האם יש לחגוג את יום ירושלים בזמנים קשים וכואבים?

האם אפשר לחוג היום את יום ירושלים? האם אפשר לשמוח בעת ובעונה שעינינו עוד רטובות מדמעות, בעת שלפני עינינו עומד הרצח המחריד של עשרות מילדינו, בעת שאנו, כולנו, כל העם, עומדים במצוקה ובמבוכה נוראה, שהרבה מאיתנו עומדים על סף היאוש, ואין אתנו יודע עד מה, ולשמחה מה זו עושה?

מחלוקת התנאים מתי לנענע בהלל

נמצא פשר הדבר בדברי חז"ל, איתא במשנה בסוכה (פרק ג): "והיכן היו מנענעין, בהודו לה' בתחילה וסוף, ובאנא ה' הושיעה נא, דברי בית הלל. ובית שמאי אומרים: אף באנא ה' הצליחה נא. אמר ר' עקיבא: צופה הייתי ברבן גמליאל ובר' יהושע, שכל העם היו מנענעים את לולביהם והן לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד". ובפירוש הברטנורא כתב על זה: "ואין כן הלכה, אלא כדברי בית הלל". אמנם לא פירש לנו במה מחולקים בית הלל עם רבן גמליאל ורבי יהושע, ומוזר שלא בגמרא ולא בפירוש המשניות עמדו על טיבה של מחלוקת זו.

והנראה בזה, שסיבת מניעת נענוע של רבן גמליאל ורבי יהושע לא היתה מבחינה רציונלית כי אם אמוציונאלית.

מדוע ירמיהו ודניאל השמיטו את התוארים "הגדול" ו"הנורא"

אביא לדוגמא מימרא ידועה (ביומא ס"ט, ב): "משה אמר 'הא-ל הגדול הגיבור והנורא'. אתא ירמיהו ואמר … איה נוראותיו, ולא אמר נורא. אתא דניאל ואמר … איה גבורותיו, ולא אמר גבור. עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ואמרו: הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו וכו' ".

גם ירמיה וגם דניאל האמינו בכל אות הכתובה בתורה. אמנם בתפילתם, שהיא רחמים ותחנונים, שהיא כולה רגשית ואמוציונאלית, לא יכלו לומר בכוונה, בהרגשה עמוקה 'הגדול והנורא' כשלא רואים זאת, כשעכו"ם מקרקרין בהיכלו, ועכו"ם משתעבדין בבניו, כשקוב"ה בגלותא, כשכל הגויים אומרים 'איה אלהיהם', והוא הסתיר את פניו, איך אפשר להלל גבורותיו באותה השעה הקשה והעגומה? עד שבאו אנשי כנסת הגדולה והסבירו כי אלה הם חבלי לידה, כי הן הן גבורותיו.

מעשה ברבי עקיבא וחבריו שראו שועל בהר הבית

עוד יותר בהיר נראית אותה הדילמה בגמרא סוף מכות: "וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ור' יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך,  … כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק". הם, חבריו של רבי עקיבא, שהיו העדים לשריפת בית אלוקינו, שהיו עדים לתקופה הנוראה של שלטון הרשע, וכשהגיע למקום המקדש, אותו המקום המיוחד לכהן גדול בבגדיו הלבנים, המסמל כולו חסד וטוב, ועכשיו שועלים הולכים בו. המקום תפוס בידי זרים אכזרים, ואיך לא נבכה, הלב מתפלץ מרוב כאב, ואי אפשר לעשות אחרת מלבכות.

