חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

ב

מה זה מוסר?

מה זה מוסר? לא אחר מאשר המילים "דע את ה' ודע את עצמך"; "דע מה שאתה עושה ולאן אתה שייך". בערך כך, כפי שהוא מובא בפרקי אבות:

"דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין" (אבות ב, א).

על האדם להיות מודע לעובדה שא־לוהים לא הביאו לעולם רק כדי שיהנה בו ותו לא. מוטלת עליו שליחות גדולה וקדושה – לרומם את האדם הארצי לאדם א־לוהי.   

בכל מקום שהוא יכול ובכל אמצעי שבו יוכל להיעזר, הוא חייב לעבוד את ה' ולפאר את שמו. כל מעשיו צריכים להיות מכוונים לקדש את שם ה' בעולם. האדם חייב להיות מודע גם למהותם של החיים – הם מאבק אין־סופי: נגד אויבים חיצוניים וגם נגד אויבים פנימיים (תאוות, דחפים ורצונות פנימיים). כדי להילחם בחולשות המולדות הטבועות בו, התורה מציעה לו נשק יעיל, כפי שנאמר בתלמוד:

"בָּרָאתִי יֵצֶר הָרָע, וּבָרָאתִי לוֹ תּוֹרָה – תַּבְלִין" (קידושין ל ע"ב).

ככל שהוא לומד יותר את התורה ומתעמק בעבודת המוסר, כך הוא נעשה חסין יותר מפני ה"חיידקים" והתכסיסים שנוקט היצר הרע, בהתאמה מדויקת לאיסורים הרבים שהתורה הטילה עלינו, שמטרתם לאמן את האדם ולהרגיל אותו להגביל את כוח יצריו:

"וָאֹמַר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף! [!]" (איוב לח, יא);

ולצורך הבעת רעיון זה טבעו חכמינו ז"ל ניב:

"אֵיזֶהוּ גִבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ" (משנה אבות ד, א)

איזהו גיבור? מי שיכול להביס את האחר? לאו דווקא. נראה שגיבור הוא מי שמצליח לגבור על ה"אני" שלו, על הדחף הפנימי שלו. אין ספק שהכנעת האחר היא גבורה, אבל הכנעה שמכניע אדם את עצמו ושליטתו שלו בעצמו – מעידות על גבורה גדולה ועצומה ממנה. גבורה כזאת היא האידיאל האנושי הנאצל והנשגב ביותר.

מי שמבין את החיים במובן זה, מגיע למטרה שהציבה התורה הקדושה: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים ל, יט). החיים הם כמו יריד גדול שבו מוצע שפע סחורות, וכל אחד יכול לבחור ממנו ולקנות הרבה. בחירה חייבת להיעשות מתוך שיקול דעת. יש לבחון את כלל האפשרויות ולבחור מתוכן את האפשרות הנכונה והמדויקת ביותר. על האדם לבחור נכון ב"יריד" החיים. עליו לבחור בחיים עצמם! בחיים לפי הגדרות התורה וכלליה.

המוסר מעלה את הנשמה, מעורר את האדם ומקרב אותו לבורא. המוסר הוא גם מזור פלא למוחות מדוכאים ומרוסקים. המוסר מחזק באדם את האמונה ומבסס בו את חוסן החיים כדי שיוכל לעמוד איתן ולהתמודד עם הקשיים שבהם ייתקל בדרכו למילוי המשימה הא־לוהית. הגמרא, במסכת עבודה זרה יט ע"ב, מספרת לנו על רבי אלכסנדריה שהתחפש לרוכל וזעק ברחובות העיר: "מַכְרִיז רַבִּי אַלֶכְּסַנְדְּרַאי, מָאן בַּעֵי חַיֵי?"

מי איננו חפץ חיים?! מי לא ירצה לקבל "מתכון" שיסייע בידו לזכות בהם?! התקבצו ובאו סקרנים, הקיפוהו ודחקו בו לגלות להם את המרשם הסודי. הוציא ר' אלכסנדראי מכיסו ספר תהלים, פתחו וקרא מתוכו:   

"מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב:

נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה:

סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (לד, יג–טו).

גם החפץ חיים ניסה לפתות את הקהל באותו אופן ולהציע את המתכון הבדוק של דוד המלך. בנושא זה, האיש הגדול הזה, שאגב חי עד גיל 100, כתב יצירה – "שמירת הלשון", ולאורך כל תקופת כהונתו נשא שוב ושוב נאומים חוצבי להבות במסעותיו מעיר לעיר.

הוא הפיץ את הדעות הקדושות האלה וגם ידע לכבוש ולשלהב את לב שומעיו באמצעות המְשלים היפים. למי שטען שאין לו זמן ללמוד, יעץ החפץ חיים להתאמץ ולפנות בכל יום רק רבע שעה, ובזמן הקצר הזה ללמוד מוסר. אם יעשה כן יבין שיש לו הרבה זמן…  

הוא תקף בחריפות את האבות שלא נתנו לילדיהם ללמוד תורה ובכל זאת טענו שהם יהודים טובים. הוא אמר להם שהם אינם יהודים טובים, בשום פנים ואופן, ולא זו בלבד אלא אפילו התפילין שהם מניחים פסולות, מכיוון שכתוב בהן "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו, ז), היינו חובתם להטביע את רושם התורה בילדיהם, והם מתעלמים מחובתם ואינם מקיימים אותהּ.

כדי להבהיר להם ממה הם מתעלמים, הוא הסתייע במשל: השבת נקראת "אות" כי היא כמו שלט חוצות. כשם ששלט מכריז על עסק קיים ופועל, השבת מכריזה על "העסק היהודי". ובמקום שלא שומרים את השבת, כל העסק היהודי – הנשמה הישראלית – פושט את הרגל…

עכשיו כשאתה יכול לשכנע את עצמך במו אוזניך, כמו שאמר פעם שר התורה, שֶמה שנאמר בחלק הרחוק ביותר של העולם יכול להישמע על ידך, אתה חייב גם להאמין שיש אוזן בשמיים שמאזינה ושומעת הכול, נעלם ככל שיהיה, ומה שאתם עושים ומחפשים נראה ונמצא תחת השגחה.

שום גאון בן זמנו לא היה פופולרי כמו החפץ חיים. הוא הוכר על ידי כל פוסקי התורה כצדיק הדור "הגדול בהיסטוריה". יצירותיו הכרחיות לכל בית יהודי. בית יהודי שהן חסרות בו, לעולם לא ישווה לבית שבו הן מצויות ולומדים אותן תדיר. וחיבורו ההלכתי הענק "משנה ברורה" ראוי לפאר כל ספרייה יהודית מכובדת, שכן יצירה זו התקבלה כ"פוסק אחרון".