייעלם כאשר הארץ תיכבש מידי ישראל ותעבור לעם אחר. האם כיבוש ארץ ישראל מדי הכנענים היה כיבוש של מקום חיצוני לנו או של מקום מהותי לנו? בבית הראשון לא היה גילוי גמור לדבר.
לא כך היה הדבר בבית שני: עם ישראל שמר אמונים לארץ למרות שגלה ממנה. הוא שב אליה לאחר שבעים שנה ללא צבא ומתוך קשיים גדולים ומאבקים עם הגויים שהתיישבו בה. התיישבות זאת גילתה שהקשר בין ישראל לארצו הוא קשר עמוק ופנימי, קשר מהותי ונצחי, ולכן 'קדושה שנייה – קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא'. ההתיישבות בבית השני גילתה כי הכיבוש בזמן יהושע לא היה כיבוש של שטח אלא שיבה אל מקומנו העצמי. לכן יש מעתה כוח כפול: כוח הכיבוש של יהושע יחד עם כוח ההתיישבות של עזרא, וכוח כפול זה יוצר את הקדושה הנצחית, את הגלוי הגמור שעם ישראל קשור בטבורו לארץ ישראל.
4. סוגי המצוות בהם חייבים בארץ ישראל
כפי שראינו בזמנו של עזרא לא שבו כל ישראל לארץ. עשרת השבטים לא חזרו, וגם הנותרים עלו באופן חלקי ולא התיישבו בכל הארץ. עובדה זאת גרמה לכך שאמנם חזר החיוב של המצוות התלויות בארץ, כמו 'תרומות ומעשרות', אולם החיוב הוא מדברי חכמים בלבד:
התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא – אינה מן התורה אלא מדבריהן. שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל בלבד ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר 'כי תבואו' – ביאת כולכם, כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן, ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה. וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה (רמב"ם תרומות א, כו).
מקור דין זה הוא מחיוב מצוות 'חלה', שתוקפה כיום הוא מדברי חכמים:
אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן, דתניא: 'בבואכם אל הארץ' … 'בבואכם' – בביאת כולכם אמרתי, ולא בביאת מקצתכם, וכי אסקינהו עזרא, לאו כולהו סלוק (=כשהעלה עזרא את עם ישראל לא כולם עלו עמו) (כתובות כה, א).
אמנם מצוות חלה קיימת גם בחוץ לארץ, אך רק כאשר כבשו את ארץ ישראל התחיל חיובה של המצווה.
דבר דומה אנו מוצאים בדין 'כלאי אילן': האיסור (שהוא כיום מהתורה) קיים גם בחוץ לארץ, אך רק כאשר עם ישראל התיישבו בארץ ישראל חזר חיוב זה. מכאן נוכל ללמוד כי קדושת ארץ ישראל מביאה קדושה לכל העולם כולו, ולכן גם דברים שחיובם הוא בכל העולם חזרו לאיסורם רק בחזרת ישראל לארץ הקודש.
דין נוסף שחזר עם שיבת ישראל לארצו הוא דין 'לקט שכחה ופאה'. למרות שחובה זאת היא כיום מן התורה, בפועל לא נוהגים לקיים את המצווה. לעניות דעתי הסיבה היא משום שהיום אין לכל אדם גינה ושדה, וכל הגידולים הם תעשייתיים. לא שייך לפיכך להשאיר לקט או פאה בשדה שהרי לא יהיה עני שינדוד עד קצה הארץ בכדי לקחת את הפאה. כשם שאין להשאיר פאה לעורבים כך אין להשאירה להפסד כשאין עניים שיטלו את הפאה (חולין קלד, ב).
גם דין שמיטה חזר כשחזרו ישראל לארץ. יש אומרים שהשמיטה כיום היא מדרבנן, משום שכמו ששמיטת כספים אינה נוהגת כשאין היובל נוהג כך הדין גם לגבי שמיטת קרקעות (גיטין לו, א, ובתוספות שם; רמב"ם שמיטה ויובל ט, ב). דעת הרמב"ם בנושא זה אינה ברורה כל כך[7], ובפועל אנו פוסקים שהשמיטה כיום היא מדרבנן[8].
