חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

רבי חיים מבריסק

(במלאת 25 שנה למותו) 

בכ"ב באב התרע"ח (31 ביולי 1918) נפטר בוורשה הרב המפורסם רבי חיים מבריסק, כשהוא בן 75 שנה.

רבי חיים זצ"ל נולד בשנת תרי"ג (1853), לאביו, הרב יוסף דובער הלוי סולובייצ'יק (המכונה יושֶׁה בֶּר), מחבר השו"ת "בית הלוי". עוד בהיותו ילד קטן התגלו בו יכולות שכליות מיוחדות, וכבר אז היה נראה ככוכב אור גדול העולה באופק היהודי.

לא הייתה זו נבואת שווא. בהיותו כבן 14 התעלה רבי חיים בחריפותו יוצאת הדופן על עמיתיו הוותיקים בישיבת וולוז'ין. שִׁמְעוֹ של העילוי הצעיר יצא למרחקים. שכלו הישר ועיונו המעמיק העניקו לו עד מהרה עליונות, וקולו הפך לקול קובע. בדיונים מורכבים ומסובכים בבעיות שנראה היה שאין להן שום פתרון, ואיש לא ידע להכריע בין הסוברים כך לסוברים אחרת, נקרא רבי חיים; בחשיבה ההגיונית הייחודית הוא השכיל להסביר הכול בדרך פשוטה וברורה, שהתירה כל סבך ויצרה תמונה בהירה ללא דופי, עד שהכול חשו שהיא מתקבלת על דעתם ללא שום פקפוק. בינתיים עינו החדה כבר הבחינה בעיה אחרת, שקשה למצוא עליה תירוץ. בתירוץ שמביא בספרו, הוא מבקש לשתף את הלומד. ברגע שהכל התיישר, הוא פנה לבעיה נוספת. אין פלא שהוא היה אהוב על כולם כמו אח ומכובד כמו אבא.

כשהיה ר' חיים בן 26 מונה לר"ם וראש ישיבת וולוז'ין ושימש משנה לנצי"ב, הגאון הזקן רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, שעמד בראשהּ. באותהּ תקופה היו בליטא שתי מכללות תלמודיות בלבד: ישיבת וולוז'ין, שהייתה מרכזם של כל המלומדים היהודים, וכמעט כל גדולי התלמוד בתקופה האחרונה צמחו בהּ. ולצידהּ – ישיבת מיר.

המינוי של ר' חיים הפתיע רבים. על פי הגישה המקובלת בליטא, הכול ציפו שעל כיסא המשנה לראש הישיבה, תשב אישיות מבוגרת וידועה, והינה זכה במשרה המכובדת רבי חיים הצעיר. ולא רק פליאה והפתעה עורר המהלך. אצל תלמידים לא מעטים הוא עורר גם בושה. הם התביישו להימנות עם קהל מאזיניו של מורה כה צעיר.

החששות והבושה לא האריכו ימים. מייד בתום השיעור הראשון שלימד ר' חיים בישיבה, פרצו כל הנוכחים במחיאות כפיים סוערות, ובהתלהבות רבה הוענק לו התואר רב. התלמידים אכן לא ציפו להישגים כאלה ממלומד צעיר כל כך, אבל כששמעו אותו, נאלצו להודות שעד כה מעולם לא שמעו שיעורים דומים לשיעור ששמעו זה עתה. רהיטותו, חשיבתו הייחודית והפשטות שבהּ הצליח להסביר ולהבהיר הכול, גרמו להם להבין שלפניהם עומד גאון אמיתי.

כעת הפך רבי חיים לנשמת הישיבה. תלמידים חדשים זרמו מכל עבר; עד מהרה עלה מספרם והתקרב לשש מאות. כשרבי חיים החל לדבר, עמדו כולם כאילו הם מסומרים למקומם, עיניהם נעוצות בו ואוזניהם כרויות לשמוע כל מילה ואפילו כל הגה; כי דבריו היו יקרים מפנינים ומפז. כל נושא שבחר היה מוגש בדייקנות כשהוא מעובד בעמקות וביסודיות וכל היבטיו מבוררים עד תומם. מאומה לא חסר בשיעוריו וכל תוספת הייתה מיותרת. הכול היה בהיר כאור יום, מובן לכולם ומתקבל על הדעת, עד שלא היה שום צורך להקצות זמן לשאלות ותשובות כמקובל.

הסכנה שנשקפה לתורה באותהּ תקופה מפני ההשכלה (הנאורות) – שאיימה להדיחהּ ולרשת את מקומהּ – נעלמה. רבי חיים ידע להחיות את רוח התורה ולהפוך אותהּ למעניינת. הנוער היהודי שב לעסוק בתורה בלהט.

רבי חיים היה גם פורץ דרך. את הפלפולים, שהיו כה פופולריים באותה תקופה, הוא לא חיבב. הוא אהב את הדרך הישרה, המבוססת על חשיבה הגיונית, ודגל בסברה חלקה וברורה שהכול מסוגלים להבין. שיטת הלימוד וההוראה שהנהיג בישיבה זכתה להערכה גם בקרב כל הגאונים, ועד מהרה הפכה לדרך הלימוד היחידה.

