חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה
עם מתעורר
הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל
הדרך חזרה לציון ושלושת הניסים
א
זה אלפיים שנה האופק של ישראל קודר, וחשרת עננים מסתירה את עין השמש. אומנם קרה שהשמיים התבהרו והשמש התחילה לשלוח קרניה לישראל, אך התבהרויות אלו היו קצרות, הרף עין. ובחלוף הרגע, האור נמוג, והחושך היה סמיך משהיה לפניו, והפחד והחרדה בלבבות גברו גם הם.
"וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה" (דברים כח, כט) – קללה זו מופיעה בתורה כעונש על אי־שמירת התורה. הגמרא מסבירה שלעיוור ההליכה ביום כמוה כהליכה בלילה – בין כך ובין כך הוא איננו רואה מאומה. ובכל זאת יש ביניהן הבדל: ביום רואים אותו אחרים ויכולים להזהיר אותו מפני מפגעים בדרך ולעצור אותו לפני שייכשל בהם, ובלילה אין רואים אותו, והוא נותר אבוד לנפשו. אם הָעָם לא ישמור את מצוות ה', קללה זו תחול עליו: הוא יהיה שקוע בחרדה מתמדת; איש לא יבחין בו ויבין שהוא זקוק לעזרה כדי לא ליפול, ואם ייפול – להושיט לו יד ולהקימו (בבלי, מגילה כד ע"א).
קללה קשה זו ליוותה אותנו לכל אורך הדרך. בכל מקום שאליו הגענו, לפי הגורל שהוטל עלינו, מצאנו חשכה: שמש חשוכה ובני אדם חשוכים, שמצפונם וגם המוסר והאהבה שלהם מעורפלים לחלוטין, ומשום כך הם התנפלו עלינו כמו חיות רעות, חשפו שיניים ופערו לוע ואיימו לבלוע אותנו. וכאשר הצלחנו להימלט משיני הזאבים החדות ולהתגונן – זה קרה הודות לניסים שעשה עימנו הקב"ה. הוא היה נאמן להבטחתו שלא ייתן לעַמים להשמיד אותנו לחלוטין, ודאג לגרש את החיות הרעות שהתנפלו עלינו, והן הלכו כלעומת שבאו.
הנס הזה, המוכר לכולנו מסיפורו של דניאל בגוב האריות, התרחש שוב ושוב מדי יום ביומו בחיי היהודים. אכן, לעיתים קרובות העמיד אותנו הקב"ה בנסיבות קשות. חיינו היו תלואים לנו מנגד[1], והמוות ניצב לנגד עינינו מוחשי וברור, אבל ברגע האחרון הושיט לנו ה' את ידו המושיעה. הוא עשה זאת כדי להחדיר להכרתנו שכל קיומנו תלוי בו וחיינו תלויים בחסדו הא־לוהי; כדי שנפנים שהוא מגיננו היחיד, ונדע שרק אליו עלינו להפנות עינינו וליבנו.
כך עוצבו חיי ישראל והיו לחידה גדולה בהיסטוריה ולאחד מפלאי האנושות.
האמונה בתחיית המתים היא אחד משלושה עשר עיקרי האמונה של היהדות שהעמיד רמב"ם. נודה על האמת – לא נדרש מאמץ רב כדי להפנים את האמונה בתחיית המתים. במחשבה בעלמא, נדמה שתחיית המתים תופעה נדירה וחריגה ואולי איננה במציאות כלל, אבל אנו, עַם ישראל, עדים להתרחשותה לעיתים קרובות. רואים ומאמינים.
לדוגמה: חולה מסוכן, שכל הרופאים כבר התייאשו ממנו, מתרומם לפתע ממיטת חוליו וחוזר לחיים רגילים. כך קורה ליחידים, וכך קרה לעַם ישראל פעמים רבות בתולדותיו. פעם אחר פעם נשמטה הקרקע מתחת רגליו והחבל נכרך סביב צווארו, ונמתח והתהדק, והוא נאבק עם המוות, ויכול לו. הוא שב לחיים. בתנ"ך מסופר על שלושה ניסים כאלה, שתיארו הנביאים אליהו, אלישע ויחזקאל, אבל לנגד עינינו מתרחשות תופעות כאלה של החייאה לעיתים קרובות, וזהו הנס הגדול הראשון בהיסטוריה היהודית. כמה פעמים קרה שהאויבים רדפו אחרינו והיו בטוחים שבעוד רגע אנו מתים, ולאכזבתם הגדולה נאלצו להיות עדים לתחייתנו המחודשת.