נראה שמצוות אלו מבטאות שלש מדרגות:
הלקט השכחה והפאה נועדו כדי לסייע לעניים. גם כיום, כשרוב עם ישראל אינו בארצו, חיוב זה הוא מן התורה, שהרי הדאגה לעניים אינה קשורה בכמות היהודים בארץ ישראל. רק כאשר עם ישראל שב לארצו חזרה מצווה זאת להתקיים, ומכאן שיש קשר בין ישיבת ארץ ישראל ובין הדאגה לעניים: בארץ ישראל יש יותר דאגה לזולת, יותר אכפתיות כלפי העני והאביון.
השמיטה בונה קומה נוספת, ויש לה תפקיד נוסף: השמיטה מלמדת את האדם שהקב"ה הוא אדון הארץ. בשנת השמיטה אנו שובתים ממלאכה ובוטחים בה' שימציא לנו פרנסה, היא מחזקת את הבטחון בה' ואת אמונתנו בהשגחה.
ציוה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה. וכשהוא חפץ הוא מצוה אליו להפקירם. ועוד יש תועלת נמצא בדבר לקנות בזה מדת הותרנות, כי אין נדיב כנותן מבלי תקוה אל הגמול. ועוד יש תועלת אחר נמצא בזה האדם שיוסיף האדם בטחון בשם ברוך הוא (חינוך מצווה פד).
ככל שהשראת השכינה גדולה יותר כך ההשגחה גדולה יותר, ולכן בארץ ישראל – מקום השכינה – יש גילוי גדול יותר של השגחת ה', ורק שם נוהגת השמיטה. הגלות איננה רק גלות פיזית אלא גם 'גלות השכינה': השגחה הבורא איננה ניכרת, ונראה לכאורה ש'עזב ה' את הארץ'. בארץ ישראל רואים בצורה ברורה יותר כיצד הקב"ה משגיח עלינו, וכל מי שחי בארץ ישראל רואה בבירור את ניסי ה' שזכינו להם.
התרומות והמעשרות הם קומה שלישית, עליונה עוד יותר: התרומות והמעשרות ניתנים לשבט לוי, והמעשר השני נאכל בירושלים. במדרגה זאת האדם מתעלה רוחנית והופך את עולם החולין לקדושה, הפירות והתבואה מתקדשות, והעולם כולו מתעלה. מדרגה זאת קשורה במהותה לארץ ישראל, ארץ שבה עבודת האדמה קדושה ופירותיה יונקים מקדושתה (ב"ח, אורח חיים, רח סק"ח).
לפי הרמב"ן השמיטה כיום היא חיוב מן התורה. לדעתו יוצא שאנו כבר חיים בתקופה בה יש תוספת השגחה, תקופה שיש בה הארת פנים וגילוי שכינה מיוחד. אנו מצפים ומייחלים שבקרוב יחזרו כל עם ישראל לארץ הקודש ואז השמיטה תהיה מן התורה לפי כל הדעות. אנו מיחלים ליום בו תשרה השכינה בגילוי גמור, 'וראו כל בשר כי פי יי דיבר'.
כל יהודי שעולה לארץ ישראל מקרב את המצב בו 'רוב ישראל' ישבו עליה, מצב שבו לפי פוסקים רבים נתחייב מן התורה בשמיטה בתרומות ובמעשרות. כל יהודי שעולה מחזק את הקדושה, ומגלה יותר ויותר את קדושתה העליונה של הארץ.
5. התפשטות הקדושה בעולם
המצוות התלויות בארץ קשורות לעבודת האדמה: 'שמיטה ויובל' קשורות במהותן לארץ, שהרי יש בהם איסור לעבוד את האדמה. 'לקט שכחה ופאה' מתקיימות בשדות, בכרמים ובפרדסים, ו'תרומות ומעשרות' מתחייבים בגמר מלאכה שהיא בשדה. במצוות חלה אנו מוצאים תופעה מיוחדת: מצד אחד היא מצווה התלויה בארץ, שהרי מקיימים אותה עם תבואת הארץ, אולם מצד שני היא גם דומה קצת למצווה על גוף האדם: היא מצווה על האדם בביתו, הקשר בין העיסה לקרקע אינו ישיר, והמצווה מיועדת בעיקר לנשים. נראה שזוהי הסיבה לכך שחכמים גזרו לקיים מצווה זו גם בחו"ל, וכך אנו מכניסים קצת מקדושת הארץ בכל המטבחים ברחבי העולם.
