חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

ד

את הרב מנחם זמבה פגשתי לא פעם, בכנסים שונים. מילותיו היו נכונות, חכמות ומדויקות תמיד, וגם כשנאמרו ברגע האחרון – לא החטיאו את מטרתן.

מפגשנו האחרון היה במרינבאד (Marienbad), בכנסייה הגדולה[1] השלישית, שם דיברנו לעיתים קרובות וגם יצאנו לטייל יחד.

זו הייתה כנסייה סוערת באותה תקופה[2]. הנציגים הפולנים נקלעו לוויכוח קשה עם הנציגים הארץ־ישראלים. הכנסייה הייתה אמורה להחליט אם לקבל את הצעת החלוקה של הבריטים, שהעניקה ליהודים פינה צנועה בארץ ישראל, שלא כללה את ירושלים, ולהקים בהּ ממשלה יהודית.

הוויכוחים בעד ונגד הגיעו לנקודת רתיחה ומוצא לא הסתמן באופק. הדירקטוריון פנה לשרייבר וביקש ממנו להכריע במחלוקת.

ואז הגיע הרב מנחם זמבה, הוא פנה אל שורות היציע ועמד שם. שקט השתרר באולם, ובתוך הדממה, נשמע קול בכיו של הרב וטלטל את כל הנוכחים.

הוא השמיע מחאה עוצמתית והצדיק אותהּ בהיגיון ייחודי. איננו זקוקים לממשלה מיניאטורית נכה, נידונה למוות. אנחנו מוותרים על מתנות כאלה מאנגלייה. פעם קיבלנו מתנה מריבונו של עולם, ואנחנו נאחזים בהּ. אנגלייה, שאנשיה מוקירים כל כך את התנ"ך, בוגדת בו: היא קורעת לגזרים את זכויותינו המעוגנות בו, למען מטרה אחת בלבד: טובת מדיניות הנדנדה שלהּ. נשבענו להישאר נאמנים לארץ ישראל, ובלי ירושלים אין ציון ואין ארץ ישראל. לא דיממנו וסבלנו סבל מייסר שאיש איננו מנסה לבלום אותו, במשך 2,000 שנה, כדי לקבל נדבה כמעט בלתי מכובדת מאנגלייה כיום. רבי מנחם זמבה חתם את דבריו בשבועה החגיגית של משורר תהלים:

"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי" (תהלים קלז, ה). דבריו הנוקבים של הגאון רבי מנחם זמבה קלעו למטרה. הבעיה נפתרה באחת. כעת הכול ידעו מה מונח על כף המאזניים, והמוחות הנסערים השיבו לעצמם את קור רוחם.

הגאון הקדוש הזה הציל אותנו מחרפתהּ של ארץ ישראל הנכה, אך למרבה הצער הוא עצמו לא זכה לראות לנגד עיניו את ארץ ישראל ששבה והייתה שלמה ומשגשגת כפי שהבטיח לנו א־לוהינו. חייו הגיעו לקיצם, אך זכרו יירשם בתולדות העם היהודי כאחד הקדושים הגדולים.

היהדות כולהּ מתאבלת על לכתו של רבי מנחם, ומלאכי השמיים בוכים עימהּ.

מי ייתן ועובד ה' הנאמן הזה יעמוד לפני כיסא כבודו של הקב"ה ויבקש ממנו רחמים על עַמו הנאבק על חייו.

"וְשַׁבְתִּי וָאֶרְאֶה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם…"[3]

[1]. הכנסייה הגדולה היא שמו הרשמי של הכינוס העולמי המרכזי של תנועת אגודת ישראל העולמית (הערת המתרגם).

[2]. הכנסייה הגדולה התכנסה באלול תרצ"ז (1937) בצל מאורעות תרצ"ו בארץ ישראל, תוכנית החלוקה של ועדת פיל ועליית הנאצים לשלטון בגרמניה (הערת המתרגם).  

[3]. על פי קהלת ד, א: "וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם".