"רְאֵה נָא בְעָנְיֵנוּ, וְרִיבָה רִיבֵנוּ. וּמַהֵר לְגָאֳלֵנוּ גְּאֻלָּה

 שְׁלֵמָה לְמַעַן שְׁמֶךָ, כִּי אֵ־ל גּוֹאֵל חָזָק אָתָּה. בָּרוּךְ

 אַתָּה ה' גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל".

הסתפקתי אם לפרש את תפילת על הניסים, כיון שאנו בימי חנוכה, או להמשיך בסדרת הביאורים על ברכות שמונה עשרה, ולבאר את ברכת הגאולה. למסקנה החלטתי לשלב ביאור על שניהם.

ברכת הגאולה במהותה קשורה לאמירת על הנסים בקשר הדוק. מאחר והיא משמשת כהודאה לקדוש ברוך הוא על גאולתנו מצרותינו, ובברכת הגאולה מבקשים על פדיוננו מצרותינו, ואלו עניינים המשתלבים זה בזה.

על איזו גאולה מבקשים?

והנה נסדרה ברכה זו אחר שבקשנו דעת תשובה וסליחה, שכולם ענינים רוחניים. וכעת מבקשים אנו על הגאולה. כדי להבין מדוע נסדרה ברכה זו במיקומה הנוכחי, עלינו לברר תחילה, על איזו גאולה מבקשים. האם על גאולת הכלל, או על גאולת היחיד.

מפרשי התפילה נקטו כי ברכה זו עוסקת בגאולה הפרטית של כל יהודי ויהודי, ולא בישועה הכללית והשלימה, כמבואר ברש"י (מגילה יז, ב ד"ה אתחלתא) וזה לשונו: "דהאי גאולה לאו גאולה דגלות היא, אלא שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד". כלומר הבקשה על גאולת העם מן הגלות נאמרת אחר כך, ב'מקבץ נדחי עמו ישראל', 'השיבה שופטינו' וכדומה, אחר בקשת הפרנסה. אבל כאן מבקשים להיגאל מן הצרות הבאות עלינו תמיד.

בזה נבין מדוע נסדרה ברכה זו דווקא כאן, אחר בקשת דעת תשובה וסליחה. וכפי שביאר הרב מונק^[1] בספרו "עולם התפילות" וזה לשונו:

"אחר קבוצת הבקשות על שלומינו הרוחני והנפשי (דעת, תשובה, וסליחה), מתחילות המשאלות על הנכסים החומריים, כדי לרמוז על תלותן הפנימית של אלו בקודמות".

כוונתו שהצלחה חומרית מקבלת ערך רק אם קדמה לה הצלחה רוחנית. ועתה, אחר שבקשנו על הצלחה רוחנית, יכולים אנו להתחיל לבקש על הצלחה חומרית, להיגאל מן הצרות ונחיה חיים טובים, בכל המובנים.

מדוע מבקשים גאולה שלימה?

אלא שלפי זה, אינו מובן המשך הברכה וּמַהֵר לְגָאֳלֵנוּ גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה לְמַעַן שְׁמֶךָ. הרי זה עתה הובהר כי מבקשים על גאולה פרטית ולא על הגאולה השלימה, ומה פשר נוסח זה של "גאולה שלימה"?

הצרות הפרטיות מקורן בצרת הכלל

ראיתי בספר שיח יום שהביא תירוץ נאה מאד, על פי רש"י ושאר מפרשים, וכך הסביר. ברכת גאל ישראל שייכת אמנם לצרות הפרטיות. אלא שיחד עם זאת, קיימים שתי דרכים לסילוק הבעיות והקשיים הנערמים בדרכו של אדם. הדרך האחת, באופן מקומי. כגון, אם יש לאדם בעיה רפואית, באפשרותו ללכת לרופא, והלה יסדר לו פתרון. וכן בכל הבעיות, ניתן למצוא פתרון ספציפי עבור הבעיה.

אך יתכן להביא פתרון אחר, כולל יותר, באמצעותו ניתן לפתור את שלל הבעיות בבת אחת. וכך הוא בענין הצרות הבאות עלינו, יכול הקדוש ברוך הוא להביא גאולה שלימה, ובכך תיפתרנה ממילא גם הבעיות הפרטיות.

