"מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, לא היה

אדם שהודה לקדוש ברוך הוא עד שבאתה לאה

והודתו, שנאמר (בראשית כט לה) וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה

אֶת ה'" (ברכות ז, ב).

היה זה אחר לידת יהודה, אז פתחה לאה את פיה ואמרה, כעת, אחר לידה זו, מוטל עלי להודות להשם יתברך. והדבר תמוה לכאורה, מה המיוחד בלידה זו, יותר משאר לידות? רש"י פירש (ברכות שם): "שראתה ברוח הקדש שיעקב מעמיד שנים עשר שבטים, ולו ארבע נשים, כיון שילדה בן רביעי, הודת על חלקה, שהוא יותר מן החשבון המגיע לה". כלומר לפי החשבון, היתה כל אחת מארבע נשותיו צריכה ללדת, שלשה שבטים בלבד. וכל עוד הולידה לאה את מספר הילדים המצופה, היה הדבר מובן מאליו. אך לידתו של ילד רביעי, היתה הפתעה של ממש. כלל לא ציפתה לכך. לכן התבטאה ואמרה הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'. כי הלידה הזו אינה דבר מובן מאליו.

חובת אמירת התודה, ערב ובוקר וצהרים, על חיינו ושאר הטובות, מקורה בהבנה שכל אשר לנו, אינו מובן מאיליו. כפי שלמדנו מדברי לאה, שהתודה נאמרת על מה שלא מצפים לו. ואם הוטלה עלינו חובה להודות פעמים רבות כל כך לבורא העולם, עלינו להכיר כי כל מה שיש לנו, אינו מובן מאיליו.

מלבד זאת, יש בהודאה להשם יתברך הודאה על האמת, שרק מפאת חסדיו יתברך, קבלנו טובות רבות כל כך. וזהו אחד מן היסודות האמוניים היוצאים מהתפילה, כפי שהרחבנו בסדרה זו.

מהפך נפשי עמוק, אמור להתחולל בקרבנו, בעקבות עבודת התפלה. עבודה גדולה מוטלת עלינו להחדיר בעמקי כוחות נפשנו, את ההכרה הבהירה במציאות האמיתית. עלינו להודות על האמת, ולהכיר במקור כל הטוב הזה, שיש לנו^[1].

הרב קוק אומר שהאחד גורר את השני. אדם הנמנע מהכרת הטוב, אינו מפרש נכונה את המציאות. שהרי רק זה הסבור כי זולתו חייב לסייעו, לא יגיד תודה, כשיקבל ממנו עזרה. וכשמבוקשו לא יתקיים כראוי, הוא יזעיף פנים, ואולי אף יתרעם. אך אם הוא מבין כי זולתו אינו חייב לו דבר, הוא יודה לו, כשיקבל ממנו סיוע^[2].

תובנה זו מבהירה את סדר העניינים המובאים בברכת ההודאה. הפתיחה מתמקדת בהכרת המציאות, ובהודאה על האמת. השם הוא האלוקים שלנו, והוא המשגיח עלינו. לולי הקדמה זו, תהא תפיסתנו את החיים שגויה, ולא נצליח לומר תודה. רק אחר ההכרה במציאות האמיתית, נוכל לבוא ולהודות על טובותיו. וכפי שהברכה אכן ממשיכה, "מגן ישענו, לדור ודור נספר תהילתך וכו'".

נחדד מעט את המסר. אם נעלה על הדעת, שבאיזה ענין שהוא בחיים, הקדוש ברוך הוא אינו מעורב, לא תהא לנו סיבה להודות לו על כך. זאת אומרת, שהיכולת להודות לו על כל הטובות, מונחת בפרשנות של האירועים המתרחשים בחיינו. כי אם נפרשם על פי האמת, נבין כי הטובות כולן מגיעות ממנו.

