משא ומתן בקבלת מצוות בגר
סימן רס"ח
תשובה אל הרב א. ה הי"ו – על הערותיו על החוברת גיור בזמן הזה של הרב שאול דוד בוצ'קו
- מבוא
- שיוך הודעת המצוות לקבלת מצוות
- דיון בדברי הרמב"ם שכתב שהודעת המצוות אינה מעכבת
- דיון בדברי הרמב"ם שכתב אפילו חזר ועבד עכום
- דיון בנושא נשות שלמה ושמשון
- דיון בדברי רש"י שהכשיר מי שלא התגייר לשם יהדות
- חלק ו דיון בדברי הרמב"ן לגבי גר שנתגייר בין העכום
- ראיה מדברי הרמב"ן
- בעניין דברי הרמב"ם שכתב כשירצה הגוי לקבל מצוות
- ראיה משולחן ערוך סעיף ג שקבלת מצוות היא תחילת דין
- הבנה מחודשת בדברי הב"ח
- תיקון בניקוד דברי הב"ח
- חולקים על הבנת הב"ח בדברי הרמב"ם
- האם הריף והרמב"ם באו רק להחמיר ולא להקל?
- האם המחלוקת לא הובאה בבית יוסף?
- האם דעת השולחן ערוך להבחין בין הודעת המצוות לקבלתם?
- האם כל המחלוקת הוא בדין טבילה ומילה?
- האם המחבר לא הזכיר שום חולק?
- דיון בתשובת האגרות משה
- בעניין ציטוט מספר חמדת שלמה
- בעניין דעתו של המשפטי עוזיאל
- אין לחלוק על גדולי הרבנים
- סיכום של נקודות המחלוקת
1. מבוא
על מאמרי "גיור בזמן הזה" קיבלתי הערות נכבדות מאת הרב א. ה. שיחי', ומרבנים נוספים, ואני מודה לו על ההערות הענייניות שאפשרו לי לחדד ולהאיר כל ענין עמום, שלא נתבאר כל צרכו.
הערותיו מתייחסות בעיקר למה שכתבתי בשיטת הרמב"ם והשולחן ערוך, שלכתחילה חובה לקבל מצוות, אבל בדיעבד אין זה מעכב. לכן עלי להדגיש כאן, שבפועל המתגיירים כולם מקבלים תורה ומצוות, אלא שיש ספק אם מתכוונים לקיימם. וכך כתב הרב חיים אמסלם שליט"א בספרו החשוב זרע ישראל חלק א, עמוד שפב:
ארבע הנקודות המהותיות לעניין הגיור המוסכמות לשיטות רוב ככל הפוסקים:
- המתגייר צריך לקבל עליו עול מצוות.
- צריך להיות ברור שרצונו האמיתי להיות "יהודי" על ידי האמונה ביחוד ה' ואיסור עבודה זרה והתרחקות וכפירה בדת הקודמת לגמרי, וקבלת מקצת מצוות התורה מה"קלות" ומה"חמורות" ושכרן ועונשן שהודיעוהו הבית דין.
- אין הכרח שנבין בזמן הגיור שמתכוון לקיים את הכל, ואין צריך שיתחייב בפירוש לכך.
- אם ניכר שאינו מתכוון לקיים מצוות כלל ועיקר (כגון שהוא גר בקיבוץ חילוני וימשיך לחלל שבת ולאכול טריפות וחמץ בפסח ויהיה כמנהגו מאז קודם גיורו) אין לגייר אותו.
דברי הרב אמסלם צדקו מאד, כי מאחר וידוע שמעיקר הדין יש שיטות שגיור בלי קבלת מצוות הוא גיור בדיעבד, וכפי שנראה, גם המחבר פסק כך, ניתן לנקוט בגישה מקילה יותר, לגבי גיור שיש בו קבלת מצוות קלה.
עתה אצטט את הערותיו של הרב א. ה., ואותירם כפי שהם, בלשונו הוא. ואעבור לכתוב את תגובותי, על ראשון ראשון, ועל אחרון אחרון. מחולק לפי נושאים ובתוספת כותרות להקל על הקורא.
ב"ה ז' ניסן התשפ"ב.
לכבוד הרב הגאון שאול דוד בוצקו שליט"א ראש ישיבת היכל אליהו.
כבוד תורתו פרסם לאחרונה מאמר ארוך ומבואר בסוגית הגיור, דבר דבור על אופניו בטוב טעם ודעת כדרכו בקודש. אך בכמה וכמה נקודות מרכזיות לא זכיתי להבין דבריו או שהיו הדברים נראים לי תמוהים וזקוקים לביאור. ועל כן, אבקש להציע את בפניו את אותן הערות.
2. חלק א' – שיוך הודעת המצוות לקבלת מצוות
השגת הרב א.ה.
א. בכמה מקומות במאמר כת"ר הניח כדבר פשוט ש"הודעת מצוות" ו"קבלת מצוות" חד הם. בעמוד 9 כתב כת"ר:
מבואר כי טרם הגיור מודיעים לו לנכרי על חלק מן המצוות. ואם אין צורך בקבלתם מה הטעם לספר לו עליהם? ברור ופשוט איפה, כי הסיבה לכך היא, לצורך קבלתם.
ולא זכיתי להבין איך ניתן לומר שהודעת מקצת המצוות נועדה לשם קבלתם [מלבד זה שההבנה הזאת היא נגד הגמרא וכפי שהעיר כת"ר שם בהערה], שהרי בהודעת המצוות מודיעים לו רק על מקצת מצוות, ולא על כולם ואפילו לא על רובם, וכשהוא מקבל עליו עול מצוות הוא מקבל את כל המצוות, ואילו היה צורך שהגר ידע מה הן המצוות שאותן הוא מקבל היה צריך שיודיעו לו את כל המצוות. אלא וודאי שאין שום צורך לדעת מה הן המצוות בשביל לקבל אותן. קבלת מצוות היא קבלה עקרונית של כל מה שציווה ה' בתורתו, בדיוק כמו שעם ישראל קבלו על עצמם את כל התורה כולה "נעשה ונשמע" אף על פי שעדיין לא ידעו מה המצוות שעתיד ה' לצוות אותם.
וזוהי בדיוק שאלת הגמרא למה מודיעים לו, שהרי בשביל קבלת המצוות אין שום צורך שיודיעו לו מה הן המצוות, ואם כן נשאלת השאלה למה מודיעים לו, ועל כך עונה הגמרא שבאמת כל הסיבה שמודיעים לו זה רק בשביל ש"אי פריש נפרוש".
אם כן ברור הדבר ש"הודעת מצוות" היא מושג אחר לחלוטין מ"קבלת מצוות" (שהרי את רוב המצוות הגר אמור לקבל בלי שיודיעוהו מה הן אותן רוב מצוות, ואם כך אין סיבה שלא יוכל לקבל את כל המצוות גם אם לא הודיעוהו עליהם וכנכתב לעיל). ויכולה בהחלט להיות קבלת מצוות מוחלטת ומלאה גם בלי הודעת מצוות.
[ובהמשך המאמר, הביא כת"ר חילוק זה בשם החמדת שלמה, אך נראה שזהו חילוק פשוט ומוכרח מצד הסברא ובעיקר מוכרח מתוך הגמרא שאומרת באופן הכי ברור ומפורש, שעניינה של הודעת המצוות היא לא בשביל קבלת המצוות].
חלק א – מענה לדברי הרב א.ה.
שיוך הודעת המצוות לקבלת מצוות מפורש בשולחן ערוך:
כבודו תמה, איך ניתן לומר שהודעת מקצת המצוות נועדה לשם קבלתם.
ברם דבר זה ש"הודעת מצוות" ו"קבלת מצוות" חד הם, מלבד שזה הגיוני, הרי הוא מפורש בשולחן ערוך, כמבואר בלשונו:
כל ענייני הגר, בין להודיעו המצות לקבלם בין המילה בין הטבילה, צריך שיהיו בג' הכשרים לדון, וביום (תוספות ורא"ש פרק החולץ). מיהו דוקא לכתחלה, אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני ב' (או קרובים) (הגהות מרדכי) ובלילה, אפילו לא טבל לשם גרות, אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדתה, הוי גר ומותר בישראלית, חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה (יורה דעה רסח, ג).
הרי מפורש בשולחן ערוך, שמודיעים לו על המצוות כדי שיקבלם. ומה שכתב בהמשך "חוץ מקבלת מצוות" צריך לומר שכוונתו אל ההודעה [לצורך קבלה]. אחרת אין דבריו מובנים, כי לא נזכר עד כה ענין ה"קבלה".
ואין להקשות מדוע הובא בגמרא רק ענין הודעת המצוות, ולא הובא כלל ענין קבלת המצוות. כי סביר מאד שהודעתם נעשית בעיקר לצורך קבלתם, ולא כענין אינטלקטואלי, וכמסירת אינפורמציה דתית בעלמא.
אף שיש להקשות על הסבר זה, מדוע כשהגמרא שואלת "מאיזה טעם מודיעים את המצוות", ומשיבה "כדי שאם ירצה לפרוש יפרוש", הכיצד זה לא השיבה "מודיעים לו, כדי שיקבל את המצוות". כי לדעתי זו בדיוק כוונת הגמרא, שהעומד להתגייר צריך לשמוע את המצוות, ואחר כך יחליט אם לפרוש או לקבל.
