חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה
יזכור
הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל
הלהבה עולה
א
משה ותורתו אמת
התלמוד במסכת בבא בתרא (עד ע"א) מביא סיפור מעניין מאוד על הקבר המסתורי של קורח:
רבה בר בר חנה מספר שפעם אחת, כשהיו הולכים במדבר, ערבי אחד הראה לו את קברו של קורח. לתדהמתו הרבה הוא הבחין בענן עשן סמיך העולה מן הקבר, ובתוכו התלקחה להבה חזקה.
הערבי אמר לו להצמיד את אוזנו לקרקע, וכשעשה זאת, הגיע לאוזניו קול הקורא שוב ושוב ללא הרף: "משה ותורתו אמת והם בדאים". משה ותורתו הם אמת נצחית, אבל אנחנו, קורח ועדתו, שקרנים ובוגדים, ואכן היינו ראויים לעונש שהושת עלינו.
כשלושת אלפים שנה חלפו מאז רעדה האדמה וקברה תחתיה את קורח ועדתו, והינה הקבר טרם נסגר, עדיין עולות ובוקעות מתוכו זעקות שוד ושבר, הבערה בתוכו נמשכת, והלהבה והעשן מיתמרים ועולים, ובתוכם גם קולם של החוטאים המתוודים על חטאם ומודים: "משה ותורתו אמת". רעד הרב המפורסם למראה המוזר הזה וחשב לעצמו: כמה רע לאנשים שהמוּדעוּת לחטאם מתעכבת כל כך ומאחרת להגיע; הינה כאן חטא שגם אחרי שנים כה רבות, טרם זכה לכפרה.
קורח הבין את חטאו מאוחר מדי. הוא הבין מאוחר מדי שמרידה במשה פירושהּ מרידה גם בתורה. והוא ניסה, וגם את זאת עשה מאוחר מדי, לכפר על אשמתו בצער ובחרטה כנה.
על הכול אפשר לכפר ואפשר לסלוח, גם על המעשה החמור ביותר, כמו שאומר הנביא:
"מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ" (ישעיה מד, כב).
אפשר – אבל בתנאי: בתנאי שהחרטה והצער מגיעים בזמן הנכון. ה' נתן לנו מתנה נדירה, "תשובה" שמהּ: יש בהּ שיבה, הבחנה, רדיפה אחר הטוב ותשובה מהרע. הניסיונות הקשים והייסורים הקשים, דווקא הם, דוחקים בנו לחזור בתשובה, כפי שאומר נעים זמירות ישראל: "תָּשֵׁב אֱנושׁ עַד דַּכָּא" (תהלים צ, ג) – עד דכדוכהּ של נפש.
האותיות דכא מודגשות כמו דם כפירה אשת איש. מילים אלה רומזות לחטאים החמורים ביותר: רצח, עבודה זרה וניאוף, לומר לך שהתשובה מועילה גם במקרים אלו. החזרה בתשובה מועילה לקרב את האדם אל בוראו. אבל הכול בזמן הנכון. לפני יום כיפור או לפני המוות. אחר כך, אין עוד מה לעשות…
אם אדם מצליח להגיע לפני מותו להכרה בחומרת מעשיו, לזהות את עומק החובות שנקלע אליהם ולהבין שהוא על סף "פשיטת הרגל", ומייד משנס מותניו ופועל לשיפור ה"מאזן" – למאמץ להקטין את יתרת החובה שלו, באמצעות הגדלת היתרה בעמודת ה"זכות", היינו באמצעות "התשובה" – הוא מכיר בטעויות שעשה, מודע לחומרת מעשיו ומודה בה, ולא זו בלבד אלא עוזב את הדרך הישנה והשגויה ובוחר בדרך חדשה, ישרה ונכונה בחיים – אזי הוא ניצל.
הרי אפילו קין, שהרג את אחיו, השתקם לפני ה' על ידי תשובתו, ואמר לקב"ה בענווה שלמה "גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא" (בראשית ד, יג).
אבל מי שמחמיץ את ההזדמנות האחרונה, מסיים את חייו ועוזב את העולם הזה כשהוא עמוס חובות, אין לו שום סיכוי להשתקם אי פעם לפני ה', הוא מת אשם, ואחר כך, כמו קורח, הוא יזעק לשווא: "משה ותורתו אמת".