ימי הפורים יש בהם מן החידוש, כי בשונה מכל המועדים בהם אומרים הלל, בפורים אין אומרים. אחד הטעמים לכך, כמובא בגמרא הוא^[3], שקריאתה זו הילולה. הווי אומר בפסח, הואיל וראינו ניסים גלויים, יותר קל להודות להשם יתברך, כי ברור שהוא הגורם להם. אך מאורעות מרדכי ואסתר, אשר המגילה פרסה ברחבה, היוו מסכת אירועים טבעיים לגמרי, שיותר קשה לראות בהם את יד השם והשגחתו. לכן בהיותנו מכירים כי הוא זה שפעל כל זאת, אין לך הלל והודיה גדולה מכך, כי אנו מייחסים אותם להשגחתו.

יש מודל שנקרא אפר"ת [אירוע פרשנות רגש תגובה]. הרעיון העיקרי שלו הוא, שהפרשנות של האדם היא שקובעת את התגובה שיגיב לכל רגש שהוא חווה. אם הפרשנות שאנו מעניקים למאורעות חיינו היא, שהכל מנוהל ומושגח בהשגחה עליונה, שאינה חייבת לנו דבר, הרגש שנחוש כתוצאה מכך תהא רגש של הודיה, ומתוך כך נבוא להודות לו יתברך. אך אם נוציא את הקדוש ברוך הוא מהתמונה, אות הוא כי הפרשנות שאנו מעניקים למאורעות חיינו, אינה נכונה בלשון המעטה. ואם יקרו לנו מקרים מצערים, נחוש מן הסתם רגש של כעס, ואף נגיב בהתאם. כי לא נייחסם אל הקדוש ברוך הוא.

על ניסיך ונפלאותיך שבכל עת

אמירה זו טעונה הסבר. האמנם מתרחשים ניסים בכל יום? וכי שמע אי מי על איזה ים שנקרע לשנים, או ראה לחם שמיימי יורד מן השחקים. הרי קמים בבוקר, והעניינים מתנהלים כולם כרגיל, כדבר שבשגרה?

אכן פשר הדבר הוא, שנתבעים אנו להודות על האמת, כי גם המאורעות השגרתיים כולם ניסים המה. עלינו לפתוח את העיניים, ולראות שהשם מגלגל את כל מקרינו^[4]. ובמילים אחרות, האירועים היומיים מתרגשים ובאים עלינו בין כה וכה. השאלה היא, איזו פרשנות נעניק להם.

דוגמה חיה לכך ניתן לראות בחג הפסח. הנה זכרון יציאת מצרים מחייב אותנו בהודאה גדולה, כפי שאנו אומרים בהגדה של פסח "לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח וכו' למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו, הוציאנו מעבדות לחרות וכו'".

יכול אדם לראות את גלות מצרים בעין שלילית, להעניק לימי הקושי משמעות של שעבוד וצרה וכו', ולהיאנח מתוך שברון לב, אהה, כמה מרים היו אז חיינו. אך אנו בוחרים להתמקד במאורע הגדול של היציאה ממצרים. כי הערך של היציאה משמעותו שהשם לא עזב אותנו, בתוך ימי החושך והקושי שעברו עלינו. הענקת פרשנות נכונה כזו, מובילה אותנו להודיה גדולה.

והנה הואיל וימי הפורים מקדימים את ימי הפסח, נמצא שאנו באים לימי הפסח, מתוך המבט הזה, שהבורא השגיח ומשגיח עלינו תמיד, בכל ההתרחשויות הטבעיות, וחובה להודות לו על כך.

אם נמקד את תשומת לבנו בכל מה שיש לנו, ונכיר שהשם משפיע עלינו בחסד גדול, נוכל להגיע לתודעה שלא מגיע לנו כלום. ומתוך כך אדם מגיע לשמחה, שהרי כל מה שהוא מקבל זה מעבר למה שמגיע לו. ורק מתוך תודעה זו, נוכל להודות להשם יתברך.

מודים דרבנן

יש מקום לשאול, מדוע כל הציבור אומר "מודים דרבנן", וכי לא די באמירת החזן? אכן כבר הסביר הרב שפירא, שהכלל אינו יכול להביע תודה. אלא כל יחיד ויחיד צריך להביע זאת בפני עצמו. לכן לא ניתן להסתפק באמירה של נציג הציבור.