אלא שהיה מקום להסתפק אם הודעת המצוות היא דרישה לכתחילה, או אף בדיעבד. הרמב"ם נקט שזה רק לכתחילה, כפי שכתב בפירוש, שללא הודעת המצוות, חלה גירות. אבל התוספות נקטו שזה אף בדיעבד, וללא הודעת מקצת מצוות, אין הגרות חלה.
כבודו מתרץ כפי שכתב החמדת שלמה, שהיתה קבלת מצוות מלבד הודעת המצוות, ואף שלא כתוב מפורש, כך זה ודאי היה. על כן שאלה הגמרא, לאיזה צורך מה מודיעים לו מצוות, הלוא קיבל אותם, והשיבה כדי שיפרוש. והדוחק מבואר, הרי אם קבלת המצוות מעכבת, ודאי חשוב להודיע לו המצוות כדי שהקבלה שלו תהיה אמתית, ושלא יחשוב שהמצוות הם משחק כדורגל כנגד קבוצת הפועל בשבת, ויתגייר לשם כך.
3. חלק ב' – דיון בדברי הרמב"ם שכתב שהודעת המצוות אינה מעכבת
השגת הרב א.ה.
אם כן מה שכתב כת"ר בעמוד 10 שיש ללמוד מדברי הרמב"ם בהלכה יז שאין קבלת המצוות מעכבת, גם זה לא ברור לי. שהרי כל מה שכתב הרמב"ם בהלכה זו היא שהודעת המצוות אינה מעכבת, אבל לא כתוב שקבלת המצוות אינה מעכבת, ואלו שני מושגים נפרדים וכנכתב לעיל.
ובאמת הדין הזה שהודעת מצוות לא מעכבת, הוא דין פשוט ומסתבר, שהרי כל עניינה של הודעת המצוות היא רק כדי לגרום לו לפרוש כמבואר בגמרא, ופשוט שדבר כזה לא יעכב את הגרות.
חלק ב – מענה לרב
כדי שאדם יקבל מצוות – חובה להודיעו על כך:
כתב כבודו כדבר פשוט שהודעת המצוות אינה מעכבת אף שקבלתם מעכבת.
אבל איני מבין מדוע כל כך פשוט לך ש"הודעת מצוות" אינה מעכבת גרות, הלוא קבלת המצוות היא עיקרית, ועליה להיות בלב שלם וברצון כנה לקיים את כולם. ובודאי צריך להודיעו את המצוות, כדי שלא יתגייר בטעות.
אני אף מתפלא על עמדתך. כי בעוד שדברים מפורשים ברמב"ם זנחת, הרי שתפסת במה שכלל לא נמצא בדבריו, והגדלת לומר שזו עיקר דעתו כביכול. ואין זאת אלא מן התימה. הרי קבלת מצוות לא נזכרה כלל בדברי הרמב"ם, ובכל אופן לדעתך, הדבר העיקרי הוא קבלת מצוות.
בכלל קשה עלי מה ההיגיון שבדבריך. הרי אם איזה גוי קיבל מצוות, סביר להניח שסיפרו לו קצת עליהם, ואחר שנודעו לו מקצתם, יכול היה לפרוש. ברם כבודו כותב שהדרך הנכונה כביכול, היא להגיד לגוי שיש מצוות, ולא לספר לו דבר אודותם, רק לשאול את פיו "האם אתה מסכים לקבל מצוות". ואם ישיב בחיוב ויאמר "הן", נמצא שקיבל מצוות, וזו היא קבלת מצוות המעכבת, אף שלא כתוב כך. ורק אחר קבלתו, יש להודיעו מקצת מן המצוות, כדי שאם ירצה יפרוש.
נראה שאתה מדמה בשוגג בין גרות רגילה לגרות של עם ישראל, וכשם שנשאלו אם יקבלו מצוות, ושמחו להשיב "נעשה ונשמע", כך גם שואלים את הגוי. אמנם ידוע לכל, שכבר בטרם נשאלו ישראל על קבלת המצוות, כבר נצטוו במצוות רבות, כמפורש בפרשת בשלח שם נתבארו ענייני שבת, ונכתבו דיני קרבן פסח ופדיון בכור בפרשת בא, וגם דיני יום טוב ותפילין. ולפי חז"ל יש להוסיף לכך את מצוות פרה אדומה וכיבוד אב ואם.
4. חלק ג' – דיון בדברי הרמב"ם שכתב אפילו חזר ועבד עכום
השגת הרב א.ה.
ואדרבא, לעניות דעתי מבואר בהלכה זו בדיוק את ההיפך, שהרי הרמב"ם כותב שם: "ואפילו חזר ועבד עכו"ם הרי הוא כישראל מומר וכו'..". ואם נאמר שמדובר כאן בגר שמעולם לא קיבל על עצמו עול מצוות, אז ממה הוא חזר בדיוק? הוא הרי מעולם לא קיבל על עצמו לנהוג אחרת! פשוט שהביטוי "חזר" שייך רק במי שקבל על עצמו עול מצוות ועכשיו אנו רואים שהוא חוזר בו ועובד עכו"ם. ואחד כזה הוא באמת נחשב כישראל, אך אם הוא מעולם לא קיבל על עצמו – על זה לא מדבר הרמב"ם בהלכה זו.
אמנם בעמוד 12, כת"ר כתב שאי אפשר לומר כן בדברי הרמב"ם, "מאחר והרמב"ם כתב במפורש שלא הודיעוהו המצוות וענשן, ונמצא כי בעת הטבילה אין הכרח שקיבל את המצוות". אך כפי שהתבאר מוכרח מהגמרא שאין שום קשר בין הודעת המצוות ועונשן לבין קבלת המצוות. ואם כן מאחר והרמב"ם כתב במפורש שמדובר פה בגר שחזר בו, פשוט וברור שמדובר בגר שקיבל על עצמו עול מצוות ועכשיו חזר בו.
חלק ג' – מענה לדברי הרב
בגמרא לא מוזכרת קבלת מצוות אלא הודעתם:
הנך מבקש לומר שמוכח מהגמרא, כי אין קשר בין הודעת המצוות לקבלתם. אבל לצערי שגית, מאחר ובגמרא לא נזכר דבר לגבי קבלת מצוות, רק לגבי הודעתם, אם כן אין שום הכרח כזה. ומפורש ברמב"ם, כפי שהבאתי כבר, שגם אם בעת הגיור אין כוונה לשמור מצוות, הגרות חלה. כפי שכתב על נשי שלמה ושמשון, שסופן העיד על תחילתן. הרי שגם נוכרי שלא התכוון לשמור מצוות נעשה גר, וחייב לקיים מצוות.
כעת אשוב ואתייחס אל דברי הרמב"ם ממנו ציטטת כאן. מה שפירשת בלשונו "חזר ועבד עכו"ם" שהכוונה לגר שקיבל מצוות, ונמנע מעבודה זרה איזו תקופה, ורק אחריה חזר בו ושב לעבוד אלילים. אפילו אם נקבל שהבנתך נכונה, כי הרמב"ם עוסק בנוכרי שעובד עבודה זרה, וכיון שמהות היהודי היא התנגדות לאלילים, ונוכרי זה תיכף אחר גרותו שב לאליליו, ודאי שיש ספק בגירותו, כי גיורו נעשה רק כהצגה. ולפי זה, החוזר ועובד אלילים ונותר מומר, הוא לאחר זמן.
אני לא עסקתי כלל בנוכרי ששב ועבד אלילים, כי היה ברור לי שהגיור הוא שלילת עבודה זרה, ואם כן איננו חולקים במקרה שהגר לא זנח את אליליו, ונותר דבוק בעבודה זרה, כי גרות זו היא הצגה בלבד. ואכן יתכן שדעת הרמב"ם היא כפי שפירשת.
מה שכן עסקתי הוא נוכרי שהתגייר ולא חזר לעבודה זרה ומקיים חלק מהמצוות. על כזה נוכרי לא תמצא אפילו רמז, לא בדברי הרמב"ם, ולא בדברי השולחן ערוך, שהגיור שלו אינו גיור.
אחזור ואזכיר, הנידון שלנו עוסק באדם שמבקש להיות יהודי, אלא שיתכן שאינו מתכוון לשמור את המצוות כולן. נמצא כי גם לפי הבנתך ברמב"ם, שדווקא אם שב אחר תקופה לאליליו, אין גרותו בטילה אלא הוא ישראל מומר, אם כן פשוט שהמתגייר ולא חזר לעבודה זרה, גם הוא יוגדר ישראל.
5. חלק ד' – דיון בנשות שלמה ושמשון
השגת הרב א.ה.
ב. בעמודים 12-14 הביא כת"ר את דברי הרמב"ם בהלכות יד-טז לגבי נשות שלמה וכתב כת"ר שגם מכאן יש ללמוד שלדעת הרמב"ם אין קבלת המצוות מעכבת בדיעבד.
ולא זכיתי להבין דבריו כלל וכלל, שהרי עיקר דברי הרמב"ם בהלכות אלו הוא לבאר מדוע הכתוב מתייחס לנשות שלמה ושמשון כנשים גויות, אף על פי שבודאי הן עברו תהליך גיור. והתשובה של הרמב"ם היא בגלל שהן התגיירו "לשם דבר" ולא לשם שמים.