ב
"על-חטא שלנו"
היום העולם כולו הפך לקבר בוער, ומהקבר הזה עולה להבה אדירה, שסוחפת את הכול, מאיימת לכלות הכול ונדמה שאין דבר שיוכל להימלט ממנה.
היא מתפשטת בכוח אכזרי מקצה העולם ועד קצהו, ובשום מקום אינהּ נעצרת.
הכול כבר עולה בלהבות: היבשת והמערב, ממדינות הים התיכון ועד למדינות האוקיינוס השקט. ושעת החורבן המוחלט דוהרת לקראתנו והיא הולכת וקרבה אלינו ותכף תשיגנו…
ובכל זאת, עדיין פתוחה לפנינו דרך אחת לישועה, והיא ההכרה המוחלטת בכישלון שנחלנו, כישלון חרוץ ומר. הגענו למישור המשופע, וזינקנו למטה… "עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ"…
לאחר שהבנּו את הטעויות שלנו, עלינו להרגיש צורך לעשות תשובה, עלינו להתקרב מחדש לקב"ה, ללמוד את תורתו שממנה התרחקנו עד כה ובמשך זמן כה רב, לדבוק בהּ ולקיים מצוותיה.
עלינו להיזכר בזאת ולפעול כל עוד עומד לרשותנו הזמן, כל עוד המעשה אפשרי, כל עוד לא הגיעו חיינו אל קיצם. עלינו לזעוק כמו קורח: "משה ותורתו אמת". משה ותורתו הם אמת נצחית, אבל היינו עיוורים ובשל עיוורוננו לא הצלחנו לראות את האמת ולהכיר בהּ. מכרנו את האמיתות הנצחיות תמורת נזיד עדשים, תמורת ערכים הזויים. אימצנו תרבויות שקר והעדפנו ליהנות ממתקי חיים מפתים ותמורתם ויתרנו על "תורת חיים". וכך הגיעו הייסורים – הייסורים שאת משמעותם לצערנו איננו רוצים להבין, ולצערנו איננו יכולים עוד להבין. אנו שואלים בתמימות "מדוע?", ובלשונו של פייטן מפייטני הקינות לתשעה באב (קינה י"ז):
"הוי. את מה שהִקְרָאָם מודיעים ואת מה שעשו לא מודיעים…".
אנו מבכים את סבלותינו, אך מכסים את אשמתנו ומתעלמים מפשעינו…
האם אנחנו באמת מאמינים שאנחנו חיים בעולם חופשי (הפקר) שבו הכול מותר?! האם אנו מאמינים שאין פירות אסורים בגן העדן הזה, ואנו יכולים ליהנות מהם מבלי לצפות לעונש?!
האש עולה ולהבותיה מיתמרות לשמיים. העננים מתעבים והשמש מחשיכה. לא נוכל לראות או להרגיש את מה שקורה סביבנו…
אנחנו מעדיפים לשקוע באדמה הרועדת מאשר להתוודות על חטאינו ולהודות בפה מלא: "משה ותורתו אמת".
אין הודאה זו אלא תפילת "על חטא" המוכרת, תפילת הווידוי שבמחזור הישן. אותה עלינו לומר היום. למרבה הצער, הנוסח הישן אכן קצת "מיושן": יש היום חטאים חדשים, עוולות חדשות ועבירות חדשות, שהישנות נראות לעומתן, כאילו הן מצוות.
אין אלו עוד חטאים אישיים שאנו עושים שלא מרצון. לא ולא. אלו חטאים המוניים, וכדי לשוב בתשובה מהם עלינו לומר באופן עמוק ואינטימי "על חטא" חדש, משותף.
החטאים השתנו, עברו מודרניזציה, הם קיבלו אופי מסוכן, כמעט חסר גבולות, והם מבזים את האנושות כולהּ.
ולעומתם, הדרך לתשובה – נותרה כשהייתה, ללא שינוי. תשובה היא תרופה עתיקה, בדוקה ויעילה! "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל!"