בעומק מונחת כאן הבנה מהותית, על מקור הצרות הפרטיות הבאות על כל יחיד, כי עיקר סיבת צרות הפרט קשורה למצבו של כלל ישראל. ואם ישתנה מצבו של כלל ישראל לטובה, יסתדרו ממילא גם הצרות הפרטיות של כל אחד ואחד.

נמצא מן האמור כי יש בברכה זו בקשה אחת בשני אפיקים. תחילה מבקשים על הצרות בפרטיות, ועל פתרונן באופן ישיר: "רְאֵה נָא בְעָנְיֵנוּ, וְרִיבָה רִיבֵנוּ". אחר כך שבים לבקש ממש על אותן צרות האישיות, אבל באופן של גאולה כללית, שתפתור את הבעיה מהשורש, ועל כך אומרים "וּמַהֵר לְגָאֳלֵנוּ גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה לְמַעַן שְׁמֶךָ." ובכך נתבארו שני חלקי ברכה זו.

הסכנה שבמעבר בין גלות לגאולה

ראיתי בספרו של הרב שרקי, שאף הוא הלך בדרך הנזכרת לעיל, ונקט כי הבקשה שבברכה זו היא על גאולה פרטית (וגם על גאולה כללית שתפתור ממילא את הצרות האישיות). אלא שהוסיף תוספת נכבדה בענין, כשהסביר מדוע מבקשים שהגאולה תבוא במהירות – "וּמַהֵר לְגָאֳלֵנוּ גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה"?

ושם פירש, כי שלב המעבר בין גלות לגאולה הוא שלב מסוכן, ועלולים להתעורר בו קשיים גדולים. להמחשת הענין, הביא עובדה מעניינת ומרתקת. הגאון מוילנא בכה וביקש שיעשו השתדלות להביא כמות של שש מאות אלף עולים יהודים לארץ ישראל, שיעלו יחד בו זמנית. אלא שלמרבה הצער, הדבר לא הצליח, ובתחילת השואה נכחו בארץ ישראל רק ארבע מאות אלף יהודים. רק בהקמת המדינה הגיע מנין הנוכחים בארץ לשש מאות אלף יהודים, ואם היו מצליחים שש מאות אלף יהודים לבא במהירות לארץ ישראל, מי יודע, אולי היתה השואה האיומה נמנעת.

הסבר זה מבוסס על מה שהרחיב בדבריו שם, שבין במצב של גלות ובין במצב של גאולה, הקדוש ברוך הוא תמיד מצילנו מידם, אלא שיש הבדל בין גלות לגאולה, באופן ההנהגה. כלומר, ההנהגה בשמים שונה בהצלת ישראל בעת הגלות, מההנהגה הקיימת אחר השיבה לארץ ישראל, והקמת שלטון יהודי, אולם בשניהם, קיימת הגנה מוקפדת על ישראל.

אבל בזמן המעברים בין גלות לגאולה, מעוררת סכנה גדולה. פרק הזמן שבתווך, באמצע, בין הגלות לגאולה, הוא פרק זמן בו יתכן ועם ישראל ייקלע לצרות קשות, לכן מבקשים וּמַהֵר לְגָאֳלֵנוּ גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה, כלומר עשה נא שהמעבר בין גלות לגאולה לא יארך זמן רב, באיטיות מייסרת, אלא באופן מהיר.

זה בדיוק מה שארע בפורים. תחילה, פתחו בהליכי בניית בית המקדש השני, ובאותה עת לא היו מספיק יהודים בארץ ישראל. ואכן כמעט שארעה והתרחשה ביהודים שבמדינות המלך אחשוורוש, כלומר בכל העולם, שואה איומה, כידוע. רק בנס גדול, ולאחר שהצטרפו יהודים נוספים ועלו לארץ, נמנעה השואה. ולזכר הנס חוגגים עד ימינו את חג הפורים, בו נמנעה השואה שכמעט ארעה, בשלב המעבר בין הגלות לגאולה ובניית בית המקדש השני.