והרמב"ם מאריך מאוד להסביר שלכתחילה אין מקבלים את מי שמתגייר "לשם דבר" אלא רק בדיעבד, וזו היתה הבעיה בנשות שלמה ושמשון שקיבלו אותן לכתחילה למרות שהן התגיירו לשם דבר.
ונראה לי פשוט, ש"גיור לשם דבר" אין משמעותו "גיור ללא קבלת מצוות", אלא שהגר מקבל על עצמו עול מצוות אך הסיבה שהוא עושה זאת היא משום שרק כך הוא יזכה באישה שהוא רוצה או במשרה שהוא חפץ וכדומה. אבל סוף סוף בהחלט יתכן שהוא מקבל על עצמו עול מצוות גם אם זה לשם דבר.
ואם לא נאמר כן, אלא כפי שכת"ר הבין, אז לא ברור מדוע הרמב"ם מאריך כל כך לבאר את הדין של "גיור לשם דבר", במקום לכתוב בקצרה, שנשות שלמה ושמשון התגיירו אלא שלא קיבלו על עצמם עול מצוות, ובזה אין צורך להאריך כל כך, שהרי הדבר פשוט שגיור כזה הוא לא לכתחילה. אלא על כרחנו שכוונת שהבעיה אצל נשות שלמה ושמשון לא היתה חיסרון בקבלת המצוות, אלא הבעיה היתה שזה היה גיור לשם דבר.
קיצורו של דבר, "קבלת מצוות" ו"גיור לשם דבר" הם שני מושגים נפרדים. אדם יכול לקבל על עצמו עול מצוות וזה יהיה לשם דבר, ולהיפך, יכול אדם לרצות להתגייר שלא לשם דבר אלא לשם שמים מאהבת ה' וישראל אך לא ירצה לקבל עול מצוות. אלו הם שני מושגים נפרדים, וכאן הרמב"ם עוסק בגיור לשם דבר ולא בגיור ללא קבלת מצוות.
חלק ד' – מענה לרב
האם מי שמתגייר לשם דבר מתכוון באמת ובתמים לקיים המצוות?
הנה טוען כבודו, שגם אם התגייר נוכרי לשם דבר, ודאי קיבל על עצמו עול מצוות בלב שלם. ואיני יכול שלא להתפלא על כך. וכי המתגייר לשם דבר מתכוון באמת ובתמים לקיים מצוות?
הרי ההיגיון אומר, שהמתגייר לשם דבר אינו חפץ בקיום המצוות. ואף שמן השפה ולחוץ הביע הסכמה למצוות, הרי בלבו פנימה רחוק הוא מן המצוות. ולדעת הרב, לבו צריך לקבל באמת ובכנות את המצוות.
עוד אני מתפלא, כיצד ניתן להתעלם מדברים מפורשים של הרמב"ם, שכתב על נשי שמשון ושלמה "הוֹכִיחַ סוֹפָן עַל תְּחִלָּתָן". כלומר התנהגותן הקלוקלת אחר הגיור הוכיחה כי לא התגיירו לשם שמים, ובכל זאת, למרות התנהגותם, חל הגיור.
לפי דברי הרמב"ם, ניתן לקבל את דברי כבודו, שבאופן רשמי אכן נעשתה על ידם קבלת מצוות, ובאמת אין בית דין שמגייר ללא קבלת מצוות. אבל לאמיתו של דבר, לא היתה שם קבלת מצוות כנה ואמיתית ואף על פי כן הגיור גיור.
6. חלק ה' – דיון בדברי רש"י שהכשיר מי שלא התגייר לשם יהדות
השגת הרב א.ה.
גם מה שהביא כת"ר (בעמוד 15) את דברי רש"י שכתב "ואף על גב דלא נתגיירה לשם יהדות, אלא בשביל שישאנה זה". אין כוונת רש"י לומר שלא היתה כאן קבלת מצוות, אלא שהמטרה של הגיור וקבלת המצוות היתה בשביל שישאנה זה ולא בשביל לזכות ליהדות.
יש הבדל ברור בין השאלה מה הגר צריך לעשות בשביל להתגייר- קבלת מצוות, לבין השאלה בשביל מה ומדוע הוא עושה את זה.
חלק ה' – מענה לרב
לא התכוון לקבל יהדות, אבל כן התכוון לקבל מצוות!!!
מדברי כבודו משמע, שיתכן והמתגייר לא התכוון לקבל יהדות, אבל כן התכוון לקבל מצוות. וזה תמוה מאד בעיני! היתכן לומר דבר כזה. איני יודע כיצד להתייחס לדברים סותרים ומנוגדים כל כך.
רש"י כתב "שלא התגיירה לשם יהדות אלא כדי שישאנה זה", ולפי דברי כבודו, קיבלה מתגיירת זו מצוות. והיה מקום לומר כדבריך, אם נפרש שקיבלה מצוות רק מן השפה ולחוץ. אבל בלתי אפשרי לומר שהיתה לה קבלה כנה ואמיתית, וברצון לקיים, כי זה תמוה מאד. היתכן שיתגייר נוכרי לא לשם יהדות, אלא לשם קיום מצוות כנה ואמיתי? הלא אין לזה כל הגיון. ניתן אולי להבין נוכרי שרוצה להיות יהודי, אבל נמנע מקיום המצוות. ברם גר שאינו רוצה להיות יהודי, אבל כן חפץ בקיום המצוות, אין לכך הבנה. וכי מי חפץ לחיות כמו רובוט?
7. חלק ו' – דיון בדברי הרמב"ן לגבי גר שנתגייר בין העכום
השגת הרב א.ה.
ג. בעמוד 16 הביא כת"ר את הסבר הרמב"ן למציאות של גר שנתגייר בין העכו"ם ולא יודע מה זה שבת:
כגון שהתגייר בפני שלושה והודיעוהו מקצת מצוות אחרות ולא הודיעוהו מצות שבת, או שטעו ולא הודיעוהו.
וכת"ר כתב ללמוד מתירוצו השני של הרמב"ן שאין קבלת מצוות מעכבת, כיוון שרואים שהגיור חל למרות שלא הודיעו לו את המצוות כלל.
אך לא ברור מה הראיה, שהרי אין שום מניעה לקבל עול מצוות גם בלי שיודיעו לגר מה הן המצוות, בדיוק כמו שעם ישראל קיבלו על עצמם עול תורה ומצות לפני שידעו כלל מה הן המצות.
וכפי שהתבאר לעיל, הבנה זו מוכרחת מהגמרא שהסבירה שכל הטעם של הודעת מקצת מצוות זה כדי שיפרוש, ולפי הבנת כת"ר שהודעת המצוות הכרחית לצורך קבלת מצוות, הגמרא לא מובנת, שהרי פשיטא שבעינן קבלת מצוות לכל הפחות בדיעבד, ומה צריכה הגמרא לחפש טעם להודעת המצוות, אלא על כרחך, שאין שום צורך בהודעת מצוות בשביל קבלת המצוות. וממילא אין שום ראיה מהרמב"ן.
חלק ו' – מענה לרב
"שני דינים":
כבודו שוב מתייחס לכך, שניתן לפצל כביכול, את קבלת המצוות מהודעת המצוות.
ברם זוהי ממש טעות, כפי שכבר כתבתי. לא נזכר בגמרא דבר לגבי קבלת מצוות. וכי ניתן להמציא מכח היגיון וסברה אפשרות של גיור על ידי קבלת מצוות, כשהמתגייר אינו יודע כלום. זו התוצאה של חילוק דין אחד ל"שני דינים" הלכתיים מכח סברא, כאשר בגמרא לא נזכר דבר כזה כלל, וגם במציאות אין לכך אחיזה.
הטעות היא, שבלתי אפשרי לקבל מצוות, אם לא נודעו לו מה הם. ומן הצד השני, יתכן שנוכרי יסכים להיות יהודי, אף שיימנע מקיום כל המצוות, וכמובן בתנאי שמבינים שאין זהות מוחלטת וגמורה בין יהודי וקיום כל המצוות.
8. חלק ז' – ראיה מדברי הרמב"ן
השגת הרב א.ה.
ובפרט שפשטות דברי הרמב"ן ביבמות היא שקבלת מצוות מעכבת בדיעבד (כפי שהביא כת"ר בהערה 4), ומה שכתב בלשון "אפשר" זה רק לגבי הדין שצריך שלושה וביום אפילו בדיעבד. אבל לא לעניין עצם קבלת המצוות שמעכבת. ואדרבא, כל הדיון האם קבלת מצוות חייבת להיות ביום ובשלושה לעיכובא, זה שייך רק אם פשוט לרמב"ן שעצם קבלת המצוות היא לעיכובא, ועל זה שייך להתחיל לדון האם גם ביום ובשלושה זה לעיכובא. אבל אילו היה הרמב"ן סובר שעצם קבלת המצוות לא מעכבת אז פשיטא שלא שייך לומר שביום ובשלושה מעכב.
חלק ז – מענה לדברי הרב
שני תירוצים שאינם זהים:
מדבריך עולה כי לדעת הרמב"ן קבלת המצוות ודאי מעכבת. אמנם הצדק אתך רק לפי התירוץ הראשון, כי בדברי הרמב"ן הובאו שני דרכים לתרץ, והם אינם זהים.