אבל אנו מכירים גם נס שני שישראל הוכיח וביצע לפליאתהּ של האנושות, הנס של ההוכחה העצמית, של הכוח הפנימי והתושייה לעמוד כנגד כל ההתקפות נגדנו ולא להתייאש גם במצבים הקשים ביותר. גם במצבים אלו היו בני עַמנו חדורים אמונה עמוקה ביותר שיש להם שליחות בעולם לסבול ושוב לסבול ללא מידה וקץ ולשתות את כוס התרעלה עד תומה מבלי לאבד את כוחם הפיזי או המוסרי. להיפך, מן הצרות שואב ישראל כוח נוסף ודחפים נוספים כדי לעמוד במבחני הכוח הניצבים בפניו בגבורה ובפאר. תוך ניצול כוחותיו האחרונים הוא נאבק עם "מלאך המוות" המאיים על חייו ומצליח בסופו של מאבק לקרוע את החרב מידי האויב.
העולם כולו התפעל – בצדק – מתנועת ההתנגדות הצרפתית, שניהלה בסתר את המלחמה נגד האויב הנאצי. התנועה לא הקיפה את כל הָעָם הצרפתי: היו שנכנעו לפני האויב בווישי, וייתכן שאלמלא הפלישה של בעלות הברית, ייתכן שכוחם של אנשי התנועה לא היה עומד להם להמשיך במאבק מעבר לחמש השנים, והם היו נאלצים להיכנע. לתנועת ההתנגדות הצרפתית די היה בחמש שנות מאבק כדי לזכות בתהילה, וכמה שנים נאבקת "תנועת ההתנגדות" שלנו? כבר יותר מאלפיים שנה. פעם אחר פעם נאלצנו לעמוד מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים: כך היה בתקופת החשמונאים ובר כוכבא. לוחמים מעטים וחסרי כלי מלחמה משוכללים הצליחו להכות ביוונים וברומאים מכות קשות. וגם כשהרומאים גברו עלינו, ההתנגדות לא חדלה, וכל הָעָם הצטרף למאבק. בכל החזיתות ובכל ארצות המפלט, כשאויב חזק מאיתנו לחץ עלינו, גבורת כוח ההתנגדות היהודית שבה והופיעה. דוגמה מפורסמת של גבורה מיוחדת סיפקה לנו ההיסטוריה הספרדית. אפילו המוות לא הצליח להרתיע את היהודים או להכניע את רוחם. להילחם לא יכלו, אבל כשנדרשו לעלות על המוקד, עלו בשמחה וכשקריאת "שמע ישראל" על שפתיהם, מסרו נשמתם על קידוש השם ונותרו בנים נאמנים לעַמם. מעולם לא התייאש עַמנו מכוח התחייה שלו.
את הכול לקח מאיתנו האויב, חוץ מן האמונה האיתנה שלנו. אותהּ לא היה לו סיכוי לקחת מאיתנו. "כוח השריון" שלהּ גרם לכלי הירי של האויב להירתע. אמונה זו עוררה בלב ישראל תקווה שיום יבוא והוא יצליח לבתק את הכבלים כמו שמשון בזמנו ולמוטט את עמודי הארמונות של האויב.