ישיבת וולוז'ין, המכונה בצדק אֵם כל הישיבות, הגיעה לשיאהּ בהנהגתו של רבי חיים. כל תלמיד חכם ראה לעצמו חובה לשמוע את תורתו של רבי חיים מפיו ממש לפחות פעם אחת. בזכות תעצומות הנפש הגבוהות של הרב ואוצרות הידע העשירים שלו, הרגיש כל תלמיד חכם שזכה לשמוע שיעור מפיו, שמלבד השיעור עצמו, הוא קיבל גם "צידה לדרך" – כלים שיהיו לו לעזר בהמשך לימודו.  

לאחר 14 שנים של עבודה מבורכת, כשהוא בן 40 בלבד, נקרא רבי חיים לבריסק (ברסט־ליטובסק) לרשת את אביו. העיר כולהּ קיבלה את פני הרב הראשי החדש בצהלה. אחרי הכול, היא חשה שהיא תהפוך לפופולרית בזכות גאון העולם הגדול. ואכן, שמו של ה"בריסקר רב" נשמע ברחבי העולם היהודי, ובריסק זכתה לפרסום המיוחל.

רבי חיים היה הצניעות בהתגלמותהּ. הכבוד שזכה לו בכל מקום לא הסב לו נחת, ואדרבה לעיתים עורר בו רוגז. אופיו ומידותיו היו יוצאי דופן: טוּב ליבו האין־סופי היה בלתי ניתן לתיאור, ונדיבותו לא ידעה גבול: לא פעם קרה שהוא חילק את כל השכר שקיבל לעניים ולנזקקים, אף על פי שבביתו שלו לא היו אפילו הצרכים לשבת. בחורף התיבה שלו הייתה תמיד פתוחה לעניים, ולפעמים היא התרוקנה לחלוטין, מבלי שיתחשב בכך שהוא עצמו יקפא מקור. בכל מקום שקשה היה לעזור, לייעץ, לנחם, אפשר היה למצוא את הרב. שום סערה לא יכלה להפריע לו בהרגלי הצדקה שלו.

רבי חיים זי"ע לא פרסם חיבורים רבים (לפני פרוץ המלחמה התפרסם חיבור אחד שלו בשם "חידושי ר' חיים הלוי"), ובכל זאת חידושי התורה שלו ורעיונותיו הפילוסופיים הבולטים בתלמוד ידועים בכל עולם התלמוד; ואף על פי שבמשך כ־25 שנה נאלץ, בשל המלחמה, להיות רחוק מחיי הישיבה, חידושיו, כראוי ל"תורת חיים", הועברו מפה לאוזן והגיעו לכל הישיבות. הם היו המפתח לפתרון הבעיות הקשות ביותר.

ה"בריסקר רב" היה האויב של כל פוליטיקה. אפילו ב"אגודה" – שהוא נמנה עם מייסדיה העיקריים – הוא נלחם נגד כל מי שניסו לשייכהּ לפוליטיקה. דאגתו היחידה הייתה להחיות ולקדם את לימוד התורה, שסבל קשות מאז פרוץ המהפכה הרוסית בשנת 1905; ולהשיב אליו את הנוער היהודי שהפנה לו עורף. למרבה הצער, הרב הגדול לא זכה לחזות בהתגשמות משאלותיו הקדושות. ההשגחה העליונה החליטה אחרת.

פרצה המלחמה. גם בני נוער יהודים גויסו להשתתף ברצח המוני במקום לעסוק ברעיונות הנעלים ביותר. שרידי התורה, הישיבות, פורקו. ליבו של ה"בריסקר רב" דימם בכאבו על חורבן התורה והעם. 30 הישיבות, שנבנו במאמץ רב ובהקרבה, נהרסו והושמדו. כאשר ב־15 באוגוסט 1915 הורו הרוסים לפנות את העיר ברסט־ליטובסק בתוך שלושה ימים, נאלצו 40,000 המשפחות היהודיות לברוח ממקומן והן נפוצו לכל קצווי רוסיה. גם הרב נשא רגליו וברח ממנה. הבריחה ההמונית בזמן קצר, הזכירה את יציאת ישראל לגלות לאחר חורבן ציון בתקופת ירמיהו הנביא.  

לאחר החתימה על הסכם שלום בין רוסיה למעצמות המרכז (בברסט־ליטובסק) ביקש רבי חיים לשוב לקהילתו, אבל גילה שקהילתו חרבה ואיננה. שבור בנפשו ובגופו מצרות אחיו ותלמידיו, הגיע לוורשה במאי 1918. שלושה חודשים בלבד הספיק לשהות בהּ, ובחלוף תקופה קצרה זו, הרבי מבריסק, מי שכל מעייניו נתונים היו תמיד לטובת הכלל, מצאה נפשו סוף סוף מנוחת עולמים.

נפש הצדיק השמיים עלתה.

אגדה עתיקה מספרת: "כאשר רבי חיים מוולוז'ין, מחבר ספר נפש החיים, סבא רבא של רבי חיים מבריסק, הניח את האבן הפינה לבניית ישיבת וולוז'ין בתחילת המאה ה־19, הוא פרץ בבכי שהספיק כדי ליצור לְבֵנה".

אלו היו דמעות של התלהבות, שמחה והתרעננות.

כעבור 115 שנים, כשנחרבה ישיבת וולוז'ין ועלתה בלהבות, פרץ הרב חיים מבריסק בבכי. דמעותיו אלו היו דמעות של ייאוש, ובהן מסר רבי חיים עד מהרה את נשמתו.