אנו מאמינים, ובוודאי איננו טועים, שכל ההתרחשויות האלה מקרבות אותנו לימות המשיח. כל הסימנים מצביעים על בואו הקרוב של המשיח. מהפך עולמי ו"מלחמת גוג ומגוג" של כולם נגד כולם. מהחורבן הזה של העמים יש רק מוצא אחד – גאולה באמצעות משיח, גאולה לפי ההשקפה היהודית, גאולה עולמית. כעת, לאחר שכל הסוגים החדשים של "סדר עולמי" נכשלו לחלוטין, ישועת כדור הארץ יכולה להגיע בדרך אחת ויחידה – מתוך סדר עולמי א־לוהי וצדק א־לוהי.
האם אנחנו מוכנים לסדר העולמי החדש הזה?
האם אנו מוכנים לימות המשיח?
האם יש לנו הכלים הדרושים כדי לפגוש משיח?
האם אנחנו רוצים לבנות סדר עולמי חדש על חורבות הישן?
אנו זועקים להפנות את המטפים אל מקור השרפה המתפשט להחריד, ועם זאת אנו חוסמים את מקורות המים הנחוצים כל כך לכיבוי האש…
יש רק דרך אחת להתמודד עם האסונות, יהיו אשר יהיו: תשובה!
ניסינו לכבות את האש בשלל דרכים ואמצעים ונכשלנו. מתברר שכל שעשינו היה ללבות אותה, לשפוך שמן על להבותיה, להזינן ולהגבירן.
ג
איפה הנביאים שלנו?
בימי קדם, הנביאים הפצירו בנו לחזור בתשובה. מישעיהו ועד מלאכי נמתח חוט אחד של תשובה, תוכחה, תחינה, התעוררות ואזהרה לעם: ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱ־לֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ"
"'קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים' (הושע יד, ג) – דע להוציא ממעמקי לבבך מילים הפותחות לפניך את הדרך לה'". גם חז"ל הלכו בדרך זו של תוכחה, כפי שמספרת לנו הגמרא במסכת תענית (טו ע"ב). כשבא אסון על ישראל, "מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּבָה לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר".
הנשיא ואב בית הדין נותנים אפר על ראשם לבטא את כאבם על שנהגו העם שלא כראוי. ואז הזקן שבהם משמיע באוזני העם דברי כיבושין: הוא יודע להשמיע דברי מוסר עמוקים בדרך שתעורר את מצפונם, תחדור אל ליבם. לאחר מכן הוא מזכיר להם את שאירע לתושבי העיר נינוה: כשהגיע אליהם יונה הנביא והכריז על חורבן עירם הממשמש ובא, בגלל חטאיהם, דבריו עוררו בהם תחושת חרטה עמוקה ואמיתית, וזעקות תשובה נשמעו בכל הרחובות. הכול עטו שק, צמו והתפללו לא־לוהים… ותגובת ה' לתשובתם הכנה:
"וַיַּרְא הָאֱ־לֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם" (יונה ג, י).
לא נאמר שא־לוהים ראה את הצום ואת בגדי האבל שלהם, אלא שהוא ראה "אֶת מַעֲשֵׂיהֶם". רק המעשים חשובים, אותם מעשים המעידים על עושיהם, והם ההוכחה האמיתית לשיפור ושכנוע פנימי. וכך אמר הנביא: "וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם" (יואל ב, יג). קִרְעוּ לְבַבְכֶם – עשו תשובה, כי מקריעת בגדיכם אין לי דבר.
קרעו את לבבכם לגזרים, שלא תצטרכו לקרוע את בגדיכם מאוחר יותר על אבל אמיתי, שיבוא עליכם כעונש[1].
רק נכונות מוחלטת ושבירה מוחלטת של הֶרגלים רעים מקדמות אל המטרה הבטוחה, לאורח החיים החדש כרצון ה', לדרך הישר.
לאחר דברי מוסר אלו תקעו בשופר, כפי שמצווה התורה: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת" (במדבר י, ט).
כאשר פורצת מלחמה על כל זוועותיה, עליכם לתקוע בשופר, לעורר נפשות ולזכור את דברי הנביא:
"אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַה' לֹא עָשָׂה" (עמוס ג, ו).
