חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

יג

קדיש – תפילה לשלום

את תפילת הקדיש כולה חותמת תפילה־בקשה למען השלום המנוסחת במילותיו של בלדד השוחי, אחד מרעי איוב שבאו לנחמו באבלו: "עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו" (איוב כה, ב). השלום הוא ברכה, הן לחיים הן למתים, וכשמתגלע ריב בין החיים לבין עצמם, נגזלת מנוחת המתים בקבריהם. יעקב אבינו חשש שאחרי מותו תיגזל ממנו מנוחתו בשל ריב מסוג זה, ולכן הביע משאלתו, שבמקום שעלולה לפרוץ מריבה – שמו לא יוזכר: "בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי" (בראשית מט, ו). בסופו של דבר, מחלוקת מביאה אף לחילול הא־לוהות עצמהּ ולכן אנו מקשרים בין סיום הקדיש לבין פתיחתו. "יתגדל שם ה' ויהי שלם".

בהקשר זה חשוב להזכיר ששם ה' אינו יכול להיות לא גדול ואף לא שלם, כל עוד מלחמה לנו עם עמלק: "אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו" (רש"י על שמות יז, טז). הלכך אנו ממתפללים "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו". "עושה שלום במרומיו" – יהי לרצון שיערוב לשלומנו על ידי השמדת עמלק, אזי גם גדולת שמו וגם שלמותו תהיינה מובטחות. "הוא יעשה שלום עלינו" – גם עלינו מוטלת החובה לפעול למען השלום. עלינו לדאוג שהשלום ישרור בינינו לבין עצמנו, כי קיומנו תלוי בשלום. "שלום" איננו עניין של נוחות בעלמא. השלום קדוש והוא מסמל את שם ה', שכן במקרא אנו מוצאים שהא־ל מכונה [גם] בשם שָׁלוֹם:

"וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא לוֹ ה' שָׁלוֹם" וגו' (שופטים ו, כד).

גם התורה נושאת את כנוי הכבוד "שלום":

"דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג, יז).

מדרש מעניין מסַפֵּר שבריאת האדם, שה' תכנן ונועץ בפמליה של מעלה בעניינהּ, עוררה בעולמות העליונים מחלוקת. לא הכול היו תמימי דעים בעניינהּ. ה'אמת' וה'שלום' התנגדו לבריאתו. לדברי ה'אמת' – האנושות תהיה נגועה בשקר ובכזב, ולא תנחיל כבוד לא־ל, אם לא למטה מזה; ולדעת ה'שלום' האדם מטבעו יהיה קנאי ומחרחר ריב, ואם ייברא – לא יוכל לשרור שלום בעולם. 

רק ה'חסד' האמין באדם שייברא ותמך בהחלטה. הוא היה משוכנע שהיצור האנושי יגמול חסד, ואם כן, בוודאי ראוי להיברא, ולא זו בלבד אלא שכל העולם יפיק תועלת מהצטרפותו לבריאה. הבורא יצר את האדם והורה ל'אמת' לעזוב את הספֵרות השמימיות ולרדת ארצה.

לכאורה, מדוע ה"הורדה בדרגה" נגזרה רק על ה'אמת'?! הרי ה'שלום' גם הוא התנגד לבריאת האדם, ומדוע עליו לא נגזר שייענש?! ייתכן שיסוד התשובה – בתיקון ההבנה העולה מן השאלה: אין מדובר ב'עונש', ולכן אין לטעון ל"יחס מַפלֶה". הסתייגותם של השניים מהרעיון לברוא אדם – אינהּ שרירותית ואיננה גחמה בעלמא; וההסברים להסתייגות – אי אפשר לדחותם על הסף. יש בהם מן הצדק. דברי ימי העולם מלמדים שבעולם פועלים תדיר כוחות חשוכים המשבשים את הרמוניית החיים, זורעים שנאה ומחוללים מהומה ומדון. את הכוחות האלה מפעילים בני האדם, באמצעות שקרים ודרכים נלוזות אחרות שהם מאמצים לעצמם. הם משתלחים אלו באלו, מתפלגים ומחרחרים ריב בינם לבין עצמם, וב"כישרון" רב "מצליחים" לדרדר את העולם לתוהו ובוהו. הסכנות אמיתיות, וה' לא התעלם מהן ולא ביטל את דברי המתנגדים, אלא נקט "רפואה מונעת": הוא הורה ל'אמת' לרדת ארצה – לא כדי להענישהּ אלא כדי שתפעל בקרב בני האדם. מריבות תהיינה, אין ספק, אבל כשתפרוצנה – ה'אמת' שתהיה בארץ תוכל לדאוג שלא יהיו מריבה סתמית, תככים והטחת האשמות שווא וכדומה, אלא מחלוקות לשם שמיים: דעות מנוגדות יושמעו, ואפילו בחריפות, אבל מטרת הדיונים והוויכוחים, סוערים ככל שיהיו, תהיה אחת – ליבון האמת. יש מקרים שבהם הפולמוס מתבקש ונחוץ, צו השעה, כגון כשיופיעו יסודות המעיזים לפגוע במצוות אבל עוטפים את שאיפות החידוש שלהם בצורכי השעה. ברם, התורה לא ניתנה לתקופה מוגדרת ולא עבור חוג מסוים. היא ניתנה לכל היהודים והיא אחת – ולתמיד. היא נצחית. בתוך היהדות האמינה, הנאמנה, המאמינה והאמיתית אין מקום לחידושים ולפרשנויות חדישות. כל אלה מקומם בעולם הרפורמה. רפורמה משמעותה: הכחשה, עריקה מן היהדות העתיקה והמסורתית והתנכרות אליה.    