ערכה הגדול של הכרת הטוב מבואר בדברי הגמרא (שבת י, ב) שאמרה כי "הנותן פת לתינוק, צריך להודיע לאמו. מאי עביד ליה, שאיף ליה משחא ומלי ליה כוחלא וכו'". מפרש רש"י: "ישפשפנו בשמן בין עיניו, דבר הנראה, שתשאלנו אמו מי עשה כן, ויאמר לה התינוק, פלוני עשה, וגם פת נתן לי". כלומר, אדם שנתן לחם במתנה לילד קטן, יסמן עליו איזה סימן, כדי שאמו תתמה ותשאל, מי עשה לך כך? והוא ישיב פלוני עשה כך, וגם נתן לי לחם.

הסבר הדבר, ביאר הרב קוק, בעין איה שם וזה לשונו:

"התינוק אינו מכיר כי אם ערך הטובה של הנאת הפת. אמנם בהיוודע הדבר לאמו, תדע להכיר את ערך הרגש של ידידות שיש בזה וכו'. נמצא שההודעה לאמו תביא את הפעולה הקטנה החומרית למטרה רוחנית נכבדה".

הרי שהכרת הטוב חשובה כל כך, ולכן יש להודיע על נתינת המתנה, כדי שהאמא, שבנה קיבל מתנה, תוכל לייקר את הטובה, ולהודות עליה.

המשמעות הגדולה של הכרת הטובה הגדולה שבני אדם מטיבים לנו, תגרור אחריה הכרה בטובת הקדוש ברוך הוא שברא ובנה את העולם. ולכן הקפידה התורה וציוותה "כבד את אביך ואת אמך", כי מתוך כך יכיר בטובת הבורא, כפי שהסביר ספר החינוך (מצוה לג) וזה לשונו:

"שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה וכו'. וכשיקבע זאת המדה בנפשו, יעלה ממנה להכיר טובת הא־ל ברוך הוא וכו'".

אם יכיר האדם בטובת הקדוש ברוך הוא, הוא יוכל להתעלות, כפי שהסביר הרב קוק במוסר אביך^[5], שענין הכרת הטוב לקדוש ברוך הוא הוא אחד מהיסודות של היהדות. כי על ידי ראיית כל הטוב ששולח לנו, מתעורר בקרבנו רצון חזק להתעלות בעבודתו יתברך.

הפסוק אומר (בראשית יא, ה): "וַיֵּרֶד ה' לראות אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם".

ופירש רש"י:

"בְּנֵי הָאָדָם, אלא בני מי, שמא בני חמורים וגמלים? אלא בני אדם הראשון שכפר את הטובה, ואמר האשה אשר נתת עמדי. אף אלו כפרו בטובה, למרוד במי שהשפיעם טובה, ומלטם מן המבול" (בראשית רבא לח, ט).

על חיבור זה רמזה התורה במילים "בני האדם", כפי שגילו חכמינו, מאחר ואנשי דור הפלגה, שבנו מגדל, נהגו אף הם כאדם הראשון שכפר בטובה הגדולה של האשה, ונהג במידת הגאוה המגונה. אדם הראשון שהתלונן על האשה שניתנה לו, העדיף חיים לא משותפים, וסרב לראות את המעלה הטובה של הגיוון, ושל המבט השונה לחיים. בוחר הוא במבטו האישי, ובו בלבד. לכן אמר הקדוש ברוך הוא "לא טוב היות האדם לבדו". כי הסבור שיוכל לחיות לבד, ללא אשה, אין זאת אלא משום שחסרה לו מדת הענוה, וודאי דבק במידת הגאוה.

באופן זהה נהגו אנשי דור הפלגה כפי שכתב מהר"ל (חידושי אגדות על סנהדרין, עמוד רסא) וזה לשונו:

"כי אנשי מגדל לא היה כונתם רק להתגדל, וכדכתיב נעשה לנו שֵם".

גאוותם התבטאה בכך שביטלו את ייחודיותו של כל אדם, וחתרו לכך שהחברה כולה תהא שווה. לא הבינו את חשיבות הגיוון.