ומכאן לנס השלישי:
לכל עַם חזון המיוחד לו – כל עַם שואף לחיות על פי דרכו, לטפח את תרבותו ולהגן על גבולותיו, ותמיד הוא החלטי במלחמתו נגד העמים השכנים המאיימים על מורשתו הלאומית ונחוש להגן עליה. אירועים כאלה הפכו זה כבר לתופעה מוכרת ונפוצה בתולדות האנושות, ונראה שהעמים השונים פיתחו תשוקה למלחמות, שבהן הם רואים כעין "תחרויות אגרוף" בעלמא. האנושות מדברת על שלום, ובהּ בעת מתכוננת למלחמה. היא מטיפה לאחווה אבל מחשלת נשק, ובהגיע ההזדמנות הנאותה בעיניה, היא תשתמש בו ללא היסוס. היא בונה ארמונות שלום בז'נבה ובלייק סאקסס אבל במקומות אחרים היא בונה מחסנים גדולים ומאחסנת בהם עוד ועוד אמצעי הרס המשוכללים ביותר ובהם פצצות אטום. האינסטינקט של העַמים למלחמה אינו יכול להימחק בכינוסים של ועידות עולמיות, והאנושות של היום אינה מאפשרת הגשמה של האידיאל הנבואי הנשגב: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ" (ישעיה יא, ו).
אבל משפרצה מלחמה כלשהי והיא מסתיימת בהכרעה, הָעָם המנוצח משלים אט־אט עִם המציאות החדשה, ונטמע בהדרגה בעָם שהכניע אותו, מחליף את לשונו ומפקיר את תרבותו, עד שהוא שוכח את ייחודו ונבלע בעָם המנצח לחלוטין ולא נודע כי בא אל קרבו.
אם נתבונן בדפי ההיסטוריה העולמית נמצא בהם שמות של עַמים שירדו מעל בימת ההיסטוריה מזמן מבלי להותיר שום עקבות, וזיכרונם שקע בתהומות הנשייה ונשכח מכל לב. איש אינו בוכה על אובדנם ולא מזיל אפילו דמעה אחת.
"לא כן עַם ישראל!" תהליך ההיסטוריה של עַם ישראל מתנהל אחרת לחלוטין. ישראל עשויים חומר פלא ייחודי, חומר שאינו נספג בשום חומר אחר. מעצמות גדולות ניסו כוחן והשקיעו מאמצים אדירים – בהפעלת כוח אכזרי וגם בהבטחות אהבה – הן עשו הכול כדי לגרום לעַם ישראל לנטוש את עמדתו, את אמונתו ותרבותו, והעלו חרס בידן. ישראל חי מפני שהוא מוכרח לחיות ורוצה לחיות. וכשם שאי אפשר להחשיך את השמש (והרוצה שלא לראות את אורהּ – יעצום עיניים או ייכנס לבית ויגיף את כל התריסים), כן אי אפשר למחוק את ישראל מתוך ההיסטוריה. חרדי או ליברלי, ציוני או אנטי־ציוני, השם "יהודי" נשאר קיים לנצח. וגם אם ירד שוב מבול על העולם, ימצא ישראל תיבה מצלת כדי להמשיך ולהתקיים.
ישראל קיבל על עצמו שליחות מאת ה' וימלא שליחות זו עד להשלמתהּ המוצלחת. הוא יפלס לו דרך לציון, ברצון הגויים או שלא ברצונם, בהחלטיות ואומץ לב ואפילו בדמעות ודם, ומאומה לא יוכל לעצור בעדו. אפילו הטנקים והמשוריינים של אנגלייה לא יהיו מסוגלים למנוע ממנו להגיע ליעדו. ישראל חוזר לציון בעזרת מרץ קדוש שננסך בעורקיו. הוא צועד לשם, אף שהדרך עדיין זרועה מכשולים. ההתלהבות היהודית, הגעגועים ההיסטוריים היהודיים ואהבת ציון היהודית אינם מכירים מעצורים, ובעזרת ה' אם ייתקלו במכשולים – ירמסו אותם וימשיכו ללכת קדימה ללא מורא. כבר היום העולם תמהּ על אומץ ליבו של ישראל ועל גבורתו – שלא היו כמותם וגם לא יהיו.