הסכנה הטמונה בהתרחקות מן המסורת ובחידושים בתחום הדת איננה נחלת העידן המודרני בלבד. כבר ישעיה הנביא זיהה אותהּ. הוא הבחין במחלוקות האידאולוגיות והמדיניות בין המלך הצדיק חזקיהו, שהיה כרוך אחרי המסורת הישנה, ובין שבנא אשר על הבית, שביקש להסתגל למציאות המתחדשת ומשתנה תדיר, והשמיע באוזני העם אזהרה חמורה כנגד כל המחדשים:

"וַיִּקְרָא אֲ־דֹנָי ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק: וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת: וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָו‍ֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן אָמַר אֲ־דֹנָי ה' צְבָאוֹת" (ישעיה כב, יב–יד).

גם הגמרא (בבלי, יומא פח ע"א) מצטטת את דברי הנביא האלה בהקשר של חילול השם ושל המכשיל את הרבים.

על הדרך בין היהדות הוותיקה לחדשה, ניצבת האמת כתמרור. עליה להורות לנו את הדרך ולשמש חלוץ.

בהיכנסנו לתוך הקרב, האמת תעמוד לימיננו ותהיה הנשק היעיל ביותר. וכאשר ניאבק למען העקרונות הקדושים של האמת, מובטח לנו שהמערכה תסתיים בשלום, כפי שאנו לומדים מחכמינו הלל ושמאי ומבתי המדרש שהקימו. בעניינים רבים חלקו אלו על אלו, ובמקרים רבים גם בתום הדיון והוויכוח לא הגיעו להסכמה. ועם זאת, שניהם חתרו להשגת האמת, ומחלוקותיהם היו מבורכות, ומעולם לא פגעו ביחסים ביניהם ולא עוררו שנאה חלילה, כפי עדות המשנה:

"אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין – לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי; כל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרים ואלו מטמאין – לא נמנעו עושין טהרות אלו על גבי אלו" (יבמות א, ד).

הוויכוחים החריפים התנהלו מתוך כבוד הדדי, ואפילו למעלה ממנו, כפי שהתלמוד הבבלי מעיד על מנהגם של בית הלל:

"שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל… יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי א־לוהים חיים הן, והלכה כבית הלל… וכי מאחר שאלו ואלו דברי א־לוהים חיים – מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (בבלי, עירובין יג ע"ב).

מחלוקות שאינן לשם שמיים – אינן נושאות ברכה, ואדרבה הן הרות אסון, ודוגמה מובהקת למחלוקת מסוג זה היא המחלוקת של קורח ועדתו כנגד משה רבנו, שסופהּ ידוע.

ערכו של השלום רב כל כך, ולכן את תפילותינו אנו חותמים ב"פזמון החוזר" של בקשה לשלום: "עושה שלום במרומיו…". ה'שלום' נמצא אצל הקב"ה תדיר, ואנו מייחלים שה' יאפשר לו לרדת אלינו ולהצטרף ל'אמת' שכבר ירדה מקדמת דנא, ושניהם יחד יביאו את הגאולה לאנושות הסובלת. את הכמיהה הזאת ביטא נעים זמירות ישראל: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף" (תהלים פה, יב).

אם נבין שהקדיש הוא תפילה לשלום ונאמר אותו מתוך כוונה לבקש שלום על כולנו – הקדיש יהיה שבח לנפטרים וברכה לחיים.

בתום אמירת הקדיש השומעים עונים "אמן". הגמרא מסבירה שמשמעות האותיות אמן – א־ל מלך נאמן (בבלי, סנהדרין קי); ומבררת מהי אותהּ צדיקות של עם ישראל, שבזכותהּ ייפתחו לפניו שערי גן העדן, כמאמר הנביא ישעיה:

"פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים" (ישעיה כו, ב).

"אמר ריש לקיש כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן, שנאמר (ישעיה כו, ב) 'פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים' – אל תיקרי 'שומר אמונים' אלא 'שאומרים אמן' (שבת קיט ע"ב) – עניית אמן היא־היא הצדיקות הפותחת שערי שמיים.

באמירת "אמן" אנו מעידים על עצמנו שאנו שמים את מבטחנו בקב"ה, שנאמן לקיים הבטחותיו, ויביא לנו את הגאולה במהרה בימינו. וגם ידוע לנו כי הוא מוכן לתגמל אותנו עבור מעשינו הטובים, שאומנם אנו מחויבים לעשותם כמו עבדיו של מלך, וכי בעולם הבא ישלם לנו את מלוא שכרנו, שכן הוא:

נאמן לשלם שכר לצדיקים.

ערוך השולחן (סימן נו סעיף ח) מסביר שסיום הקדיש ב"עושה שלום" וב"יהא שלמא רבה" נועד להקל על המתפלל את הפרֵדה מבית הא־לוהים ואת המעבר לחיי היום־יום, על כל מעמסותיהם, דאגותיהם ותוגותיהם; אלא שבסוף התפילה מוסיפים תפילת תתקבל ויהא שלמא רבא משום שהשלום הוא עמוד העולם. אחר גמר התפילה כשאנו צריכים לצאת לחיי היום יום אנו מבקשים מהשם יתברך שיהיה שלום בתוכנו ומוסיפים עושה שלום במרומיו וכו'… דמתחילה מבקשים שיהא שלום בינינו ואחר כך מבקשים שאף אם חלילה תפרוץ איזה מחלוקת יסייע לנו הקב"ה לעשות שלום כמו שהוא עושה שלום במרומיו בין שני הפכים. כך הסביר הטור עושה שלום במרומיו על שם המלאכים שהם אש ומים ואין אחד מכבה את חברו… ולזה אומרים אף שהגיע המחלוקת בשינוי דעות לשני הפכים מכל מקום יסייענו לעשות שלום.