חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

ב

בנקודה זו ברצוני להביא שני אירועים שנחרתו בזיכרוני, ומשמרים בי תמונה יפה כל כך של דמות הרב קרליבך. בתחילת שנת 1927, ביום חורף קפוא, הפניתי את עיניי אל ההרים המושלגים העוטים בגדי יום כיפור. פניהם צפו לשמיים, כאילו כדי לקרוא מזמורי הלל לבורא עולם. שקוע במחשבות הייתי, ולפתע – יד ובתוכהּ אחוזה מעטפה באה וקטעה את חוט מחשבותיי. זה היה הדוור. כשתרמיל המכתבים על כתפו, ניגש אליי והושיט לי מכתב אקספרס: הרב שפירא מקובנה הזמין אותי בשם הסתדרות רבני ליטא, להשתתף בכנס חינוכי גדול של ארגון בתי הספר "יבנה".

הנסיעה משווייץ לליטא מפרכת מאוד כידוע, ובחורף – חורף ליטאי שבו הטמפרטורות צונחות אל 40 מעלות מתחת לאפס – היא קשה שבעתיים. בעודי מתלבט אם להיענות להזמנה, הגיע מברק מהרב מקובנה ובו כתוב שד"ר קרליבך מאלטונה, ד"ר דויטשלנדר מווינה וד"ר מאיר הילדסהיים מברלין כבר הביעו הסכמתם להשתתף, ואפשר לסמוך עליי שגם אני איענה להזמנה ולא איעדר מהכינוס. אם נותנים בי אמון – האם אוכל לאכזב? החלטתי לצאת למסע הזה, שהיה קצת נועז עבורי. כשהגעתי לקובנה אכן פגשתי את שלושת החברים שהוזכרו במברק.

הכנס שנמשך שלושה ימים והיה גדול ומכובד, התקיים באולם הפרלמנט הליטאי. השתתפו בו כ־300 רבנים וכמה אלפי יהודים מליטא ומלטבייה. הנציגים האוסטרים, הגרמנים והשוויצרים נאלצו לשאת בעיקר נטל המצגות. פגישות שונות התקיימו גם בקובנה ובסלובודקה (עם כל הנוער הישיבתי). כעבור כשבוע קיבלנו הזמנה מהרב יוסף לייב בלוך ז"ל, להגיע לטלז עירו, ולהשתתף בעצרות דתיות וחינוכיות שתתקיימנה שם וגם להרצות (בהמשך קיבלנו בקשה כזו גם מהקהילה היהודית בריגה). הכינוס העשיר – על מצגותיו, נאומיו, נשפיו ויתר אירועיו – לא הותיר זמן רב למנוחה, והיינו עייפים, אבל לא יכולנו, וגם לא רצינו, לסרב להזמנות המכובדות האלה. הנסיעה מקובנה לטלז ארכה לילה שלם. במהלך שיחות שונות שקיימנו בימי הכינוס בטלז העליתי חלום יקר – להקים ישיבה בשווייץ. תיארתי את השממה הדתית בשווייץ ופרסתי את תוכניותיי לפני עמיתיי.

ד"ר דויטשלנדר, מנהל קרן התורה באגודה, שהכיר היטב את המנטליות השוויצרית, יעץ לי בחום להניח לחלומי. אדמת שווייץ, כך הסביר לי, טרם בשלה לצעד כזה, ועדיין איננה מתאימה לישיבה. ד"ר הילדסהיים הריאליסט התלבט וגם הוא הגיע למסקנה שאפילו החלום יפה, הגשמתו צריכה להמתין מעט. יש משימות שראוי להשלימן קודם להקמת הישיבה, ובהן הכשרת הרבנים השוויצרים לתפקיד החדש שיצטרכו למלא, שהרי ללא עזרתם אי אפשר יהיה לעשות מאומה. ואז קטע אותם הרב ד"ר קרליבך בדרכו הנמרצת, טפח על כתפי ואמר: "ידידי בוצ'קו, אם אתה רוצה להקים ישיבה, תתייעץ עם הגדולים הליטאים, ולא עם יֵקים מברלין או וינה, שבקושי יודעים משהו בתחום זה. אל תיפול רוחך. הכול אפשרי והכול יכול לקרות. הרעיון שלך מדהים וחשוב להוציאו אל הפועל. הוא יקום ויעורר רעש עצום, הוא יכה גלים בעולם היהודי כולו. אם יש לך מספיק אומץ ואנרגייה לחרוש את אדמת שווייץ, לשבר את סלעיה, ולסלול בהּ נתיבים שיובילו להגשמת הרעיון הזה – צא לדרך. הילחם. אל תהסס ואל תתמהמהּ. אל תשחית זמנך בהתייעצויות ובהכנת תוכניות. קום ועשה! ואם ראשית הישיבה תהיה מצער – שלושה או ארבעה תלמידים – אל תדאג, רבים יבואו בעקבותיהם, ואחריתהּ תשׂגה מאוד.