כל הברכה – בקשה פרטית

אמנם ניתן להסביר שכל הברכה היא בקשה פרטית. כי הנה השרוי לא עלינו בתוך צרה, נדרש להתאזר בסבלנות מרובה. כי גם אם יתחיל לראות כיצד מתחילים ענייניו להסתדר על הצד הטוב, הרי פעמים רבות אין צרתו מסתיימת במהרה. תשאל בן אדם שגילה איזו בעיה רפואית, מה העניינים, ומן הסתם יגיב הלה ויאמר, מצאנו רופא מסוים ברוך השם, אודותיו קבלנו המלצות חמות, ואכן יש בידו את הידע והמומחיות הנדרשת לבעיה הרפואית. אלא שכעת אנו עומדים לקבוע תור. אחר שהתור מגיע, אומרים לאדם שכעת מחפשים פתרון לבעייתו הרפואית. וכך זה נמשך ונמשך לזמן ארוך מאד, העניינים יגעים, מתנהלים אט אט, עקב בצד אגודל. יש שיגדירו זאת "לאט מדי". ואמנם איננו מנהלים את העולם, אבל קיים רצון לסיים את הקושי ולצאת מן המיצר במהירות. ואף שהישועה כבר מורגשת, ועולים על הדרך הנכונה, התהליך הארוך והמתמשך אינו פשוט.

לכן תיקנו מנסחי התפילה בקשה ייחודית זו, אנא ממך הקדוש ברוך הוא, מַהֵר לְגָאֳלֵנוּ גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה. עשה שהעניינים יסתדרו מהר, והוציאנו מאפילה לאורה במהירות גדולה, כחץ מקשת.

אחד מהדברים הטובים שארעו במלחמת ששת הימים, הוא סיומה לאחר ששה ימים. אין ספק שנפלו בה לוחמים רבים וטובים, וזה מצער מאד, אבל הואיל והסתיימה הלחימה במהירות הבזק, היתה בכך רווחה גדולה לישראל. אבל מלחמת יום הכיפורים, שהתפרסה על תקופה ארוכה, נתפסה כאסון גדול. מובן איפה, שיש עדיפות רבה לישועה הבאה במהרה, ואינה מתנהלת אט אט.

מטרת הבקשה – למעך שמך

עתה נסביר את המילים האחרונות בברכה "לְמַעַן שְׁמֶךָ". אדם שמצבו טוב, הן מן הבחינה הפרטית והן מן הבחינה הכללית, יכול להלל את השם בקלות. אבל כאשר מצבו קשה, והאדם שרוי במועקה ובתסבוכת, אין זו עבודה קלה להלל את השם. וכחלק מהבקשה להוושע ולצאת מן המיצר, מתחייבים אנו שתהא זו גאולה לשמך, כי נוכל להודות ולהלל את הקדוש ברוך הוא, בחלוף המועקה.

היסודי האמוני שבברכה זו

כדרכנו, ניגש להסביר מהו היסוד אמוני שהונח בברכה זו. ונראה שבברכה זו, ברור הדבר מאד. כל יהודי צריך להחדיר בהכרתו כי השם הוא "גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל", הן ברמה הפרטית, והן ברמה הכללית.

פעמים, אחר סילוק הקושי, מתקשר האדם להודות לכל התומכים שלו, שסייעוהו לעבור את זמני הקושי והשבר. אבל מצוי ששוכחים להודות לקדוש ברוך הוא. ובאמת, למרות סיועם ותמיכתם של אנשים רבים, אין אלו המושיעים האמיתיים, אלא בעיקר שליחים נאמנים של הקדוש ברוך הוא. הגורם העיקרי והמרכזי של הגאולה והפתרון או המזור, הוא הקדוש ברוך הוא בעצמו.

גם נוסח תפילת על הנסים נועד להזכיר לנו כי הקדוש ברוך הוא הוא שגאל אותנו. אך טרם נסביר כיצד רואים זאת בנוסח על הנסים עלינו ליישב קושיא גדולה.

הנה רבו השואלים לאיזה צורך נעשה נס פח השמן, הרי גם אם לא היו מוצאים שמן טהור, ניתן לעשות שימוש בשמן טמא, ולהדליק בו את נרות המנורה. מאחר והכלל הוא "טומאה הותרה בציבור"^[2].

אף לאחר שארע הנס, אין צורך לעשות לו זכר מיוחד. כי בבית המקדש היה נס קבוע ותדיר, מידי יום ביומו, כמבואר במסכת שבת (כב, ב):

"וכי לאורה הוא צריך, והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו, אלא עדות היא לבאי עולם, שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות, אמר רב זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים".