הגלות היא חבלי הלידה של עם ישראל

אמנם רבי עקיבא משחק, הוא רואה דווקא בזה כבר סימני הגאולה. החורבן בעיני רבי עקיבא, הצופה לרחוק, הוא אתחלתא דגאולה. לרבי עקיבא היה הכח להתעלות מעל צמצום ההוה, ולהסתכל באספקלריא המאירה, המתוק היוצא מן העז. וכשסרקו את בשרו במסרקות של ברזל הראה גבורת הנפש של שמחה[2], התורה היא "מקום חיותנו"[3], אהבת ה' היא מטרת חייו, והייסורים בעדו הם ייסורים של אהבה, והוא הבחין שאי אפשר לישראל לבא לידי הכרה פנימית של תעודתו כי אם בגלות, וכמו שהגלות הראשונה הביא הנעשה והנשמע, והגלות השניה הביא הקיימו וקבלו[4], כמו כן הגלות השלישית תייסר ותטהר את העם. כבר משה רבנו התרעם בחשכת הגלות "למה הרעותה לעם הזה" (שמות ה', כב), כי לא הבין, מתוך רוב כאב על צרות עמו, כי הרעות האלו הם חבלי לידה. ועל כן רבי עקיבא משחק, כי הוא ראה בגלות זה לא סיבה ליאוש, כי אם להיפך סיבה לתקוה, הוא רואה עכשיו את האתחלתא דגאולה. והגם שהדרך רחוקה היא, ועוד רב הדרך, אבל עומדים כבר על הדרך, ורבי עקיבא משחק, ואומרים לו חבריו: ניחמתנו ניחמתנו.

שני פרקי הלל – אחד לגויים ואחד לישראל

והנה יש בהלל שני פרקים זה אחר זה: פרק קי"ז, בן שני פסוקים, ופרק קי"ח שלאחריו, פרק גדול בן כ"ט פסוקים, הם שני פרקים מקבילים זה לזה.

בפרק הראשון, אומרים "הללו את ה' כל גויים", בפרק שני "יאמר נא ישראל".

מתי יהללו הגויים את ה'

בכלל, יש להבין מה פירושו של "הללו את ה' כל גויים כי גבר עלינו חסדו"? אמנם בפרק שלפני זה (קט"ו) מבקשים: "לא לנו כי לשמך תן כבוד … למה יאמרו הגויים" וכו'. הכונה, כי הגויים כופרים באלוקות ובנצחיותו, הלא הם אומרים: אם אלוהים הוא למה לא יענם? אחד משניים: או שבכלל אין אלוה, או שיש אלא שעזב את נחלתו. אמנם, בבא קץ הגאולה, ויתאמת אמיתת ונצחיות הבטחתו, אז כבר כל הגוים יצטרכו להודות, בשעה שגבר עלינו חסדו, ויראה כל העולם כי אמת ה' לעולם, אז הללו את ה' כל גוים – זה פשוט, ומספיק בב' פסוקים.

עם ישראל מהלל את ה' גם תוך כדי תקופת הגלות

אמנם בפרק השני מדבר בתקופה של "מן המצר קראתי", בתקופה של "כל גוים סבבוני", "סבוני כדבורים" ו"דחה דחיתני לנפול", וכמה מבני ישראל עומדים על סף היאוש, עד שדוד המלך עליו השלום צועק ואומר: "לא אמות כי אחיה". עיצומו של הפרק מתבטא ב"אנא ה' הושיעה נא", ו"אנא ה' הצליחה נא".

ואז קורא המשורר לעמו: "יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו", מן האומות אי אפשר לדרוש עכשיו שיכירו בחסד ה', שעוד לא גבר עלינו, אבל אתה ישראל, "יאמרו נא יראי ה' כי לעולם חסדו", גם כשחסדו לא ניכר – אתם תכירו אותו, גם בצללים המעופפים מעל ראשכם תכירו כבר ניצני הגאולה; פרק זה מוכתר בראשיתו ובסופו באותו הפסוק, "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", כי גם אם בעיצומו של "אנא ה' הושיעה נא" אנו עומדים, תדעו שראשיתו של התקופה בחסד עולם מוצב, וגם אחריתו ותכליתו הוא חסד, וכל התקופה הקשה שבינה אינה אלא תקופת מעבר, מחסד לחסד, מחסד עולם לחסד עולם.