כאשר תוקעים בחצוצרה, האם העם לא צריך לפחד? – כאשר האריה שואג, מי לא מפחד, וכאשר אסון פוקד אותך, האם לא א־לוהים עשה זאת?
עליכם לקחת את כל הדברים האלה לתשומת ליבכם ולאפשר להם לחדור עמוק לתוך נשמתכם. עליכם להבין שכל הייסורים שבאים עליכם, אינם באים ללא סיבה. הם באים בגלל עבירות שעשיתם. רק אחרי כן יגיע השלב שבו תתפתח הבנת משמעות הייסורים וגם ההבנה שהמצב הזה איננו יכול להימשך. יש לייסורים מטרה – אתם אמורים ללמוד מהם, להפיק לקחים, ולצאת לדרך החדשה.
על האדם לקבל החלטה ברורה. עליו לדעת שלפניו שתי דרכים: האחת כוללת מהפכה מוחלטת בחייו הפנימיים, זניחת ההרגלים הישנים הקלוקלים, הרעיונות הכוזבים והתורות המפוקפקות, ובכללם חיקוי מנהגים לא יהודיים וקבלת מוסכמות וקניינים רוחניים זרים, וקבלה מוחלטת של עול התורה; והאחרת – הימנעות ממהפכה, הישארות בדרך הפסולה. הבחירה בדרך האחרונה פירושהּ – סבל. על הבוחר בהּ להיות נכון ליפול קורבן לסבל ולצרות. אבל איפה הנביאים של ימינו, שאמורים להוכיח אותנו כך ולדבר אל מצפוננו? היכן נמצא אותם?
[1]. פסיקתא דרב כהנא, פסקא כד אות יא: "א"ר יהושע בן לוי אם קרעתם לבבכם בתשובה אין אתם קורעים בגדיכם על בניכם ובנותיכם".
ד
האם עוד לא הגיע הזמן?
עכשיו באו עלינו אסון וייסורים נוראים כל כך, ולעומתם כל מה שקרה לזקנינו עד כה – נראה כצל חיוור ולא יותר.
מפולות שלגים אדירות הזיזו סלעים אדירים ממקומם, והסלעים הידרדרו מטה וחוללו בדרכם הרס, אבל אנחנו מסרבים להבין. אנחנו ממשיכים לעצום עיניים, וכמו פתיים, ממשיכים לחפש את משמעות הייסורים. זו היא משמעות הייסורים! לא מדובר בסתם ייסורים, אלא במכות פטיש כבדות שניחתות עלינו למען מטרה אחת בלבד: לעורר אותנו, לגרום לנו להתעשת. כשאחי יוסף הגיעו למצרים, יוסף תוקף אותם ומטיח בהם האשמות, מאשים אותם בריגול. האחים נבהלים, מבינים שנקלעו למצוקה, ואז מתוך התבוננות פנימית, מגיעים לווידוי ואומרים בכנות:
"אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (בראשית מב, כא).
אין ספק שהפשע שביצעו כנגד אחיהם הצעיר היה חמור מאוד, אבל הם היו חזקים דיים, ובשעת הסכנה מצאו עוז בנפשם להודות בפשעם ללא סייג. כך ראובן, כך יהודה וכך גם המלך מנשה. כולם עשו תשובה וא־לוהים מחל להם על חטאיהם. האם עדיין לא הגיע הזמן שנפתח את ליבנו, נפקח את עינינו, נכיר בפגמינו ובחטאינו ונקרא מתוך חרטה עמוקה ביותר: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ!" – אנחנו אשמים, ואנחנו מבקשים ממך, ה', סליחה ומחילה!
הבה נזעק ממעמקים אל ה', בכובד ראש ובלהט, בענווה וממעמקי נפשנו. הבה נזעק עד שאנו עצמנו נשמע ונבין את קריאתנו, ואז גם הוא יתברך ישמע אותה ויאמצנה אל ליבו.
היום, יותר מתמיד, הבה נחשוב על המילה שתביא לנו את ישועתנו, המילה "תשובה":
"שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ!" (ישעיה מד, כב)