כלומר ציוה הקדוש ברוך הוא להדליק את הנר המערבי, אף שאינו זקוק לאור, ומשום שביקש להראות לכל כיצד השכינה שורה בישראל. ודבר זה, ניכר בנר המערבי, שכל המביטים בו רואים את השראת השכינה בישראל, כי שלהבתו דלקה הרבה מעבר לשמן שהיה לה, וכשבא הכהן בבוקר כדי להיטיב את הנרות, מצא תמיד את הנר המערבי דולק, וכל השלהבות האחרות, כבו.

הרי כי נס פח השמן היה מצב קבוע בבית המקדש, בכל יום. וגדולה היא השאלה לאיזה צורך תיקנו תזכורת גדולה כזו, עד שקבעו חובה להדליק חנוכייה מידי לילה. ואם אכן עורכים זכר לנס פח השמן, מדוע אין לו כל אזכור בנוסח על הנסים, ורק נס המלחמה נזכר בו.

אכן כבר הסביר הרב חרל"פ, ורבנים נוספים, שהסיבה העיקרית מחמתה קבעו חכמינו לעשות זכר לנס פח השמן היא כדי לגלות ולהבהיר שהנצחון במלחמה לא נבע מכח הזרוע אלא מכח השגחה אלוקית^[3].

כי לאחר שנצחו היהודים את היוונים, חשבו רבים הנה הצלחנו לנצח אותם במלחמה. וזו סכנה שניצבת לפתחו של אדם הזוכה לגאולה או להצלחה אישית, וגם לציבור, אחר זכייה בגאולה לאומית, לשייך את ההצלחות לכוח הזרוע או לתבונה.

אף שברור כי במלחמה נגד יוון ארעו נסים רבים, שהרי נפלו גיבורים ביד חלשים ורבים מעטים וכו', עדיין היה מקום גדול לחשוב שהלוחמים עצמם, הם שהביאו את הניצחונות. כי הלוחמים עמלו קשות בהכנת טקטיקות לחימה, מליאות תחבולות ותמרונים חכמים, שהביאו את הניצחון במלחמה. כל כך מוצלחות היו הטקטיקות בהם נקטו הלוחמים נגד היוונים, שעד ימינו לומדים אותם בקורס קצינים. מנתחים את מערכי המארבים שהכין יהודה המכבי בקרב, הקצינים מגיעים לאזור בית חורון, כדי לראות מקרוב את דרכי התחבולות והתכסיסים בהם נקטו המכבים, במלחמתם נגד יוון.

ד"ר בן ארצי כתב חוברת בה הסביר כיצד פעלו המכבים במאבקם. ואף שכל המאבקים מתוארים מנקודת מבט אמונית, עדיין ברור מאד שהלוחמים נגד היוונים השקיעו מחשבה רבה מאד בתכנון הלחימה, הן מצביאי המלחמה והן מפקדי השטח. ואף שלפני המלחמה מן הסתם עודדו את כולם להתפלל כדי לקבל עזר אלוקי, אבל בשעת הקרב, לא ישבו בצד וקראו תהלים, בציפייה לנס, אלא ניהלו טקטיקה מבצעית. טקטיקות שאפשרו ללוחמים המועטים לגבור על הכוח הצבאי הרב שבא לתוקפם. גררו את הצבא היווני הענק אל עמקי הנקיק הצר בין ההרים, השליכו עליו בליסטראות, ויצרו מהומה ובלבול, ובחסות האנדרלמוסיה התנפלו עליהם והיכום מכת מוות.

ניצחון כזה עלול להוביל לסכנה גדולה ביותר. יכול אדם לחשוב "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". בעוד שהאמת היא כי בהעדר סייעתא דשמיא, שום דבר לא יכול להצליח או לעבוד. 

לצורך כך חולל הקדוש ברוך הוא את נס פח השמן, שנועד כל כולו למטרה זו, לחשוף ולהבהיר כי הניצחון במלחמה הושג רק מכוח הסייעתא דשמיא שליוותה את הלוחמים עזי הנפש. וחלילה לנו לחשוב בטעות "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".