הנענועים בהלל הינם ביטוי לרגשות הלב

ובזה נבין את פירוש המשנה. אין כאן מחלוקת, אין פה שיטות שונות. אמנם כשמדובר על נענועים, אז מדובר על רגשות הלב, כי כל הנענועים אינם דבר אחר כי אם ביטוי של "אקסטזה", וכל עצמותינו תאמרנה ותכרנה כי בכל הרוחות, איפה שמביטים, רואים ומכירים את חסד ה'. אמנם הלא רבן גמליאל ור' יהושע, שחיו את התקופה הנוראה של חורבן הבית, אותם רבן גמליאל ורבי יהושע שבכו בהביט במקום קודש הקדשים לראות שועלים הולכים בו, וצעקו איה גבורותיו ואיה חסדו, לא יכלו להתגבר על עומק כאב ליבם, ולא נענעו אלא ב"אנא ה' הושיעה נא" בלבד, שם בא לידי ביטוי ריכוז גדול של כל כוחות הנפש. אנא ה' הושיעה נא. אבל איך ינענעו ב"הודו לה' כי לעולם חסדו", כשחסדו מתחפש ואינו ניכר[5].

נענע בשירת הודו לה' גם מתוך חשכת הגלות

אמנם רבי עקיבא, רבי עקיבא הצופה למרחוק, רבי עקיבא המתגבר על כאב ההוה להכיר את אור הבקר מתוך צללי ערב, נזדעזעו כל אבריו שירה ונענוע דוקא ב"הודו לה'". אם לעוברי רצונו כך, לעובדי רצונו על אחת כמה וכמה[6], וכל אלו הצרות המתגברות הן בתוך תוכן צרות שראשיתן חסד ואחריתן חסד, ועלינו לדעת, כי גם אם יסר יסרני ה' – למות לא נתנני. עם ישראל חי לעד ולנצח, ואבן שמאסו הבונים נהיה לראש פינה.

עניינה של ירושלים אינו טבעי

והנה, אם אנחנו מתקבצים היום להתבודד ולהתייחד עם ירושלים, עם ירושלים השלמה הנגאלת, עם ירושלים של מטה וירושלים של מעלה, להזדהות עם הודה ולרדת לעומק נשמתה, נמצא עדוד רב, ויהיה זה כח מרענן אשר אנו זקוקים לו היום כפלים.

שני דברים בולטים בזירה הפוליטית בענינה של ירושלים: תשוקתו העזה של עם ישראל מצד זה, ויריבותו העזה מצד אויבנו מצד שני, ושני הדברים על-טבעיים הם.

התעוררות נשמת ישראל בעת שחרור ירושלים

עוד זכורים לנו אותן השעות בהן נגאלה ירושלים ונגאל הכותל, איך פעם כל לב יהודי באשר הוא שם, גם מי שכבר שכח את יהדותו פתאום נתעורר, והתפלץ מתוך רגשות התלהבות, עוד זכורים אנו שנהרו רבבות בני ישראל אל הכותל, רק לעמוד שם, דומם, למצא שם את "עצמם", איך שפתאום הודלק והתלהב הניצוץ היהודי גם באלה שכמעט שכחו מקורם, איך שזיקת נשמת כל יהודי לירושלים התלהבה, איך שכל יהודי הכריז: ירושלים! על זה לא נתמקח. הלא דבר הוא.

נשמת האבות נמשכה לירושלים

אותה התופעה לא חדשה היא. כשה' יתברך אמר לאברהם "לך לך וכו' אל הארץ אשר אראך", הנה, לא כתוב בתורה שהראה לו ה' את הארץ. אמנם אברהם שם פעמיו למצא מקור מחצבתו, וכמו אבן מושכת נמשך אחרי אור נשמתו. וכמו כן, כשאמר לו ה' יתברך "קח נא וכו' ולך לך אל ארץ המוריה … אשר אומר אליך"[7], גם שם לא נאמר כי אמר לו ה' על המקום מדויק. אמנם הלך אברהם, וירא את המקום מרחוק, מרחוק הרגיש קדושת המקום. והזריע זיקה זו בנשמת זרעו, אשר בכל הדורות "ראו" את המקום מרחוק. וכן יעקב אבינו כשעבר את המקום, "ויפגע במקום"[8], שכב שם בעל כרחו ונתעורר בהכרה דרמאטית, "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי", הרגשתי בלא ידיעה, ושם חזה סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ושם הוגד לו "ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך". זהו מה שמרגיש כל יהודי, ירושלים מסמלת לו את מקור מחצבתו, וגם יעודו הנצחי.