בתירוץ הראשון פירש הרמב"ן שהודיעו לו מקצת מצוות. על פי דעה זו, קבלת המצוות אכן מעכבת (אף שלא כל המצוות, וכשיטת התוספות). אמנם בתירוץ השני הסביר הרמב"ן שלא הודיעו לו שום מצוה, ולפי זה אין קבלת המצוות מעכבת. כי אין אדם יכול לקבל מצוות, אם אלו לא נודעו לו.
9. חלק ח' – בעניין דברי הרמב"ם שכתב כשירצה הגוי לקבל מצוות
השגת הרב א.ה.
ד. לאורך המאמר אין התייחסות של כת"ר לדברי הרמב"ם בתחילת הפרק שם מגדיר הרמב"ם את קבלת עול תורה ומצוות כמהות הגיור, וזה לשונו בהלכה ד':
"וכן לדורות, כשירצה הגוי להכנס לברית, ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה, צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן וכו'".
כאן הרמב"ם מגדיר מהו הבסיס לכל תהליך הגיור, והוא מגדיר גם מהו בכלל "רצון להתגייר". רצון להתגייר פירושו רצון להיכנס לברית ולקבל עליו עול תורה. גוי שלא רוצה להיכנס לברית ולקבל עליו עול תורה – הוא לא רוצה להתגייר.
פשוט וברור לכולי עלמא שהדבר הכי ראשוני ובסיסי בגיור זה שהגוי ירצה להתגייר. אין מי שיעלה בדעתו ששייך גיור בלי רצון של הגר להתגייר. על כן, אנו זקוקים להגדרה ברורה וחד משמעית של מהו בדיוק הרצון להתגייר, מה צריך הגוי לרצות כדי שנוכל לומר שהוא רוצה להתגייר?
הרמב"ם בהלכה זו מגדיר במדויק מהו הרצון להתגייר – זהו הרצון להכנס לברית ולעול תורה ומצוות. זהו מהות הגיור, ובלי זה אין כאן גיור ואין כאן רצון להתגייר.
לכאורה ניתן היה לומר שמהות הגיור זה הצטרפות לעם ישראל והרצון להצטרף לעם ישראל הוא הרצון להתגייר. אך לא כך מגדיר הרמב"ם את מהות הגיור.
והסיבה היא פשוטה: גם את ההצטרפות לעם ישראל צריך להגדיר, "עם ישראל" הוא מושג רחב ועמוק עד לאין תכלית. אך הגיור הוא מושג הלכתי מעשי שכל גוי בוגר יכול לעשות ולכן לא יתכן שההגדרה של מהות הגיור, ושל הרצון להתגייר, תהיה הגדרה רוחנית מופשטת. מוכרחת להיות הגדרה פשוטה וברורה למשמעות של עצם מהות הגיור. ועל כן מגדיר לנו הרמב"ם שמהות הגיור זה כניסה לברית, ונכונות לקבלת עול התורה והמצוות.
דברים אלו שקבלת עול תורה ומצוות, היא הגדרת הגיור וההצטרפות לעם ישראל, מפורשים ממש בדברי הגמרא ביבמות מז:
אמר רבי אלעזר מאי קראה דכתיב: ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה. אמרה לה: אסיר לן תחום שבת – באשר תלכי אלך. אסיר לן יחוד – באשר תליני אלין. מפקדינן שש מאות וי"ג מצות – עמך עמי. אסיר לן עבודת כוכבים – וא־להיך א־להי. ארבע מיתות נמסרו לבית דין- באשר תמותי אמות. ב' קברים נמסרו לבית דין -ושם אקבר. מיד ותרא כי מתאמצת היא וגו'
הרי לפנינו שהביטוי "עמך עמי" פירושו הוא הסכמה וקבלה ל"מפקדינן שש מאות וי"ג מצוות". הדרך של רות לומר שהיא מקבלת על עצמה עול מצוות זה באמירה "עמך עמי". אין מציאות "עמך עמי" ללא "מפקדינן תריג מצוות". ומי שאינו מעוניין להתחייב בתריג מצוות, הוא בעצם לא מעוניין ב"עמך עמי". ואין כאן שום גיור.
הרעיון הזה שמהות הגיור זו קבלת עול תורה ומצוות, מונח גם בכל ההשוואה שעושה הרמב"ם בין מתן תורה לבין תהליך הגיור (בהלכות א עד ד):
בשלושה דברים נכנסו ישראל לברית, במילה וטבילה וקרבן… וכן לדורות, כשירצה הגוי להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה, צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן.
הרמב"ם מדגיש שתהליך הגיור הוא "כניסה לברית" בדיוק כמו הכניסה לברית שנכנסו ישראל במתן תורה. כלומר כל מהות ועניין הגיור זה בעצם סוג של מתן תורה פרטי עבור הגר. על כן פשוט וברור שלא שייך שום גיור לגוי שלא מעוניין לקבל עליו עול תורה.
חשוב לציין ולהדגיש, דברי הרמב"ם הללו שבפתיחת הלכות גיור הם המקום היחיד שהרמב"ם מתייחס באופן ישיר לעניין קבלת עול מצוות. בכל שאר ההלכות שבהמשך, הרמב"ם מתייחס להודעת המצוות וכן לגיור לשם דבר, שכל אלו הם מושגים אחרים לחלוטין מהמושג "קבלת מצוות" כפי שהתבאר.
חלק ח' – מענה לרב
האם מי שמתגייר לשם דבר מתכוון להסתופף תחת כנפי השכינה?
כתבת ואני מצטט "לאורך המאמר אין התייחסות של כת"ר לדברי הרמב"ם בתחילת הפרק".
לאמיתו של דבר, כן התייחסתי לכך במאמרי, וכתבתי שברור ופשוט כי זהו הגיור הרצוי לכתחילה.
עם זאת יש לשאול שאלה פשוטה, האם המתגיירים לשם דבר מתכוונים באמת להסתופף תחת כנפי השכינה? הרי פשוט וברור שלא! אף על פי כן הרמב"ם ממשיך וכותב, כי גיורם של נשי שמשון ושלמה מוגדר גיור. וגם כבודו, אם מבקש אמת הוא, ודאי יודה שלא שייך לכלול נשים אלה באימרה הבאה "כשירצה הגוי להכנס לברית, ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה", כי ודאי לא רצו לחסות תחת כנפי השכינה, רק נתגיירו לשם דבר.
10. חלק ט' – ראיה משולחן ערוך סעיף ג' שקבלת מצוות היא תחילת דין
השגת הרב א.ה.
לאור ההבנה הזאת, שקבלת המצוות היא מהות הגיור, ניתן גם להבין את מה שכתבו הראשונים ונפסק בשולחן ערוך בסעיף ג, שקבלת המצוות נחשבת כתחילת דין והטבילה כגמר דין. ולכאורה הדבר לא ברור, מנין לנו שקבלת המצוות היא תחילת דין? היכן מצאנו שזהו סדר הדברים שקבלת המצוות היא בהתחלה? האם אי אפשר להפוך את הסדר – קודם כל ימול ויטבול ואחר כך יקבל עליו עול מצוות? אך לראשונים הדבר היה פשוט וברור שקבלת המצוות היא בהכרח תחילת הדין. זה היה להם כל כך פשוט עד שלא ראו שום צורך להסביר ולבאר זאת.
ולפי מה שהתבאר שקבלת המצוות היא כל מהות הגיור, הדברים פשוטים וברורים: אם אין קבלת מצוות לא שייך להתחיל שום תהליך של גיור. הרי מוכרח להיות שהגיור יתחיל מכך שהגר יביע בפנינו את רצונו להתגייר, ורצון להתגייר פירושו רצון להתחייב בעול תורה ומצוות.
חלק ט' – מענה לרב
אין לערב בין שיטות שונות:
כתבת כי בהעדר קבלת מצוות, לא שייך להתחיל הליך גיור. זו אמנם שיטת התוספות, וכפי שהסברתי במאמרי. אבל הרי"ף והרמב"ם סבורים לא כך, שהרי כתבו על פי הגמרא, כי המתגייר לשם דבר, כגון שמבקש להתחתן, גיורו גיור. ואף התוספות אינם חולקים על גמרא זו, שהיא ממש מפורשת. אלא שלשיטתם חלה גרות זו רק אם היתה קבלת מצוות, בעת הודעת המצוות, גם ללא כוונה רצינית לשמור את כולם.
11. חלק י' – הבנה מחודשת בדברי הב"ח
השגת הרב א.ה.
ומוכרח אני להתייחס לדברי הב"ח, שנראה לכאורה מדבריו שהבין שלדעת הרמב"ם קבלת מצוות אינה מעכבת, אך לעניות דעתי רבים טעו בהבנת דבריו.
כך כתב הב"ח:
אף על פי דכתב הרב רבינו משה בר מיימוני דכשר אף על פי שלא היה לשם קבלת מצות כל עיקר מיהו התוספות והרא"ש חולקין על זה דקבלת המצות ודאי מעכב והכי נקטינן.
אם כן הב"ח כותב במפורש שהרמב"ם חולק על התוספות והרא"ש וסובר שקבלת מצוות אינה מעכבת.
