חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

משה בנקרת הצור

קטע מתוך דרשה לסוף סמסטר

משה ביקש מהקב"ה: "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות לג, יח), והקב"ה ענה לו:

"לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שם, כ).

ובכן, ה' מסביר למשה שמילוי בקשתו איננו אפשרי כי לא ייתכן שאדם יראה את הא־ל ואחרי הראייה יישאר בחיים. וממשיך:

"וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר: וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי: וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שמות לג, כא–כג).

בפירושו למילים "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי" רש"י מביא את דברי הגמרא: "הֶרְאָהוּ קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין" (ברכות ז ע"א).

כדי להבין את פשר הפירוש שלפיו קשר התפילין הוא מה שראה משה, נעיין בדברי התלמוד: 

"אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לַפַּרְדֵס, וְאֵלוּ הֵן, בֶּן עַזַאי, בֶּן זוֹמָא, וְאַחֵר, וְרַבִּי עֲקִיבָא" (חגיגה יד ע"ב).

ארבעה חכמים עלו לפרדס, לגבהים השמימיים, לגן הסתרים העל־טבעי, המטפיזי.

ארבעת הגדולים האלה רצו להיכנס לסתרי הא־לוהות ולדעת אותם בשלמות, אף על פי שהשכל האנושי מוגבל ויש דברים שהוא מנוּע מלתפוס אותם:  "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ־לֹהֵינוּ" (דברים כט, כח).

הגמרא ממשיכה לספר: "בֶּן עַזַּאי הֵצִיץ וָמֵת, בֶּן זוֹמָא הֵצִיץ וְנִפְגַּע, אַחֵר קִצֵץ בַּנְטִיעוֹת, רַבִּי עֲקִיבָא נִכְנַס בְּשָׁלוֹם וְיָצָא בְשָׁלוֹם".

רבי עקיבא לבדו יצא בשלום, וזאת משום שנכנס בשלום.

הגמרא מספרת לנו במסכת יומא שביום הכיפורים, לפני שהכוהן הגדול היה נכנס לעבודה, זקני כהונה חשדו בו שהוא צדוקי. למה? האם הכוהן הגדול, ראש בישראל, לא היה נאמן במידה כזאת עד שכישלון בחטא חמור כל כך נראה להם אפשרי? אכן, בהחלט! הכוהן הגדול היה ראש ישראל, הוא היה ראש העם, אבל דווקא משום שהיה קרוב כל כך לקב"ה – הקב"ה התגלה אליו ביום הכיפורים ואף ביקש את ברכתו, את "ברכת הכוהנים" שלו – הסכנה שיגיע לאותהּ "התבוננות עמוקה" הייתה קרובה אליו כל כך, מוחשית כל כך, עד שזקני הכהונה חשו שאחריותם מחייבת אותם להזכיר לו – לפני שיחל בעבודת היום הקדוש – שאומנם נפל בחלקו כבוד עצום, אבל הכבוד הזה לא שינה את מהותו – הוא נותר אדם, וככל בני האדם, גם שכלו שלו מוגבל…

"אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, אָנוּ שְׁלוּחֵי בֵית דִּין, וְאַתָּה שְׁלוּחֵנוּ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין, מַשְׁבִּיעִין אָנוּ עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁשִּׁכֵּן שְׁמוֹ בַבַּיִת הַזֶּה, שֶׁלֹּא תְשַׁנֶּה דָבָר מִכָּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ לָךְ" (משנה, יומא א, ה).

שלושת זקני הכהונה האלה מילאו את תפקידם ועם זאת נותרו בסוף המעמד בתחושת אי־נוחות, אם לא למטה מזה. הכוהן הגדול בכה, וגם הם בכו. התחושה הייתה קשה, אבל היה ברור להם שהם אינם רשאים "לדלג" על ההשבעה הזאת. היא כורח המציאות. המחשבה "לוֹ – זה לא יקרה" עלולה להתבדות, והסכנה עצומה. והראיה: אפילו אלישע בן אבויה, רבו של רבי מאיר, הפך להיות מקצץ בנטיעות וגרם נזק בגן הסתרים. היאך נופלים גדולים כל כך בחטא חמור כל כך? בהתלהבותם וברצונם העז להתקדם – מגבלות השכל האנושי כמו חומקות מתודעתם, והם פועלים בפזיזות, אינם עומדים בניסיון, ומגיעים לידי ביזיון. כך אירע לאלישע בן אבויה: הוא נפל לבור תחתיות, שקע בתהומות, והיה לכופר, ל"אחר".  