מדוע גויי העולם נלחמים להרחיק את ירושלים מעם ישראל

לעומת זה עיני זרים צרים בה; ישיבת ישראל בירושלים אינה נותנת להם מנוחה. כל יום אנו שומעים הכרזות חדשות מפה ומשם, מישמעאל ואדום, כי ירושלים תנוטל מהיהודים, מה פעם אותם? לשם מה הם כל כך נזקקים לירושלים אשר אינה מסמלת להם שום דבר יוצא מן הכלל. גם אינם דורשים את זה לעצמם, רק שתהא עיר אוניברסאלית, עיר של "אונרא" וכדומה. אין להם שייכות לעיר זו, רק צרה עיניהם מלראות אותה בידי יהודים. כי גם הם מרגישים כי ירושלים מסמלת את הנצח של ישראל, ודא עקא על זה הם נלחמים בכל כוחם; זו היא מלחמת עולם, "ולאום מלאום יאמץ – לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים". "ויתרוצצו הבנים בקרבה" – מלחמה בדת, "שני גויים בבטנך – זה יוצא על פתחו של בית המדרש, וזה על פתחו של עבודה זרה"[9]. ומלחמה בלאומיותה, ולאום מלאום יאמץ, הם רוצים לעקור ולשרש את שם ישראל, שלא יהיה לו קיום לא בתור אמונה ולא בתור עם, כי אם להיות מפזר ומפרד בין העמים שפל ונבזה.

מלחמת הגויים היא בעצם מלחמה בה'

ואמנם זוהי נחמתנו ותקותנו, מלחמה לה' בעמלק מדור דור. זה שהם נלחמים בירושלים מסמל שהם נלחמים נגד ה', הם נלחמים נגד שרשנו ונצחיותנו, ובזה אנו בטוחים, שנצח ישראל לא ישקר ולא יכזב, שמו של יעקב חצוב בכסא הכבוד, אוריתא וקוב"ה וישראל חד הוא.

התגלות גדולת וגבורת ה' בעולמו מתבטאת בצורות שונות

וכמה קולע אל המטרה מאמר התנא (בברכות נ"ח א): "לך ה' הגדולה – זו קריעת ים סוף, והגבורה – זו מכת בכורות, והתפארת – זו מתן תורה, והנצח – זו ירושלים, וההוד – זה בית המקדש". גדולותיו וגבורותיו של הקב"ה משתקפות בזה שהם אינם מובנות לפי מציאות ההוה. לעתים תתגשם גבורתו בזה "ששומע חרפתו ושותק" הן הן גבורותיו, יש תהליך היסטורי נסתר מתפיסת אדם, גזירה היא מלפני; ולעתים להיפך, בעשותו ניסים להציל עמו, כשאין לנסים אלו כיסוי במציאות.

"הגדולה זו קריעת ים סוף והגבורה זו מכת בכורות" – כשהוציא הקב"ה את עמו ממצרים ורצה לקרוע את הים, גם המלאכים עמדו דום ושאלו מה נשתנו אלו מאלו[10], והקב"ה בעצמו הוא שהכה בכורי מצרים וקרע את הים לישראל; הקב"ה דן לא לפי ראות עיני בשר ודם, גם לא לפי ראות עיני המלאכים, אשר רק יכולים לראות את ההוה.

הקב"ה, הוא, יורד לעמקי הנפשות, לפניו נתגלו כל הכחות הפוטנציאלים, הוא רואה את תהליך ההסטורי עד סופו, קבלת התורה עשית המקדש וכו'.