יסוד זה מתגלה גם באיסור ה'חדש': איסור ה'חדש' קשור עם מצוות העומר שמקריבים בבית המקדש ביום שני של פסח ועד אז אסור לאכול מהתבואה החדשה. יש כאן קשר ישיר לארץ ישראל. אולם למרות זאת איסור חדש נאסר מן התורה גם בחוץ לארץ, וגם מתבואת חוץ לארץ, וגם בזמן הזה.
שתי מצוות אלו הם מצוות התלויות בארץ המבטאות את הרעיון לפיו קדושת הארץ מתפשטת בכל העולם. הן מלמדות אותנו שהמקדש וירושלים הם מרכז העולם, ומהם שופעת הקדושה לעולם כולו.
[1] בעריכת הרב שמואל ישמח. גם רוב ההערות מפרי עטו.
[2] לא עסקנו במאמר זה באיסורים התלויים בארץ, שחלק מהן קיימים גם בחו"ל, והן ערלה וכלאים.
[3] וראה תורת כהנים ויקרא כה לגבי שמיטה, ספרי עקב פסקא מא לגבי לקט שכחה ופאה, וראה אנציקלופדיה תלמודית ערך 'ארץ ישראל' עמוד ריט-רכ.
[4] מדברי הרמב"ם משמע כי ב-70 שנות גלות בבל לא חלו המצוות התלויות בארץ.
[5] לגבי יישוב הארץ לדעת רוב הפוסקים ישנה מצוות יישוב ארץ ישראל לא רק בגבולות הקדושה השנייה אלא גם בגבולות עולי מצרים (ודלא כשו"ת מהרי"ט חלק א סימן מז).
[6] התשב"ץ (שו"ת התשב"ץ, חלק ג, סימן ר) מביא כי אף על פי שלאחר חורבן הבית הראשון בטלה קדושת הארץ לעניין מצוותיה מכל מקום עדיין היה בה קדושה ומעלה, ולכן יכניה לקח מעפרה ובנה ממנו בית כנסת בבבל (מגילה כט, א). עיין שם עוד, וראה גם שו"ת חתם סופר (יו"ד, רלד): "והנה לכאורה משמע לא משום מצוות התלוים בארץ ישראל וירושלים כופים, אלא משום קדושת עצמה… וכיוון שכל עצמו הוא משום עוצם קדושתה אין להיכנס כלל בפלפול אי קדושה ראשונה וקידשה לעתיד לבוא… כי אין אנו עוסקים אם מצוות נוהגים או לא, או אם טעמא מותר לכנס שם או לא, רק (=אלא אנו עוסקים) בקדושה עליונה, שירושלים הוא שער השמים מימות עולם אפילו כשהיה היבוסי יושב ירושלים והכנעני והפריזי אז בארץ, ולא זזה ולא תזוז שכינה מכותל מערבי אפילו בחורבנה…", עיין שם.
[7] ראה רמב"ם שמיטה י, ט. הכסף משנה (שם) סבר שלפי הרמב"ם השמיטה היא מן התורה, אך יש שהבינו אחרת בדעת הרמב"ם (ראה במבוא לשבת הארץ).
[8] כך הכריעו בפאת השלחן (כג, כג), הרב קוק (מבוא לשבת הארץ) החזו"א (שביעית ג, ח), הצי"א (חלק ו, סימן לט), המנחת יצחק (חלק ו סימן קכח), הגר"ע יוסף (יבי"א יורה דעה חלק ו סימן כד ובאורך רב בחלק י חו"מ סימן ג), ועוד. ודלא כשיטת הנצי"ב (משיב דבר חלק ב סימן נו) ובית הלוי (חלק ג סימן א).