אך לעניות דעתי, כוונת הב"ח היא, שלדעת הרמב"ם אין צורך ב"טקס" שבו יצהיר הגר על כך שהוא מקבל עליו עול מצוות, אלא כל זמן שברור לנו שאכן זה רצונו וכוונתו, זה מספיק. ובזה הוא חולק על התוספות והרא"ש שלדעתם צריך שהגר יעמוד ויכריז בפני בית הדין שהוא מקבל את המצוות וזה לעיכובא. זוהי המחלוקת שהבין הב"ח שקיימת בין הרמב"ם לבין התוספות והרא"ש, אך גוי שבתוך ליבו לא מעוניין לקבל על עצמו עול תורה ומצוות ואיננו מעוניין להיכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה, פשוט גם לדעת הב"ח שאין בזה שום מחלוקת, שלא שייך בזה גיור.
חלק י' – מענה לרב
אין לסלף דברי הב"ח המפורשים
כבודו מעתיק מלשון הב"ח (יורה דעה סימן רסח, סוף סק"ז) ואני מצטט "אף על פי דכתב הרב רבינו משה בר מיימוני דכשר אף על פי שלא היה לשם קבלת מצות כל עיקר".
ומפרש, כי המתגייר בא לבית הדין בכוונה לקבל את המצוות כולן, ולקיימן. אלא שארעה שגגה ובטכס שכחו להזכיר לו את המצוות.
מתוך הבנה זו, הסיק והעלה כבודו, שלדעת הב"ח, הרמב"ם גם הוא סבור, כי קבלת המצוות מעכבת.
אכן קשה עלי מנהגו של מר, מאחר ונוהג כבודו להכניס את הבנותיו האישיות, ולהחדיר אותם אל תוך לשונות רבותינו, כאילו היו המה מדברי אחד מרבותינו הראשונים או האחרונים.
לדבריך "לא היה לשם קבלת מצוות" הכוונה שבאותו טכס שכחו מן המצוות, ולא מדובר על הגרות. אבל זו ממש טעות!! כי הכוונה פשוטה מאד, גם במקרה שלא היתה קבלת המצות כל עיקר, הגרות כשרה.
ואחר בקשת המחילה, הנני מבחין כי זו היא דרכו בכל דבריו. השולחן ערוך כתב שצריך להודיעו המצות לקבלם, אבל מר נקט בשגגה שיש כאן הודעה לחוד וקבלה לחוד.
כשהוזכר לעיל שלא הודיעו למתגייר שום מצוה, הוסיף כבודו שמוכרח להיות שהיתה קבלה בלב שלם, הגם שלא כתוב כך בשום מקום.
ועל מה שהובא ברמב"ם שגם גיור לשם דבר כשר, הסביר כבודו שמדובר באמת בגיור של נוכרים שבאו להסתופף תחת כנפי השכינה.
12. חלק י"א – תיקון בניקוד דברי הב"ח
השגת הרב א.ה.
[כאן יש להעיר שבמשפט שכתב הב"ח "שלא היה לשם קבלת מצוות", יש לקרוא את המילה "לשם" עם פתח תחת השי"ן ולא צירה, והכוונה כמו "שם". (הביטוי "לשם" במשמעות של "שם", מצוי מאוד בדברי הב"ח כידוע למי שרגיל בסגנונו, כולל כמה וכמה פעמים בסימן זה -רסח)].
חלק י"א – מענה לרב
הניקוד לא משנה
גם אם נקבל ונסכים להערה זו, שלא היתה שם קבלת מצוות, עדיין לא העלינו ארוכה לנידון העיקרי, כי אין מקור שבמקום אחר אכן מוכרחת להיות קבלת מצוות ועוד לא די לשנות הניקוד צריך גם למחוק את המילה!!!
13. חלק י"ב – חולקים על הבנת הב"ח בדברי הרמב"ם
השגת הרב א.ה.
כך נראה לי פשוט בהבנת הב"ח. אך יהיה איך שיהיה הפירוש, הב"ח הוא יחידי בהבנה שיש מחלוקת בנושא זה בין הרמב"ם לתוספות ורא"ש, ואדרבא, בטור ושולחן ערוך ונו"כ, ברור הדבר שהם הבינו שאין שום מחלוקת כזאת, וכפי שיתבאר בעזרת ה'.
וגם הב"ח שהבין שהרמב"ם כן חולק, הכריע שלהלכה נקטינן כהתוספות והרא"ש ולא כהרמב"ם.
כך שגם מי שלא יקבל את הפירוש הנזכר לעיל בב"ח (למרות שלעניות דעתי זהו פירוש מוכרח וכנ"ל) וירצה להבין בב"ח שהרמב"ם סובר שיש גיור ללא רצון לקבלת עול מצוות, יתקשה מאוד לסמוך על כך להלכה אחר שהב"ח עצמו (שהוא היחיד שהבין שהרמב"ם חולק על תוספות ורא"ש) מכריע להלכה כתוספות ורא"ש.
חלק י"ב – מענה לדברי הרב
יש מחלוקת:
כבודו מתייחס לכך שלא קיימת מחלוקת בין הרמב"ם לראשונים אחרים. ולא הבנתי, הרי ברור שקיימת מחלוקת כזו, וכפי שכתב מרן המחבר בסעיף ג. כמו כן כולנו מסכימים שהשולחן ערוך פסק שצריך לְהוֹדִיעוֹ הַמִּצְוֹת לְקַבְּלָם, כי כך כתב בפירוש בסעיף ג, טרם הביא את שיטת הרמב"ם והרי"ף, הקדים וכתב "חוּץ מִקַּבָּלַת הַמִּצְוֹת שֶׁמְּעַכֶּבֶת", ולדעה זו קבלת מצוות אכן מעכבת בדיעבד.
וכי עלה בלבי לומר אחרת?
אף לשיטת הרמב"ם, ולכל הדעות, פשוט וברור שלכתחילה צריך קבלת מצוות, שהרי לכן כתוב בגמרא שמודיעים לו את המצוות. וכלל לא עלה בלבי לומר אחרת, כי זה מה שכתוב הן בגמרא והן בשולחן ערוך.
אלא שיש דעה נוספת, לפיה בדיעבד, אם לא הודיעוהו על המצוות, ומחמת כן לא קיבלם, הגרות כשרה בדיעבד, כפי שמפורש בסעיף יב. האם נכון לומר "רק" הב"ח הבין ככה. וגם אם כן, האם דעתו של חכם המפרש כמו הב"ח, אינה דעה לגיטימית?
14. חלק י"ג – האם הריף והרמב"ם באו רק להחמיר ולא להקל?
השגת הרב א.ה.
ה. בעמוד 27 כתב כת"ר שהשולחן ערוך בסימן רסח הביא ב' דיעות הפוכות, האם קבלת מצוות מעכבת, בסעיף ג הביא את דעת הרא"ש והתוספות ואילו בסעיף יב הביא את דברי הרמב"ם ואחר כך כתב ליישב את התמיהה הזאת.
אך, הקושיא מעיקרא ליתא, שהרי כל מה שנאמר בדברי הרמב"ם שהביא השולחן ערוך בסעיף יב, זה שאין הודעת המצוות מעכבת, וכבר נתבאר שאין בזה שום סתירה להלכה שקבלת המצוות מעכבת. וכת"ר עצמו הביא בהמשך את החמדת שלמה שהסביר כך את דברי השולחן ערוך. ואם כן הקושיא מעיקרא ליתא.
יתר על כן, בדברי השולחן ערוך עצמו בסעיף ג, מוכרח שהוא מבין שגם הרמב"ם סובר שקבלת המצוות מעכבת בדיעבד וכדעת התוספות
והרא"ש. שכך כתב השולחן ערוך:
כל ענייני הגר בין להודיעו המצוות לקבלם בין המילה בין הטבילה צריך שיהיו בג' הכשרים לדון וביום.
מיהו דוקא לכתחילה אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני ב' ובלילה אפילו לא טבל לשם גרות אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדתה הוי גר ומותר בישראלית, חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלושה.
ולהרי"ף ולהרמב"ם אפילו בדיעבד שטבל או מל בפני שנים או בלילה מעכב ואסור בישראלית אבל אם נשא ישראלית והוליד ממנה בן לא פסלינן ליה.
הרי לפנינו שכל מה שנחלקו הרי"ף והרמב"ם על הדעה הראשונה שהובאה בשולחן ערוך, זה רק לגבי מילה וטבילה, שהדעה הראשונה מקילה שמילה וטבילה ביום ובפני שלושה זה לא לעיכובא ובדיעבד הם כשרים, והרי"ף והרמב"ם מחמירים שגם בדיעבד מילה וטבילה פסולים אם לא נעשו ביום ובפני שלושה.
אבל לגבי קבלת מצוות שאפילו הדיעה הראשונה החמירה שגם בדיעבד מעכב אם לא נעשה בפני ג' וביום (הואיל וקבלת מצוות נחשבת כתחילת דין), על זה לא נחלקו הרמב"ם והרי"ף. בזה אין שום מחלוקת וכולם מודים שקבלת מצוות מעכבת בדיעבד אם לא נעשתה ביום ובפני שלושה! ואם כך אז פשוט וברור שאם בכלל לא היה קבלת מצוות, לא ביום ולא בלילה, שזה מעכב את הגיור לכולי עלמא.
הרי לפנינו שדברי השולחן ערוך בסעיף ג לגבי קבלת מצוות הם גם אליבא דהרמב"ם.
חלק י"ג – מענה לדברי הרב
בסעיף ג הביא המחבר שתי דעות:
כבודו טוען כי דברי המחבר בסעיף ג, לגבי קבלת מצוות, הם גם אליבא דהרמב"ם.