גם חובת הדלקת הנרות נקבעה כדי להבהיר שהניצחון נעשה מכח השגחה אלוקית. כלומר, כל מה שכלל ישראל עסוק מדורי דורות בהדלקת נרות חנוכה, וכל הסוגיות ההלכתיות העוסקות בדין מהדרין, ובדין מהדרין מן המהדרין, ובמיקום הראוי להנחת החנוכייה, והיכן יתפרסם יותר הנס, כל זה תכליתו לפרסם שהמלחמה נוצחה בנס אלוקי. זו החשיבות הרבה בפרסום הנס, כפי שמסביר הרב חרל"פ, כי בכך יתפרסם לכל שהניצחון במלחמה ארע בנס, ונוהל בהשגחה אלוקית.

זו גם אחת התשובות לשאלה הידועה, מדוע חוגגים שמונה ימים בחנוכה, ולא שבעה. הרי השמן הספיק בדרך הטבע ליום אחד, ונמצא כי היו רק שבעה ימים של נס. אמנם אחת התשובות לכך היא, שהיום הראשון נחגג משום הניצחון במלחמה.

בזה מובן מדוע בתפילת "על הנסים" אין כל אזכור לנס פח השמן, ורק נס המלחמה הוא שנזכר בו [ואף כי אומרים "הדליקו נרות בחצרות קדשך", הרי עיקר הנוסח נסוב אודות נס המלחמה], ומשום שגם נס פח השמן נועד לפרסם את הנס שארע במלחמה, שהוא הנס העיקרי של אותה תקופה. ולבל נטעה לחשוב כי עוצמתנו וגבורתנו עשו את הניצחון.

עתה נשוב אל ברכת גאל ישראל, אשר בעיצומה של ביאורה אנו עומדים. כי על פי האמור מובנת היטב חתימת הברכה במילים "בָּרוּךְ אַתָּה ה' גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל". כי בחתימה זו אנו משננים את המסר הכל כך חשוב, שהיחיד הגואל אותנו מהצרות הפרטיות ומהצרות הלאומיות, הוא הקדוש ברוך הוא. את היסוד האמוני הזה עלינו לשנן שוב ושוב, כל יום ויום, ערב ובוקר וצהרים. אין מי שחסר לו קשיים אישיים, ולמרות זאת, בחסדי השם, אנו מצליחים להיחלץ מהם. אף כי עושים איזו השתדלות, ואף מתפללים ומבקשים על כך, הרי אחר כל זאת, אחר שהצלחנו להיחלץ, מוטל עלינו לבל נשכח את הגורם המרכזי לישועתנו. מסתיר הוא את עצמו תחת הסתרות רבות, לבל נשים אליו לב. ועדיין מצווים אנו, שלא לשכוח את העזרה שהגיש לנו, ולהעמיק בתוכנו את ההכרה בהיותו "גואל ישראל", גם ברמה הפרטית וגם ברמה הלאומית. ובתפילה, מלבד עצם בקשתנו לעזרה, צריכים להכיר שהוא יתברך גואל אותנו בכל יום ויום. ויהי רצון שנזכה להכיר בניסי השם.

~~~~

[1]. ומפרשים נוספים.

[2]. ראה לדוגמא בפני יהושע (שבת כא, ב ד"ה מאי חנוכה) וזה לשונו: "ולכאורה יש לתמוה כל טורח הנס זה למה, דהא קיימא לן טומאה הותרה בציבור, והיו יכולין להדליק בשמן טמא, ובשלמא למאן דאמר טומאה דחויה בציבור (פסחים עט, א) ניחא הכא שפיר קצת, משאין כן למאן דאמר הותרה בציבור דאפילו הדורי לא מהדרינן, כדאיתא ביומא (ו, ב) אם כן קשה טובא".

[3]. וקדם לו המהר"ל, שהסביר נקודה זו כלשונו: "שעיקר מה שקבעו ימי חנוכה בשביל מה שנצחו את היונים, רק שלא היה נראה שהיה נצחון על ידי נס השם יתברך שעשה זה, ולא מכוחם וגבורתם, ולפיכך נעשה הנס על ידי נרות המנורה, שיֵדעו שהכל היה בנס, המלחמה גם כן" (חידושי אגדות על מסכת שבת, עמוד ד).