בווין (Bevin) הבטיח לנו תוהו ובוהו והאמין שבעזרת מצבורי הנשק העצומים שלו הוא ישטוף את ארץ ישראל בתוך יומיים–שלושה לכל היותר. הוא עמד ולעג להּ וליושביה כפי שגָלְיָת לעג לדוד. והינה פרק הזמן חלף עבר, וישראל לא נשברה אלא יצאה מחוזקת ונמרצת משהייתה. ייתכן שבווין הוא אסטרטג גדול ויודע לפעול בשיתוף עִם רשעים אחרים, כמו למשל גנרל גלאב פאשה, ולבנות יחד תוכניות מתוחכמות להשמדת ישראל, אבל הוא איננו נביא, וכשניסה כוחו בתחום שאינו שלו, עד מהרה הקיץ הקץ על נבואתו, וסופהּ היה מר. אין ספק שגורל זה מזומן גם לאסטרטגיה הצבאית שלו. גם היא תמצא את קיצה העגום, ובווין יירשם בהיסטוריה היהודית לדיראון עולם ויוכתר בכינוי "טיטוס השני".
"אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱ־לֹהֵינוּ נַזְכִּיר" (תהלים כ, ח) – הם עלולים לאיים על חיינו, ואפילו לאיים עלינו בהפצצות מהאוויר, אבל אנחנו צועדים בשם ה' א־לוהינו לציון, ובדרכנו נקבור את כל אויבי ציון, ונודה ונשבח את ה' על הנס הגדול שעשה עימנו.
[1]. על פי דברים כח, סו.
ב
שמש זורחת במזרח
החוויות הגדולות ביותר בהיסטוריה היהודית נועדו לדור שלנו. על תקופתנו נגזרה הגזרה ונפל הפור, ואנו נאלצים לראות בלב שותת דם את היטלר המשמיד את יהדות אירופה, הטובה, היפה והאצילה ביותר. דורנו היה עד לעליית הקהילות החשובות והחיות ביותר של היהדות על המוקד במשרפות אושוויץ, בירקנאו ומאיידנק, ולחזות באובדן החלק היקר ביותר של היהדות הפעילה והחיובית, ולאבד את היקרים והאהובים לנו ביותר. העובדה שלא התמוטטנו מבחינה פיזית או מוסרית, אחרי שחווינו וראינו כל זאת – היא נס גדול בשורת הניסים שמנינו בפרק הקודם.
"הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ" (שמואל ב א, כג). עלינו להיות חזקים מברזל ופלדה. הם חזקים אבל סופם להישבר, אבל ליבותינו, נפגעו פגיעה קשה, ובכל זאת לא נשברו; וכעת, שנתיים אחרי השואה האיומה, אנו כבר מתכוננים לחיים חדשים, יפים וטובים יותר. ולמרות כל האסון שחווינו אנו יכולים להרגיש מאושרים ובני מזל על שזכינו לחיות בתקופה שבהּ מתרחשת נקודת מפנה היסטורית, ואחרי עלטה גדולה שכיסתה את שמי ארץ ישראל אלפיים שנה, זרחה סוף־סוף השמש במזרח והיא מאירה את שמי ארצנו. מאורע היסטורי גדול זה, שמאות דורות ציפו לו, עומד להתגשם בתקופתנו. האם יש בעולם לב יהודי שאינו פועם חזק יותר בשומעו את המילה "ציון"? כל מה שהיה קדוש ויקר בחיינו קשור לשם "ציון". התקווה לחזור לציון ליוותה את עַמנו דרך כל החיים עד לקבר, וציון היה החרוז של תפילותינו. ארץ ישראל, אשר עד כה רק נשאה את שמהּ המקראי ונכבשה ונשלטה על ידי טורקים, ערבים ואנגלים, נעשתה עכשיו באמת ארץ ישראל ושָם מתנוסס בגאון ובשמחה הדגל היהודי שנמק עימנו בגלות אלפיים שנה. דגל זה מתנוסס אל על ובשמחה ועִם זאת משקיף בתוגה ובצער על כל הקדושים בימינו שלא זכו להיות שותפים במאורע הגדול. "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ" (ירמיה לא, יד) – כמו רחל אימנו שהייתה מבכה את בניה, כך מבכה ארץ ישראל את בניה הנאמנים שנקברו בקברי אחים של פולין וליטא או בניה שמצאו מותם בתאי הגז. הנחמה שהובטחה לרחל והתגשמה, גם ארץ ישראל מתנחמת, וכעת הגיע סוף־סוף הרגע "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (שם, טז), ויירשו את ארץ אבותיהם. אותם אנשים נרדפים, התועים בכל הארצות נרדפים ושנואים יקבלו עכשיו מולדת משלהם, יוכלו לנשום לרווחה, לשאת את ראשם, וצרותיהם יהפכו להיות נחלת העבר וייזכרו כאילו היו חלום בלהות, ועד מהרה יישכחו ויתפוגגו. השמש הזורחת תפזר את העננים, תשכך את הסערה ותמחה את עקבותיה ולא תותיר להן זכר.