התשובה לזה שבסעיף זה הביא שולחן ערוך שתי דעות, וכפי שהסברתי במאמרי. הדעה הראשונה, לפיה נדרשים שלושה לקבלת מצוות, היא דעת התוספות והרא"ש, ולא דעת הרמב"ם. אבל דעת הרי"ף והרמב"ם, שהשלושה נצרכים לטבילה לשם יהדות. ולכתחילה, צריך להחמיר כשתי הדעות. אבל בדיעבד, כתב המחבר בסעיף יב, שאפשר לסמוך על דעת הרמב"ם.
15. חלק י"ד – האם המחלוקת לא הובאה בבית יוסף?
השגת הרב א.ה.
והאמת, שתמוה לומר שיש מחלוקת בראשונים האם קבלת מצות מעכבת בדיעבד. שהרי בודאי גלוי וידוע לפני כת"ר ובפני כל מי שמורגל בלימוד שולחן ערוך ובית יוסף, שלא יתכן כמעט שתהיה מחלוקת כל כך מרכזית ויסודית בין הרמב"ם לתוספות והרא"ש, והמחלוקת הזאת לא תוזכר אף לא ברמז לא בבית יוסף ולא בשולחן ערוך ולא באף אחד מנושאי כלי השולחן ערוך. ובפרט כאן שהמחבר נחית לפרט את המחלוקת בעניין טבילה ומילה ושתיק מלהזכיר מחלוקת כלשהיא לגבי קבלת מצוות.
חלק י"ד – מענה לדברי הרב
המחלוקת הובאה כבר בבית יוסף:
כבודו טוען כי לא נזכרה מחלוקת מרכזית זו בבית יוסף ובשולחן ערוך, אבל מה לעשות שהיא אכן נזכרה בבית יוסף. שהביא את הגמרא המבקשת להכשיר נכרית גרה שטבלה לנידתה. ושואלים רבותינו בעלי התוספות והרא"ש, הרי זה תמוה, כי צריך שלושה לטבילה. ומביא הבית יוסף תירוצם, שצריך שלושה לקבלת המצוות, ומיד ממשיך ומביא "והרי"ף תירץ…", כי זה תירוץ אחר על התמיהה הנזכרת לעיל. הרי לנו כי הוא אכן מביא את המחלוקת בצורה מפורשת.
16. חלק ט"ו – האם דעת השולחן ערוך להבחין בין הודעת המצוות לקבלתם?
השגת הרב א.ה.
ועל כן לעניות דעתי נראה פשוט שאין שום קושיא בדברי השולחן ערוך, ומה שכתב בסעיף ג שקבלת מצוות מעכבת בדיעבד זה אליבא דכולי עלמא, ומה שכתב בסעיף יב זה שהודעת מצוות לא מעכבת בדיעבד.
חלק טו – מענה לדברי הרב
מפרשי השולחן ערוך על הדף לא הביאו ההבחנה בין הודעה וקבלה
כבודו מפרש את דברי השולחן ערוך כפי שפירש לאורך כל דבריו. אבל האמת היא, שבסעיף ג הובאה המחלוקת היסודית, לשם מה נדרשים שלושה, האם בשביל קבלת מצוות, וכדעת תוספות והרא"ש, או לצורך טבילה לשם יהדות, וכשיטת הרמב"ם והרי"ף, כפי שיוצא מלימוד הסוגיה, וכפי שביארתי במאמרי, וגם כאן לעיל בקיצור.
ואחרי כותבי כל זאת ראיתי בספרו של הרב שלמה גורן זכר צדיק לברכה הרב הראשי לישראל לשעבר שכתב
יתר על כן אפשר להסיק מדברי הרמב"ם בהלכותיו שגם קבלת עול מצוות אינה מעכבת בדיעבד. אלא כל שמל וטבל בפני בית דין של שלשה לשם יהדות דינו כגר. ואם קידש אשה הקידושין תופסין. אף על פי שלכתחילה אין לגייר אותם אלא לאחר קבלת עול מצוות ובפני בית דין מומחין (משנת המדינה עמוד 182).
והנה ראיתי כי בדברי הברכה[1] של הרב אריה שטרן שליט"א, לספר זרע ישראל של הרב חיים אמסלם שליט"א, גם הוא נקט בפשטות, שזהו ההסבר בדברי המחבר. וההבחנה הזאת שכבודו מחלק בין הדבקים, אינה מופיעה במפרשי השולחן ערוך.
ואף שלא הובא הפירוש שיש מחלוקת – כי לדעתי זה מפורש – הרי גם לא כתבו שיש להבחין בין הודעה לקבלה, מאחר שזה הפוך מדברי השולחן ערוך שכתב בפירוש לְהוֹדִיעוֹ הַמִּצְוֹת לְקַבְּלָם. כמובן שאני יודע שכך הסבירו החמדת שלמה ועוד חבל אחרונים שהולכים בדרכו. ואף שאיני מבין דבריהם אני מכבד אותם אלא מסביר מה נראה לי נכון. כבר כתבתי שרק באתי לערער על אלו שמבטלים דעות שאינן שלהם כאילו לא קיימות.
17. חלק ט"ז – האם כל המחלוקת הוא בדין טבילה ומילה?
השגת הרב א.ה.
ו. בהמשך לדברים הנזכרים לעיל בעמוד 27-28 כתב כת"ר ליישב את דברי השולחן ערוך: "ומה שנראה כהסבר הפשוט ביותר הוא, שביקש להבהיר מה הדין לכתחילה, ומה הדין בדיעבד. כי הנה בסעיף ג הביא שתי דעות, דעה ראשונה, דעת הרא"ש. ודעה שניה, דברי הרמב"ם. וכוונתו שחייבים להחמיר הן כדעת הרא"ש והן כדעת הרמב"ם. ולכתחילה צריך שלושה הן בעת הטבילה כדעת הרמב"ם והן בקבלת מצוות כדעת הרא"ש".
וגם כאן לא זכיתי להבין כלל את דברי כת"ר, שהרי כל המחלוקת שהובאה בסעיף זה היא רק לעניין דיעבד! אין בסעיף זה שום מחלוקת לגבי הדין לכתחילה. בזה כתב השולחן ערוך דין פשוט ומוסכם ללא כל דעה החולקת – שלכתחילה בעינן שכל ענייני הגר יהיו ביום ובשלושה. בנוסף, כתב שבקבלת מצוות זה מעכב אפילו בדיעבד, וגם את זה כתב ללא שום דעה החולקת. רק לגבי מילה וטבילה בדיעבד הביא שתי דעות – האם מילה וטבילה ביום ובשלושה זה לעיכובא אפילו בדיעבד או לא. לכן לא הבנתי כלל את דברי כת"ר שכתב שהשולחן ערוך הביא את שתי הדעות בסעיף ג כדי ללמדנו מה הדין לכתחילה, כאשר דין הלכתחילה כתוב במפורש ללא שום חולק, ושתי הדעות עוסקות בדין הדיעבד, וגם זה רק במילה וטבילה אך לא בקבלת מצוות.
חלק ט"ז – מענה לרב א.ה.
אין להתעלם מסעיף יב, המובא אחר סעיף ג:
כבודו טוען כי המחלוקת המובאת בסעיף ג אינה לגבי גיור לכתחילה, אלא לגבי גיור דיעבד, וקבלת מצוות מעכבת אפילו דיעבד גם לרמב"ם. ברם כבר הבהרתי שהשולחן ערוך כן חיבר בין הודעת המצות לקבלתם, כמו שכתבתי פעמים רבות לעיל. והוא הרי המשיך וכתב בסעיף יב, שהודעת המצוות אינה מעכבת בדיעבד. ואם מל וטבל, חלה גרותו, גם ללא קבלת מצוות. ולדברי כבודו, שקבלת מצוות מעכבת, מדוע לא הוסיף המחבר (בסעיף יב) שרק אם קיבל המצוות ומל וטבל, חלה גרותו. ואני מתפלא על ההתעלמות המוחלטת מסעיף יב, וכי אחר סעיף ג, בו הוצגו שתי דעות, לא נסדר סעיף יב?
18. חלק י"ז – האם המחבר לא הזכיר שום חולק?
השגת הרב א.ה.
ז. ולאור הנכתב לעיל נפלאתי מאוד על מה שכתב כת"ר בעמוד 28, על דברי השולחן ערוך: "ומאחר ואחז (השולחן ערוך) בשיטת הרמב"ם המצריך שלושה לטבילה ולא בקבלת מצוות וכו'".
ופלא בעיני איך ניתן לומר כן, אחרי שהשולחן ערוך כתב במפורש שבעינן שלושה בקבלת מצוות וזה מעכב אפילו בדיעבד, ולא הזכיר שום חולק על דין זה!
חלק י"ז – מענה לרב א.ה.
שלושה נצרכים לטבילה:
כבודו תמה כיצד כתבתי שהמחבר תפס בשיטת הרמב"ם, לפיו השלשה נדרשים לטבילה ולא לקבלת מצוות, והרי כתב המחבר "קַּבָּלַת הַמִּצְוֹת מְעַכֶּבֶת אִם אֵינָה בִּשְׁלֹשָׁה".