ניתן לראות זאת מדברי המדרש (ילקוט שמעוני פרשת נח רמז סב):

"ואם נפל אדם ומת, לא היו שמים את לבם עליו. ואם נפלה לבֵינה, היו יושבין ובוכים ואומרים, אוי לנו אימתי תעלה אחרת תחתיה".

הווי אומר, המטרה הנעלית של בניית המגדל, היתה חשובה כל כך בעיניהם, עד שכל לבינה שנפלה, עוררה את צערם הגדול. אבל נפילת אדם אל מותו, לא ציערה אותם, כי זו היתה שיטתם, שאין כל חשיבות או ייחודיות לאדם מסוים. לכן כל עת שנפל אדם, עמדו תועמלני ההסברה וטענו, ניתן למצוא לו מחליפים רבים, ומדוע להצטער על המת. היתה זו כפירה בטובה, כלומר בגיוון הרב של בני האדם.

יש בכך מסר גם לבני ישיבה. הישיבה מורכבת מחומר ורוח, מבנים, צוות מנהלה, ומטבח, ארון קודש, תלמידים ואברכים. כלומר מכלול של דברים. ניתן לחשוב אולי, כי אין חשיבות רבה לכל אחד מן המרכיבים הנזכרים. אך לאמיתו של דבר, כל פרט נחוץ וחיוני לצמיחת הבחור. וכשם שיש מלאך העומד מעל כל צמח ומכה על ראשו ואומר לו גדל, כך גם בישיבה, צוות הרמי"ם והאברכים שמלווים את התלמידים, ושאר מרכיבי הישיבה, כולם נועדו לסייע, לגדילתו ופריחתו של כל בחור, בדרכו.

~~~~

[1]. ניתן להוכיח זאת גם מדברי חכמים (בראשית רבה עא, ה) "לאה תפסה פלך הודיה ועמדו ממנה בעלי הודיה, יהודה (בראשית לח) ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני". כלומר, בשכר התודה שנתנה לאה, זכתה שגם יהודה בנה יודה במעשה תמר.

אף כי זו לכאורה תודה אחרת, כי התודה שנתנה לאה היתה הכרת הטוב. בעוד שההודאה שהוא נתן היתה הודאה על האמת, שהתוודה על מעשהו, ואמר "צדקה, ממני". אכן לפי האמור, שניהם קשורים זה בזה, וגוררים האחד את השני. כי המודה על הטוב מודה על האמת, שהשני היטיב עמו.

[2]. כך פירש הרב קוק זכר צדיק לברכה בפירוש על הסידור (עולת ראיה, מודה אני, ד"ה מודה): "ההוראה הלשונית של חובת הודאה, בביטוי "מודה" ביחוד, משותפת היא להודאה מגזרת תודה, הבאה מתוך הכרת הטובה של המיטיב, ומגזרת התוודות והודאה על האמת.

והדברים מתאימים זה לזה. צהלת החיים הראשונה, הפוגשת את האדם בהקיצו משנתו, ומוצא הוא לפניו עולם מלא וחדש בכל מלואו וטובו, היא מרימה את אור השכל הפנימי, להכיר את אור החיים וזיוו ביסודו, ותחת ההשקפה העכורה החמרית, שהיא מוטבעת בטבע הבשר, מתעלה הרוח להשקפה א־להית צחה, לראות את נשמת אור חי העולמים ביפעת מפעלה. והאדם ברגש תודתו מודה הוא על האמת, ומקיים את עומק אמתתה של ההכרה הרוחנית, ומעיד על כל אור החיים והיש, שהוא נובע כלו ממעין הטוב ומקורו, ממקור חסד עליון, המשפיע שפעת חיים לכל המון עולמים וכל יצוריהם".

[3]. מגילה יד, א "קרייתא זו הלילא".

[4]. ניתן לצרף את דברי הרמב"ן הידועים (פרשת בא יג, טז): "אין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שיאמין שכל דברינו ומקרינו כולם ניסים, אין בהם טבע".

[5]. מוסר אביך פרק ב פסקה ג, בגודל חשיבות הכרת הטוב.