רק רבי עקיבא, שהגמרא סוברת שעליו נאמר הפסוק" מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה" (שיר השירים א, ד), היה מודע לסכנה הזאת ונזהר מפניה. ר' עקיבא תכנן להיכנס רק עד למקום שבו אין חשש שייפגע, ולכל אורך ה"טיול בפרדס" הוא הקפיד להישאר תחת דגלהּ של התורה ולהיצמד להנחיותיה. הודות להקפדתו זכה לצאת מן ה"פרדס", היינו לשוב ממרומי השמיים בבטחה ובשלום.

שתי הפסקאות התלמודיות האלה מאפשרות לנו להבין את שאיפתו של משה רבנו. אומנם הוא זכה וראה פעמים רבות את הקב"ה פנים אל פנים, ועם זאת הייתה בו תשוקה להבין את הקב"ה באין־סוף שלו. ואז ענה לו הקב"ה שהאדם לא יכול לראות אותו: הסכנה – הטמונה ברושם החזק – גדולה מכדי שיוכל להימלט ללא פגע.

כשאתה רוצה לראות יותר מדי, הראייה שלך משתבשת, ואתה רואה תמונה שגויה, שמטעה אותך ומזיקה לך. הפגיעה קשה כל כך, עד שהיא עלולה להסתיים במוות. הקב"ה אומר למשה:

"וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי" (שמות לג, כב).

גם אם אספר לך הכול בפירוט, אי אפשר יהיה למנוע את היווצרות הפער העצום. עליך לדעת שלעולם לא תוכל להבין אותי בכללותי. אני יכול לעבור על פניך ואתה תבין אותי, אבל הבנתך לא תהיה שלמה, מוחוורת ובהירה. כל שתבין יהיה מבוסס על ראייה מתוך החשכה השוררת בנקרת הצור.

"וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שם, כג).

"וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי", כלומר: אתה נתקל בסתירות בחיים, ואז מתחילות להתעורר ספקות, ואז "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי", לא תוכל להבין אותי הבנה שלמה. הבנתך תהיה מצומצמת ותהיה רק "מאחור": תוכל לראות רק את הצל ולא את האור, שאלות רבות יציקו לך, אבל לא תהיה לך היכולת למצוא להן תשובות.  

לזה מתכוון רש"י כשהוא אומר שהקב"ה הראה לו את הקשר של התפילין. הקשר של התפילין לא צריך להיות הדוק מדי ולא רופף מדי. הוא חייב לתחום את הראש בחוזקה, להתאים לו בדיוק. אתה, משה, תשים לב היטב למה שכתוב בתפילין, לאחדות הבורא ולאחדות ה', כדי ששום דבר לא יהיה מחוץ לטווח ראייתך. התפילין הן שצריכות לשמש לך מקור הסמכות, ולא מה שנמצא מחוצה להן; הנח לכל מה שחורג מתחום האפשרויות האינטלקטואליות שלך, אל תתעניין בו, הוא סגור ומסוגר בפניך לחלוטין.

זה השיעור שאני רוצה לתת לכם, תלמידיי היקרים, לחיים. חִשבו על קשר התפילין, חִשבו על המשימות שלכם במסגרת החובות שנקבעו לכם, ואל תשאלו על מה שמעבר להבנתכם, על מה שמעל לעולם ועל מה שמתחתיו, מה למעלה ומה למטה… לכו בדרך הישרה, הנכונה, האמצעית – היא דרך הזהב. ואם תתמידו ללכת בהּ, היו סמוכים ובטוחים שתמיד יאיר לכם המזל כפי שהא־ל מבטיח לכם:

"וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר" (שם, כא) –

תעמדו יציבים על הצור; ואז:

"וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב, ד) –

אמונה, ביטחון בה' וביטחון בעצמכם – יהיו החברים שלכם בחיים.