נוסח ברכת המצוות
סימן תל"ב
1. "לבער" או "על ביעור"?
2. הכלל בדבר
3. שני מימדים בכל מצווה
4. הערות
1. "לבער" או "על ביעור" ?
לפני שמקיימים מצווה יש לברך. ברכה וו מכונה "ברכת המצוות", ובה אנו מודים לקב״ה על כך שנתן לנו את המצווה. ישנם שני נוסחים בברכות המצוות: לקיים את המצווה (למשל: "להדליק נר של שבת"), או על קיום המצווה ("על אכילת מצה").
מצאנו סוגיה בתלמוד העוסקת בנוסח ברכה וו, שלעניין בדיקת חמץ נחלקו אמוראים אם מברך "לבער חמץ" או "על ביעור חמץ". ווו לשון הגמרא (פסחים דף ו):
אמר רב יהודה: הבודק צריך שיברך.
מאי מברך? רב פפי אמר משמיה דרבא: אומר לבער חמץ. רב פפא אמר משמיה דרבא: על ביעור חמץ.
בילבער׳ – כולי עלמא לא פליני, דודאי להבא משמע. כי פליני – ביעל ביעור׳. מר סבר: מעיקרא משמע, ומר סבר: להבא משמע.
כלומר: הכל מודים שהנוסח "לבער" מתאים, כי משמעותו שמברך את השם על מעשה שעתיד לעשות. ונחלקו אם הנוסח "על ביעור" מתאים אף הוא. הספק הוא אם גם נוסח "על ביעור" משמעותו לברך את השם על המעשה "להבא", שעתידים לעשותו, או שכוונתו "מעיקרא", על מעשה שכבר נעשה.
אם משמעות הנוסח "על" הוא לשעבר, אוי אינו מתאים לרוב הברכות, כי כלל גדול בידינו שיש לברך "עובר לעשייתן"[1], כלומר מיד לפני המעשה.
ויש לתמוה על מחלוקת וו, ובמיוחד על הכרעת הסוגיה "והלכתא על ביעור חמץ": אם לכל הדעות הנוסח "לבער חמץ" מתאים, למה להיכנס לספק ולנקוט בנוסח השנוי במחלוקת?
הראשונים דנו בשאלה זו, ויש מהם שתירצו[2] שאמנם יצא ידי חובה אף בנוסח "לבער", אלא שהשימוש ב״על ביעור" עדיף, ש״מברכותיו של אדם ניכר שתלמיד חכם הוא, והמברך על ביעור ניכר שתלמיד חכם הוא ויודע דעל ביעור נמי להבא משמע"[3].
ועל תירוץ זה יש לתמוה כפליים: ראשית, הרי אפשר שאותו תלמיד חכם הכריע שנוסח "לבער" מתאים, שהלא העיקר הוא מהות ההכרעה, ולא עצם ההכרעה! ועוד, שהובא כמה פעמים בהלכה שטוב לא להיכנס לספק ברכות, ועדיף להתחמק מהבעיה ולמצוא דרך לצאת ידי כל הדעות[4]
2. הכלל בדבר
כאמור, לעיתים ברכת המצוות היא בנוסח לקיים את המצווה, ולעיתים בנוסח על קיום המצווה. הראשונים עמלו להסביר מתי משתמשים בנוסח אחד ומתי בשני. מהסוגיה בפסחים שהבאנו למעלה עולה שהנוסח "ל" מתאים "להבא", ולכן נשתמש בו כאשר מברכים לפני עשיית המצווה, ואילו בנוסח "על" נשתמש כשמברכים לאחר התחלת קיום המצווה.
אלא שהברכות שאנו מברכים אינן תואמות בהכרח את הכלל הזה. ברכות רבות נוסחו כ״על" למרות שאנו מברכים אותם עובר לעשייתן, כ״על המילה" או "על השחיטה". ולהיפך, ישנן ברכות שמברכים אותם לאחר תחילת עשייתם, ובכל זאת נוסחם "ל", כגון "לישב בסוכה". ולכן הוסיפו הראשונים תנאים הגורמים לחלוקה בנוסחי הברכות, כגון שהיא מוטלת בדווקא על המברך[5], ועוד תנאים, זה אומר בכה וזה אומר בכה, ראה סיכומם בר״ן ובמאירי בסוגיה.
אולם לא נמצאה שיטה שמבארת את נוסח כל המצוות, וכל ראשון מתמודד עם יוצאי דופן בהגדרתו. וכבר כתבו התוספות שלא מצאו כללים המסבירים את נוסח כל הברכות[6]. וגם המאירי, שנתן כללים ברורים לשיטתו, מסיים שאין לשנות נוסח ברכה גם כשאינו תואם את הכלל שהוא נקט[7].
לכן עלינו לברר אם, בנוסף לכללי הראשונים, ישנה משמעות מיוחדת לשני נוסחי ברכות המצוות שיסביר את מחלוקת האמוראים.