את הגדולים, ובהם הרב מקובנה, הרב מטלז וראש ישיבת סלובודקה, הרעיון הלהיב מייד. הם הסכימו לחלוטין עם דעתו של הרב קרליבך והבטיחו תמיכה אידאולוגית. הגשמת החלום יצאה לדרך – באותו מפגש הניחו גדולי ליטא ועימם ד"ר קרליבך את אבן הפינה לישיבה, אותהּ ישיבה שכעבור חודשיים תקום במונטרה שעל גדות אגם ז'נבה. הצעד הראשון הזה ייזכר בתולדות יהדות שווייץ לעולם. בדרך חזרה מטלז עצרנו שוב בקובנה. איגוד הרבנים הליטאי שלח אותנו (את ד"ר קרליבך, ד"ר הילדסהיים, ד"ר דויטשלנדר ואותי) להיות נציגיו בקבלת הפנים שהתקיימה אצל נשיא ליטא אנטאנס סמטונה, ומטעם הרשויות התלווה אלינו השר היהודי ד"ר רחמילביץ (שנפטר לאחרונה בארץ ישראל). נשיא הרפובליקה קיבל אותנו בחום ובידידות. דובר המשלחת שלנו היה כמובן הרב ד"ר קרליבך. דבריו הותירו רושם עמוק על הנשיא, והוא הבטיח לאגודת הרבנים כי יחזיר ליהודים את הזכויות הרשמיות שנשללו מהם.

עשר שנים לאחר מכן, פגשתי שוב את הרב ד"ר קרליבך בכנסייה הגדולה במרינבאד. אז הוא כבר לא היה ד"ר קרליבך הנמרץ, הרועם, המכובד והעליז. תווי פניו כבר הסגירו את הצרה והצער של אחיו יהודי גרמניה. המשטר הנאצי כבר הכין את "חוקי נירנברג", ואם כי האש שעתידה הייתה לכלות את בתי הכנסת בנובמבר 1938 טרם התלקחה, להבותיה הממתינות בקוצר רוח להשמיד ולאבד, הצליחו להטיל צילן הכבד על הכול. הרב קרליבך עמד ונשא את נאומו בראש מורכן. ההתלהבות והנחישות שאפיינו אותו תמיד כמו נעלמו ואינן. הנאום נשמע נכנע, והנואם – מובס. עצבנות מסוימת השתלטה עליו ועל מזגו העליז בדרך כלל, והוא ועמיתיו הגרמנים נדחקו ממקומם הרגיל במרכז אל השוליים, הם נותרו ברקע. הם הרגישו וגם ידעו: ימים קשים באים. תחושותיהם הקשות חלחלו גם לתודעתנו. רחמינו נכמרו עליהם ובהּ בעת חשנו כלפיהם אהדה עמוקה מני ים.  