"התפארת זו מתן תורה", לעיני כל נתגלה ה' יתברך על עמו ויחד שמו עליו באמור 'אנכי ה' אלוקיך', אלקי ישראל; ואם היתה זו תופעה חד פעמית, שינה תופעה זו ועשאה לתופעה תמידית, באמור לעמו 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', ומעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי[11]. וגם משך כל תקופת הגלות, עיני ישראל תמיד נשואות לירושלים, הם מתפללים כשפניהם לבית המקדש, מפני שדרך שער זו עולה תפילתם השמימה.

"והנצח זו ירושלים", ירושלים היא הסמל של הנצח, של התקשרות הנצח בין ישראל ובין בוראו.

הניצחון במלחמת הנצח זו ירושלים

"והנצח זו ירושלים", ירושלים מסמלת גם הנצחון. מענין ששם בגמרא ברכות, מקביל לברייתא המצוטטת, ישנה עוד ברייתא, עם פרוש אחר – אכן דומה ברעיונו – על הפסוק, ושם כתוב בין השאר, "והנצח זו מפלתה של רומי".

ישראל ורומי מלחמים מלחמות של נצח, רומי אומרת בגאווה כי "רומי" היא קרויה עיר הנצח, אבל הכתוב אומר והנצח זו ירושלים. ירושלים מסמלת נצחיותה של ישראל ומפלתה של רומי, משעה שנתגלה כבוד המקום על ירושלים ועל הר הבית לכבודם של ישראל, משעה זו אנו יודעים שנשבע ה' לעמו הנצח והנצחון.

ועל כן בתקופה גורלית שאנו נתונים בה, נמצא עידוד ותקווה בזכרנו את ירושלים, בישענו כי הן הן גבורותיו, כי גם אם לעתים נראית לנו הסתר פנים, גבורתנו הנצחית מתבטאת בקריעת ים סוף ובמכת בכורות בקבלת התורה ובבנין בית המקדש,

והנצח זו ירושלים!

~~~~

[1] מתוך דברים שנאמרו בכ"ח אייר תשל"ד בישיבה עץ החיים מונטרה (מוצאי מלחמת יום הכיפורים).

[2] ברכות ס"א ב: "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל".

[3] בגמרא שם נושא ר' עקיבא משל על שועל ודגים, בו קורא השועל לדגים לצאת מהמים משום הסכנה שבהם, ועונים הדגים: "ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה". והנמשל הוא ישראל העוסקים בתורה.

[4] שבת פ"ח א: "אמר רבא: אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב 'קימו וקבלו היהודים', קיימו מה שקיבלו כבר".

[5] נראה שהרב הבין שרבן גמליאל ור' יהושע נענעו ב"אנא ה'" כבית הלל, ונחלקו עליהם בכך שלא נענעו ב"הודו לה'" (פירוש זה מופיע בירושלמי, ודן בו תויו"ט שם ד"ה "אלא באנא". והסביר את המחלוקת על פי זהות התנאים במשנה זו עם התנאים בסיפור ר' עקיבא: רבן גמליאל ור' יהושע הם רואי ההווה, וכעת ישנו חורבן – לכן אינם יכולים לנענע ב"הודו לה'" בזמן הגלות.

[6] אלו דברי ר' עקיבא במעשה נוסף שם, כששמעו קול המונה של רומי.

[7] בראשית כ"ב ב, תחילת סיפור העקיד.

[8] בראשית כ"ח יא. ומביא רש"י שם את דברי חז"ל: "לא הזכיר הכתוב באיזה מקום, אלא במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה שנאמר בו 'וירא את המקום מרחוק' ".

[9] הפסוקים בבראשית כ"ה כב-כג, ומדרשם מובא ברש"י שם.

[10] ילקוט הראובני פרשת בשלח על הפסוק "חיל פרעה"; ובדומה שמות רבה פרשת בשלח פרשה כ"א סימן ז.

[11] שמות רבה פרשה ב'.