אמנם גם אני מתפלא, מדוע לא המשכת לקרוא הלאה בסעיף, הרי כתב שם המחבר כי הצורך בשלושה הוא עבור טבילה לשם יהדות, כפי שנקטו הרי"ף והרמב"ם (ובלשון השולחן ערוך "וּלְהָרִי"ף וּלְהָרַמְבַּ"ם, אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד שֶׁטָּבַל אוֹ מָל בִּפְנֵי שְׁנַיִם וכו' מְעַכֵּב"). וממילא אין צורך בשלושה עבור הודעת המצוות לקבלם, וכפי שהמשיך ונקט בסעיף יב.
19. חלק י"ח – דיון בתשובת האגרות משה
השגת הרב א.ה.
ח. בעמוד 30, אחרי שהביא את דברי האגרות משה כתב כת"ר:
"הנה סמך האגרות משה את יתדות דבריו על הגמרא במסכת שבת, ממנה עולה כי אף שלא הודיעו לנכרי שום מצוה די אם יקבלם על עצמו, כי זה דומה לאמירת נעשה ונשמע. אלא שיש לשאול מדוע הראשונים, אלו שהקשו על גמרא זו 'היתכן שיתגייר גר בין הגוים ללא שנודעו לו המצוות', ותירצו ש'ההודעה לא מעכבת'. מדוע הם לא יישבו כדברי האגרות משה, אשר די בקבלת כל המצוות, אף שאינו יודע אפילו אחת מהן".
ולא זכיתי להבין כלל את שאלתו: שהרי הסברו של האגרות משה הוא בדיוק אותו הסבר שהראשונים כתבו. הודעת מצוות לא מעכבת בדיוק בגלל הסיבה שכתב האגרות משה – שאפשר לקבל את כל המצוות גם בלי שיודיעוהו אפילו אחת מהן. הודעת המצוות אינה נצרכת בשביל קבלת המצוות אלא רק כדי שיפרוש (כמבואר בפירוש בגמרא ביבמות וכנזכר לעיל) ולכן היא אינה מעכבת. לא הבנתי איפה כת"ר רואה פער בין מה שכתב האגרות משה לבין מה שכתבו הראשונים.
חלק י"ח – מענה לדברי הרב א.ה.
החילוק בין קבלת המצוות להודעת המצוות אינו מובא בראשונים:
תמהת על הקושיא שהקשיתי על אגרות משה (מדוע לא יישבו הראשונים כי די בקבלת כל המצוות, וכתירוצו של אגרות משה). ותמיהתך מבוססת על החילוק בין הודעת מצוות לקבלת מצוות, שלא נזכר בראשונים.
הראשון בו הובא החילוק הוא החמדת שלמה.
וכבר הובהר מספר פעמים לעיל, שאין לחלק חילוק כזה. כי אם קיבל מצוות, אזי בהכרח גם הודיעוהו עליהם. ואם לא הודיעוהו, לא קיבל. כי לא יתכן לקבל מצוות, כשאינו יודע דבר אודותם. ואין להשוות כל גר לבני ישראל בהר סיני, שאמרו נעשה ונשמע, כי הם קיבלו מצוות רבות טרם אמירת נעשה ונשמע, כפי שכתבתי למעלה.
20. חלק י"ט – בעניין ציטוט מספר חמדת שלמה
השגת הרב א.ה.
ט. בעמוד 31, אחרי שהביא את דבר החמדת שלמה, כתב כת"ר:
"מדבריו אתה למד שני דברים חשובים: א. גדולי עולם הבינו כפי שכתבנו, שלרמב"ם לא צריך קבלת מצוות כלל, וכלשון החמדת שלמה: דכתב הרב רבינו משה בר מיימוני דכשר, אף על פי שלא היה קבלת המצות כל עיקר, מלשון זה נראה שהבין (הב"ח) דלהרמב"ם לא בעי קבלת מצות כלל".
ותמיהתי רבה ועצומה: הרי כל עיקר כוונת החמדת שלמה בדבריו זה לבאר שאין סתירה בין דברי הרמב"ם שהובאו בסעיף יב, לבין מה שכתב השולחן ערוך בסעיף ג שקבלת מצוות מעכבת בדיעבד לכולי עלמא. לכן הוא האריך להסביר שיש הבדל בין הודעת המצוות לבין קבלתם, וכתב את זה כדי להסביר שאין שום סתירה בדברי השולחן ערוך, ומה שכתב בסעיף יב את דברי הרמב"ם, שאינו מעכב, זה רק לעניין "הודעת המצוות", ואין בזה שום סתירה למה שכתב בסעיף ג' שקבלת מצוות מעכבת בדיעבד. זהו תורף דברי החמדת שלמה. ואם כן מפורש שהוא הבין שלדעת הרמב"ם קבלת מצוות מעכבת בדיעבד. [וכבר התבאר שמוכרח שגם השולחן ערוך הבין כך את דעת הרמב"ם].
ומה שכתב כת"ר: "וכלשון החמדת שלמה: דכתב רבינו משה בר מיימוני וכו'"
זוהי איננה לשון החמדת שלמה, אלא לשון הב"ח שאותה מצטט החמדת שלמה, וחולק עליו. ולא עוד אלא שהחמדת שלמה מסיק שבהכרח גם השולחן ערוך חולק על הבנת הב"ח שכן לפי הבנת הב"ח יסתרו דברי השולחן ערוך אהדדי.
ואם כן יותר נכון לומר שמדברי החמדת שלמה למדנו שגדולי עולם (החמדת שלמה עצמו והשולחן ערוך, ורמ"א וכל נושאי כלי השולחן ערוך שלא העירו כלום על דברי השולחן ערוך) הבינו שלכל הדעות כולל הרמב"ם קבלת המצוות מעכבת את הגיור.
מלבד דעת הב"ח שהבין שיש בזה מחלוקת, אך הוא יחידי בזה ולא מצאנו לעוד מי מהפוסקים ראשונים או אחרונים שכתב שיש מחלוקת כזו.
(ולעיל כתבתי את הנראה לעניות דעתי בדעת הב"ח שגם הוא לא התכוין שיתכן גיור ללא קבלת מצוות מלאה בליבו של המתגייר, אלא שאין צורך שהמתגייר יכריז על כך בפני בית הדין. ובכל אופן הב"ח עצמו שהוא היחידי שהבין שיש איזה מחלוקת בזה כתב שהלכה כתוס' ולא כהרמב"ם).
חלק י"ט – מענה לרב בעניין החמדת שלמה
כבודו מתייחס אל דברים שלא נכתבו, כאילו הם כתובים:
כבודו מתעצם בתמיהתו, ונוקט שכל מי שלא העיר על השולחן ערוך, הבין ככבודו, וקבלת המצוות מעכבת את הגיור.
אלא שאני תמה על תמיהתו. וכי כל אלו שנמנעו מלהעיר, סוברים כדעתו? הרי יתכן שלא העירו זאת, משום שהבינו את הדברים ככתבם וכלשונם. כלומר, אם לא הודיעו לו על המצוות (והכוונה לקבלם, כמו שכותב המחבר מפורש בסעיף ג), חל הגיור, על כל פנים בדיעבד. ומאחר ולא הזכירו פירוש זה, הרי מסתבר שהבינו, כי לא יתכן לחלק את ההודעה והקבלה לשני דברים שונים.
אם כי ברור הדבר, ואיני חולק כלל על כבודו, שכך באמת הסבירו החמדת שלמה והרב משה פיינשטיין. ובכל אופן אני אומר, שפירוש אחר הוא ודאי לגיטימי. ואפילו אם נקבל את טענתו הנכבדה שרק הב"ח פירש את הרמב"ם באופן זה, הרי זה ודאי לגיטימי להבין את הרמב"ם כשיטת הב"ח.
21. חלק כ' – בעניין דעתו של המשפטי עוזיאל
השגת הרב א.ה.
י. יש להאריך עוד בסוגיה חשובה זו, ולבאר גם את דברי רבותינו האחרונים, אך קשה להאריך עוד.
אמנם הדבר פשוט שיש להבין את תשובות האחרונים לאור היסודות הברורים שהתבארו בדברי הראשונים והשולחן ערוך, ובפרט הדברים אמורים כלפי תשובות הרב עוזיאל זכר צדיק לברכה, שרבים הבינו שלדעתו אין קבלת המצוות מעכבת. אך המעיין היטב בדבריו יראה שהבנה זו מוטעית. וכבר האריך בזה הרב ישראל רוזן זכר צדיק לברכה והוכיח בטוב טעם ודעת שמעולם לא עלה על דעת הרב עוזיאל להתיר גיור ללא קבלת מצוות.
ובקצרה אסביר – מה שחידש הרב עוזיאל זה, שגם גוי שאנו יודעים שלא עתיד לשמור מצוות, ניתן לגיירו באופנים מסוימים. והכוונה בזה, שאף על פי שבשעת הגיור הוא בודאי מקבל על עצמו עול תורה ומצוות בלב שלם, אנחנו מעריכים שנסיבות חייו של אותו מתגייר הוא בודאי לא יעמוד בקבלתו זאת, ולא ישמור את המצוות. ומה שהוא מקבל כעת על עצמו את עול המצות, זה בגלל שהוא לא באמת מבין את המשמעות המעשית של זה. ועל זה חידש הרב עוזיאל שגם קבלה כזאת נחשבת קבלה. אך אם הגר מעולם לא קיבל על עצמו עול מצוות, זה לא עלה על דעת הרב עוזיאל להתיר.
חלק כ' – מענה לדברי הרב א.ה.
