שימוש בתרופות שאינן כשרות כל השנה ובפסח

5. בליעה

ונראה לי שיש סיבה נוספת להתיר, והיא שבליעה אינה דרך הנאתו הרגילה של המאכל. אמנם כתב המנחת שלמה (חלק א סימן יז) ש"לכאורה יש לדון, כיוון דנקטינן שגם בליעה ללא שום לעיסה חשיב כדרך אכילה", ומקורו מהדין שנפסק בשולחן ערוך: "בלע מצה יצא" (אורח חיים תעה, ג), שממנו עולה שבליעה נחשבת לדרך אכילה. אולם במסקנתו הכריע המנחת שלמה שבתרופה הדבר שונה:

דדווקא באוכל גמור שרגילים ללעוס ולאכול, רק אז אמרינן שגם בליעה חשיב דרך אכילה, אבל בדבר דלא חזי לאכילה ועומד רק לבלוע וגם רק לחולים כמו גלולות חשיב לכולי עלמא שלא כדרך אכילה ושרי לחולה שאין בו סכנה

לכאורה אפשר להתווכח עם ההיגיון שבדבריו: סביר לומר שמאכל שראוי לאכילה באופן רגיל, בליעה שלו תהיה שימוש שלא כדרך הנאתו, אבל תרופה המיועדת לבליעה זו לכאורה דרכה. אבל למעשה נראה לי שדבריו נכונים ונכוחים, משום שניתן להוכיח שאכילה בהגדרתה הינה דווקא בדרך רגילה ולא באופן של בליעה:

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן. למעוטי מאי? – אמר רב שימי בר אשי: למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו, שהוא פטור, וכל שכן אוכל חלב חי שהוא פטור (פסחים כד, ב).

גם באכילה שייך הפטור של "לא כדרך הנאתו", ואף שאוכל את החלב ומחשיב אותו, שכיוון שאין זו הדרך ליהנות מהחלב אין בזה איסור תורה. רש"י נותן כאן דוגמה נוספת לכך: "כגון שבישל אגוזים או אפרסקין ואכלן". על אחת כמה וכמה במאכל שביטלו את טעמו ובולעים אותו כחלק מתרופה, שאין זו דרך הנאתו. ואין לומר שאין בזה חיוב מלקות, אולם הדבר נשאר אסור, משום שהגמרא בהמשך מבארת שלחולה שאין בו סכנה הדבר מותר:

מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דשייף לה לברתיה בגוהרקי דערלה, אמר ליה: אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה, שלא בשעת הסכנה מי אמור? אמר ליה: האי אישתא צמירתא נמי כשעת הסכנה דמיא. איכא דאמרי, אמר ליה: מידי דרך הנאה קא עבידנא? (פסחים כה, ב).

מכאן למדו הפוסקים שהאיסור ליהנות שלא כדרך הנאתו אינו אלא לאדם בריא, אבל מותר לחולה אף שאין בו סכנה לצרוך איסור שלא כדרך הנאתו, וכפי שהבאנו למעלה. את הקושיה שהבאנו לעיל מדין "אכל מצה יצא", שממנו משמע שבליעת מאכלים היא כאכילה, תירצו
הראשונים בדרכים שונות:

א. הרשב"ם (פסחים קטו, ב) כותב שאין יוצאים בכך לכתחילה, וזו לשונו:

בלע מצה. ולא לעסה יצא, שהרי קיים בערב תאכלו מצות (שמות יב), שהרי אכילה היא לו. ומיהו לכתחלה טעם מצה בעינן:

ב. הלבוש שאל מה בין בליעת מצה, שיצא בה ידי חובה, לבליעת מרור שלא יצא בה, וזו תשובתו:

ונראה לי ליישב דלא דמי אכילת מצה לאכילת מרור, דאכילת מצה אף על גב שהיא זכר לגאולה וחירות, מכל מקום עיקר אכילתה היא לאכול לשובע למלא את כריסו כשהוא רעב, לפיכך יוצא בה אף בבליעה, דגם בבליעה מתמלא הכרס ואוכל לשובע נפשו. אבל אכילת מרור אינו למלא הכרס אלא זכר לוימררו את חייהם, ואם כן היאך יצא בבליעה ואינו מרגיש טעם המרירות שהוא זכר לוימררו, לפיכך במרור אינו יוצא בבליעה דטעם מרור בעינן, ובמצה יוצא דגם במצרים אכלוה למלאות הכרס (הלבוש אורח חיים תעה סעיף ג).

ברור שאין כוונת בליעת התרופות למלא את הכרס, ועל כן בליעת תרופה אינה נחשבת לאכילה.

ג. המאירי שואל שהלא מפורש בגמרא שגם המצה צריכה טעם, ואם כן מדוע "בלע מצה יצא"? ומתרץ המאירי שאי אפשר שלא טעם קצת:

ואי אפשר שלא נגע ממשהו של מצה בפיו.

ועל כן תרופות שאין להן טעם כלל, ושהאיסור הוא בתערובת, אין בהן בעיה של אכילה כלל.

ד. המאירי בתירוץ נוסף מביא שיש ראשונים הסוברים ש"בלע מצה לא יצא":

ויש שדוחין אף עיקר השמועה, לומר שאף בלע מצה לא יצא, ומפני שבכל הפרק מצינו שאומרים תמיד טעם מצה בעינן. וכן נראה דעת גדולי הפוסקים שלא הביאוה (מאירי פסחים קטו, ב).

וממילא לשיטה זו אין לנו כלל קושיה על דין התרופות.

ה. ועוד נראה לי להבחין בין מצווה לאיסור: במצווה קבעו חכמים שגם בליעה נקראת אכילה, מה שאין כן באיסור, שעוברים על איסור רק כאשר נהנים ממנו בדרכם הרגילה, וודאי שבליעה אינה דרך רגילה ליהנות.