רק פעם אחת לאורך הכנסייה כולהּ, זכיתי לראות שוב את הרב קרליבך במלוא קומתו: בסעודה שלישית שהתקיימה במחלקת הנוער, שב וניצב לפנינו הנואם הגאוני של העם, המנהיג שאין דומה לו. הנאום שנשא במעמד זה היה כנראה אחד מהיפים ביותר שנשמעו בכנסייה אי פעם. ה"מכובדים" החליפו ביניהם מבטים. בעיני כולם זהרה שמחה: הרב קרליבך "שלהם", המוכר והטוב, כיין ישן המשתבח עם הזמן. הוא דיבר אל הנוער בהתלהבות לוהטת, אותהּ התלהבות שנדמה היה כי אבדה. בעומדו על הבימה הגבוהה נדמה היה לכול שלפניהם ניצב נביא מנביאי ישראל הקדומים, קדוש ומעורר יראה. ובסיימו את דבריו, תרועות נלהבות ותזזיתיות הרעידו את אמות הסיפים. והן לא שככו, והמשיכו ללוות את אדון הנעורים, בכל מקום שבו עמד ואליו הלך. המומנטום של רוזנהיים, העומק של ברויאר והצורה של דויטשלנדר כמו התמזגו לישות אחת. נאום זה בסעודה שלישית של הנוער האגודאי היה נאום המנצח.

באמצע הדיונים הובא לידיעתנו מקרה מצער: בין שני מלונאים יהודים נתגלע סכסוך. השניים רצו ליישבו וליישר ביניהם את ההדורים, אבל איש מהרבנים שנכחו במקום לא רצה להקים בית דין ולדון בעניינם. הם פנו אל הרב קרליבך ואליי וביקשו עזרתנו. הרב קרליבך השיב שיהיה מוכן לקבל עליו את המשימה בתנאי שגם אני אשב בבית הדין שיוקם. לא יכולתי שלא להצטרף. ברוך ה' המחלוקת הקשה – נועם ועדינות היו ממנה והלאה – יוּשבה בצורה מבריקה ולשביעות רצון שני הצדדים. המאסטרו הגדול באומנות המשא ומתן, הנשיא המיומן של בית הדין, לא הכזיב גם הפעם.

זו הייתה פגישתי האחרונה עם הרב קרליבך. האם העלה מישהו בדעתו שהדמות הפורחת והמפוארת שלפניו תיעלם מחיינו ולא תיראה עוד?! האם יכולנו להעלות בדעתנו ששערה משערות ראשו של השר האמיתי הזה תיפול ארצה?! שתקום יד זדונית ומרושעת כל כך ותגדע את האילן הגבוהּ שכולנו נתלים בו?! המציאות המרה לימדה אותנו שמעשי הרשע של אויבינו גוברים על כל היגיון ועל האמונה האנושית, רומסים אותם תחת רגליהם והופכים אותם לעפר ואפר. אנו כותבים את השורות האלה ומתקשים להאמין – להאמין שנאספנו לתוך תיבת נח, ולמרות הסערה המשתוללת בחוץ אנו עדיין בחיים. אנו – אך לא כולנו. חסרים אנו. ידידנו היקר הרב ד"ר קרליבך אינו איתנו, אך אנו יודעים בוודאות: זיכרונו יישאר עימנו תמיד. לעולם לא נשכח אותו!

אין אדם שפגש בו, ראה אותו או שמע את מילותיו, ואפילו פעם אחת בלבד, שדמותו לא נצרבה בו ונחקקה בזיכרונו לתמיד. דמותו אינהּ ניתנת לשכחה. הבן שהיה נאמן לעמו ושירת אותו בכל חֶלבּו ודמו, מסר נפשו למענו: "עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל". כשהוגשה כוס התרעלה לעַמו, הוא לא פרש מן הציבור. הוא קירב את שפתותיו אל הכוס, ושתה את תכולתהּ עד הטיפה האחרונה (ומאז, לתפילתנו ולתחינתנו לנקמת דם הקדוש הזה, נוספה בקשתנו לנקמת דמם של היהודים קדושי קהילת המבורג…).

העם היהודי ניחן בסגולות מבורכות: ביכולת להכיר טובה ולהודות וגם בזיכרון מצוין. הוא לא ממהר לשכוח מאומה. הוא איננו שוכח במהרה את הרע, אבל את הטוב ואת מי שחולל אותו הוא מקפיד לזכור אפילו יותר. את הרב ד"ר יוסף קרליבך, הרב מהמבורג, שהקריב את עצמו למען עַמו – הוא לא ישכח לעולם. דמותו לא תעבור מתוכם וזכרו הקדוש לא יסוף מזרעם.