3. שני מימדים בכל מצווה
בדיונו על כללי נוסח הברכות כותב המאירי משפט שיש בו להאיר את כל העניין:
ומאחר שמברך ביעלי – משמעו על כלל המצוה, ולא על המעשה הפרטי לגמרי… [8].
נמצינו למדים שבכל מצווה ישנם שני מימדים: המימד האישי, והמימד הכלל ישראלי: על כל אחד מישראל לקיים את המצוות, ובקיום זה הוא ממלא את הרצון האלוקי ומתקרב לבורא. ועל כך צריך להודות להקב״ה שקידש אותו וציוה אותו אישית לקיים מצווה זו. אבל לקיום המצוות יש מימד נוסף — התורה ניתנה לעם ישראל, והאדם כחלק מהעם חייב לתת את חלקו בקיום חברה שחוקתה היא התורה. ברכת המצוות צריכה לבטא גם את התחושה הפנימית שהשתייכותו לעם ישראל היא שזיכתה אותו במצווה.
כשאנו נוקטים בנוסח "לקיים את המצווה" אנו מדגישים את תחושתנו האישית, ומודה האדם לקב״ה שזיכהו להתקרב אליו במצווה זו. וכשאנו נוקטים בנוסח "על קיום המצווה" אנו מדגישים שהקב״ה ציווה את עמו ישראל, והודאתנו היא על עצם מתן המצווה.
ובביעור חמץ נחלקו האמוראים: חד אומר שבברכת ביעור החמץ עלינו להבליט את האחריות האישית, וחד אומר שכאן המימד הכלל ישראלי הוא העיקר[9].
לפי הסבר זה אפשר להבין מדוע במצוות כמצה ומרור הנוסח המקובל להלכה הוא "על אכילת"[10], אף שמבחינת הכללים הנוסח הנאות היה "לאכול", שהרי הברכה היא עובר לאכילה (וגם הכלל הנוסף בראשונים מתקיים בהן, שאלו מצוות בגופו, ואי אפשר למנות בהן שליח): חכמים רצו ללמדנו שבמצוות האכילה בפסח מן הראוי להדגיש את הצד הכללי שבמצווה, שהרי עיקר כוונתה להזכיר לנו שעם ישראל יצא מעבדות לחירות.
נשים לב גם שישנן מצוות שיש בהן את שני הנוסחים:
במצות ציצית — ""להתעטף בציצית" ו״על מצוות ציצית".
במצות תפילין — "להניח תפילין" ו״על מצוות תפילין".
במצות המילה — "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" ו״על המילה".
ובכך שתקנו חכמים את שני נוסחי הברכה אפשרו לבטא את שתי המשמעויות של מצוות אלו
[1] בסוגיה בפסחים שם: "אמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן".
[2] כגון הראב״ד, הכרעת הר״ן (דף ג,ב מדפי הרי״ף, ד״ה "וקשיא להו לרבוותא"), והרא״ש פ״א סי׳ י.
[3] וזאת ע״פ הסוגיה בברכות לח,א, שם מחלוקת דומה האם "מוציא" או "המוציא" לחם מן הארץ, וגם שם "ב׳מוציא׳ כולי עלמא לא פליגי". ובכל זאת על המכריע מספרת הגמרא ש״משתבחין ליה רבנן לרבי זירא בר רב זביד אחוה דרבי שמואל בר רב זביד, דאדם גדול הוא, ובקי בברכות הוא".
[4] ראה למשל ברא״ש ברכות פ״ו סי׳ טז: "ירא שמים יחמיר שלא יאכל פחות מכשיעור, להסתלק מן הספק".
[5] בלשון הרמב״ן בפסחים שם: "אני אומר שכל מצוה שאדם יוצא בה לכתחלה על ידי אחר, כגון ביעור, קבעוה בעל … אבל מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי שליח … מברכין עליהן בלמ״ד בכל המצוות שברכתן עובר לעשייתן".
[6] בד״ה "והלכתא על ביעור חמץ": "ור״י לא מצא טעם לכל הברכות".
[7] ולשונו: "מאחר שאין הדברים מתבררים כל כך להשוות את המידה ביניהם, איני רואה לשנות במטבע הברכות, וראוי להניחם על טופסיהם הישנים, ואין אדם רשאי לחדש דבר מעתה".
[8] המאירי דן בסברת האומר "על בעור חמץ", ומציע שאינו "עובר לעשייתן", הואיל ועיקר הקיום הוא בביעור עצמו, דבר שאינו מתבצע עד למחר. והמשך המשפט: "ויש לו מקום אף בביעור של מחר".
[9] המימד הכללי מובן, שהרי עיקרו של פסח הוא גאולת עם ישראל. ויש להבין את הדגשת המימד האישי. ואולי סובר רבא שביעור החמץ מרמז גם לביעור ההשפעות הזרות בלב האדם (ראה זוהר ויחי רכ״ו: "ואקרון חמץ יצר הרע", ומקורות רבים נוספים).
[10] ולא כשיטת הגאונים, המאירי ועוד, שברכו "לאכול מצה".