מה לעשות שזו לשון הרב עוזיאל:
כבודו מבקש לומר, כי רבים טעו בהבנת דברי הרב עוזיאל, וסבורים שלדעתו אין קבלת המצוות מעכבת. בעוד שלאמיתו של דבר לא עלה על דעתו לומר כך, אלא שקיבל מצוות, אבל בודאי לא ישמרם.
ברם עיון בלשונו של הרב עוזיאל (שו"ת משפטי עוזיאל מהדורא תניינא כרך ב, יורה דעה סימן נח) מוכיח כי אין הכרח לומר כדבריך, שהרי כתב:
הרי לך מפורש דאף על גב שידוע לנו שרוב הגרים אינם מקיימים המצוות אחרי מילה וטבילה, ובכל זאת לא נמנעו מלקבלם משום כך וכו' שגם אם יחטא ויענש מכל מקום זכות הוא לו לזכות באותן המצוות שיקיים אותן, ומשום דילמא נפיק מהם זרע מעליא.
וכן כתב בספר "פסקי הרב עוזיאל במבחן הזמן (סימן סה) גוי שמל וטבל לשם גרות… אין דורשין ממנו לקיים המצוות, ואף לא צריך שבית דין ידעו שיקיים אותן, דאם לא כן לא יתקבלו גרים בישראל, דמי יערוב שגוי זה יהיה נאמן לכל מצוות התורה… שאין תנאי קיום המצוות מעכב את הגרות אפילו לכתחלה… מותר ומצוה לקבל גרים וגיורות, אף על פי שידוע לנו שלא יקיימו כל המצוות, משום שסופם יבואו לידי קיומם, ומצווים אנו לפתוח להם פתח כזה. ואם לא יקיימו את המצוות, הם ישאו את עוונם ואנו נקיים.
הרי כי יש מקום לומר הן כך והן כך. כלומר הן כמו הסוברים שאם לא הודיעו לנוכרי דבר על המצוות, ובכל אופן קיבל את כולם, והן כמו שביקש כבודו לטעון, שידוע לנו שלא יקיים, ובכל אופן די בכך שקיבל הכל בלב שלם.
22. חלק כ"א – אין לחלוק על גדולי הרבנים
השגת הרב א.ה.
יא. ובסיום הדברים, יש להעיר. גם אם נניח שיש בזה מחלוקת ושישנם פוסקים הסוברים שקבלת מצוות אינה מעכבת בדיעבד. האם סביר לסמוך על אותם פוסקים למעשה? היעלה על הדעת שנכניס לתוך עם ישראל מאות אלפי אנשים שיהפכו למיליונים, שיש לגביהם מחלוקת עצומה האם הם בכלל יהודים?? היעלה על הדעת שיהיו רבבות אנשים שיגדירו את עצמם יהודים אליבא דשיטה א וגויים אליבא דשיטה ב?? אין לשער את גודל החורבן שיצא מזה.
קטונתי, אך לעניות דעתי נראה פשוט שבשאלה כל כך קריטית לעתיד כלל ישראל כמו גיור של מאות אלפים, מוכרחים לנהוג רק באופן המקובל ומוסכם באופן מלא על כל הפוסקים ראשונים ואחרונים. ללא שום פקפוק ומחלוקת, ולכל הפחות לא כנגד דעות מרכזיות בעולם התורה.
חלק כ"א – מענה לדברי הרב א.ה.
הרבנים ברבנות הראשית הקלו
התשובה לדבריך מצויה בדברי הרב מלמד, שמוכיח כי כבר נהגו כך בעבר, רבנים ברבנות הראשית. וגם נגדם כבר נכתבו ספרים שונים, ואף נגד שיטת הרב עובדיה יוסף זכר צדיק לברכה, שעד לא מזמן חי עמנו, והכשיר את כל הגיורים שנערכו בצבא ההגנה לישראל.
ראה עוד בספרו של הרב חיים אמסלם, בו הביא פרוטוקול מדברי הרב עובדיה יוסף, ומזה תיווכח כי שיטת הרב אמסלם תואמת לחלוטין לדברי הרב עובדיה יוסף, לפיו כל המתגיירים מקבלים תורה ומצוות מלבד המילה והטבילה, ומתכוונים לשנות בפועל את דרכם, אף שנראה שבינתיים אין להם כוונה לקיים את הכל. נוכרים כאלה, על פי ההלכה הצרופה, ובמצב של היום, נראה שיש מצווה לגיירם. ואין זה מבוסס על הכלל שבשעת הדחק סומכים על דין בדיעבד, אלא שזה גיור לכתחילה, כי בימינו אנו, מגיע המתגייר לשם שמיים, וכפי שהסברנו בהרחבה במאמר.
דברי סיכום של הרב א.ה.
ניתן עוד להאריך, אך המכתב כבר התארך יתר על המידה. על כן אסיים בהכרת תודה להדר"ג על שמזכה אותנו בבבירור הסוגיות בדרכה של תורה, שיזכהו השם יתברך להוסיף בחיבוריו היקרים להרחיב גבולו בתלמידים ולהרבות תורה ואור בישראל.
בהערכה רבה ובברכת פסח כשר ושמח.
א.ה.
23. סיכום של נקודות המחלוקת והוסכם עם הרב א.ה. שאכן אלה נקודות המחלוקת
היה עוד משא ומתן ולבסוף הסכמנו שאפשר לסכם המחלוקת ביננו כדלהלן
שלום כבוד הרב שליט"א
סיכום נקודות המחלוקת
אחרי המשא ומתן שהיה לנו נראה לי לסכם נקודות העיקריות של המחלוקות בינינו. ושלחתי לכבוד הרב הנ"ל והסכים שאלה נקודות המחלוקות
- לדעת כבודו אין הודעת מצוות קשורה לקבלת מצוות, כלומר יתכן שמקבל מצוות בעת ההודעה אבל אין הכרח לכך ולדעתי עיקר עניין של הודעת מצוות הוא לקבלם.
- כשהמחבר כותב הודעת המצוות לקבלם הכוונה שזה בדרך כלל קורה ביחד ואין הכרח לחבר ביניהם ולדעתי ההודעה והקבלה חד הם שההודעה היא לצורך הקבלה שהיא מחויבת לכתחילה.
- לדעת כבודו יתכן קבלת מצוות בלי הודעת מצוות כמו אדם שמחייב אמונים לחוקי הכנסת אף שלא קרא אותם כך הוא בנידון הגיור ולדעתי כשאין הודעה כלל אין משמעות לקבלת המצוות.
- כשהרמב"ם כותב קבלת המצוות בשתי מקומות לדעת הרב זה התנאי ההכרחי שבלעדיו לא שייך גרות למעשה כלל ולדעתי זה הגרות לכתחילה.
- לדעת הרב נשי שלמה וכן כל מי שמתגייר לצורך דבר מקבל עול מצוות בצורה שלימה והכרחית כמו שמאוהב מוכן לעשות הכל לאוהב נפשו ולדעתי זה יתכן רק פורמאלית.
- לדעת הרב נשי שלמה בזמן הגיור קיבלו את המצוות בצורה מלאה ולדעתי זה היה מן השפה ולחוץ.
- לדעת הרב כשהמחבר בסעיף ג כותב שקבלת המצוות מעכבת זה גם לדעת הרמב"ם. דעת הרמב"ם היא רק תוספת החמרה שגם טבילה מעכבת ולדעתי זו רק לדעה הראשונה שהובאה באותו סעיף.
- לדעת הרב כשהמחבר כותב בסעיף יב שהודעת המצוות אינה מעכבת, היינו שרק ההודעה אינה מעכבת אבל קבלת המצוות בצורה מלאה כן מעכבת ולדעתי מדובר שגם הקבלה אינה מעכבת.
- לדעת הרב הגיור הוא קבלת המחויבות לקבל מצוות ולדעתי הגיור יוצר מחויבות זו.
- לדעתי כשהרב אמסלם כותב שהגר צריך לקבל מצוות ואז אפשר לגיירו אף שנראה לנו שלא מתכוון לקיים את כולם זה בדיוק דעתו של הרב עוזיאל ולדעת הרב דברי הרב אמסלם שונים מדברי הרב עוזיאל.
[1]. וזה לשונו: "מי שסובר שהטבילה צריכה להיות במעמד שלושה, יכול לומר שקבלת מצוות אינה מעכבת להיות במעמד של שלושה, ואולי אף אינה מעכבת כלל. אבל מי שסובר שהטבילה אינה צריכה להיות במעמד שלושה, חייב לפרש שקבלת המצוות היא שצריכה להיות במעמד שלושה, וממילא צריך לומר שלפחות הודעה על המצוות, כמפורט בברייתא, היא שמעכבת, ונחשבת לחלק עיקרי של מעשה הגיור.
מחלוקת זו מבוארת לפי ההבדלים בין הפוסקים בהלכות שלפנינו…
לעומת זאת בשולחן ערוך (יורה דעה רסח ב-ג) מדגיש שההודעה על המצוות היא שצריכה להיות בפני שלושה אנשים שכשרים לדון, ובלעדיהם אין תוקף למעשה הגיור. ואילו הטבילה כשרה בדיעבד, גם כשלא היו שלושה על גביו. עם זאת, אף הוא מזכיר את שיטת הרי"ף והרמב"ם, אשר שונה מדעתו הראשונה.