אכן, השמש עלתה מן המזרח וזרחה מעלינו, והיא מאירה ומחממת את הלב היהודי העצוב והנרדף.
אבל עכשיו, מה קורה? האם אנו מבינים ותופסים תקופה גדולה זו, שעה היסטורית זו? האם אנו מעריכים, מכירים בחשיבות האירוע ההיסטורי הגדול ומוקירים אותו? האם רבים, ואנו בתוכם, עדיין חושבים וגם אומרים: "היינו כחולמים, וגם עכשיו אנחנו עדיין שרויים בחלום". איננו מסוגלים להאמין בלב שלם וגם לא לתפוס בשכלנו, שהחלום מאחורינו, והמציאות האמיתית לפנינו: אנו ניצבים על סף גאולה מתחילה או "אתחלתא דגאולה". מדוע איננו מסוגלים לראות נכוחה את המציאות? להבין שהיא אמת ולהאמין בזה? כי מי ששקוע בביצה עמוקה, איננו מסוגל להאמין שהונח על ראשו כתר מלכות. התרגלנו להתהלך בגב כפוף ובהכנעה ולשאת על בגדנו את אות הקלון הצהוב, וההרגל הפך לנו לטבע שני, ורבים מאיתנו חדלו מלקוות. תודה לא־ל – ניצני השינוי עולים ופורחים: רעש התותחים מכאן וקרני השמש הלוהטות מכאן מעירים אותנו מהתרדמה ששקענו לתוכהּ, ממריצים אותנו ומחדשים בתוכנו את הגאווה הלאומית הרדומה והנשכחת ואת התודעה הלאומית. הם מעוררים אותנו וקוראים לנו לבנות חיים חדשים ולפתוח ביצירה חדשה. הם מודיעים לנו: "עַם ישראל חי!" תנועה גדולה השתחררה, וגדולות עומדות להתרחש. ישראל קם לתחייה לחיים חדשים פוליטיים, כלכליים ורוחניים. השמש זורחת, וישראל חוזר לציון. מלבבות כל היהודים עולה ובוקעת הקריאה: "בחזרה לציון!"
"וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָיִם" (ישעיה כז, יג).
כמו קול הבוקע משופר גדול תגיע הקריאה אל ליבות הרחוקים ביותר ותזעזע אותם, וגם הכופרים והלגלגנים ישתכנעו כי הגיעה שעה היסטורית גדולה לישראל, שעה של גאולה הדרגתית. וליבנו מתמלא בתודה לאין קץ.
"האם זה כבר המשיח?" ישאל אותנו כל אחד. אבל היכן נפלאותיו, ולמה הטנקים והמפציצים הבריטיים מוסיפים להשמיד חיים יהודיים פורחים וקדושים רבים כל כך? למה הושמד ללא רחמים קיבוץ כפר עציון המסור והנאמן לקב"ה, ולמה עיר קודשנו ירושלים העתיקה, שבהּ קמו ונבנו אוהלי תורה טהורים וקדושים, הייתה למאכולת אש? למה הצליחו הלהבות שהציתו הקצינים הבריטים לאַכּל ולחולל הרס? הייתכן, שזה כבר המשיח?
ואנו משיבים: "אכן, המשיח טרם הגיע, אבל הוא עושה את הדרך אלינו בבטחה ובהתמדה. את הסימנים לבואו אנו יכולים לזהות ולראות בעינינו, ומובטח לנו שיגיע. לעת עתה הוא בלתי נראה, וזאת משום שכנראה טרם הגיעה העת, אבל כבר עכשיו, הוא מתקרב אלינו עוד ועוד ובעודו צועד לקראתנו הוא קורא אלינו: "שובה ישראל אל ציון!"
וישראל לא ינוח ולא ישקוט עד אשר יגיע למטרתו הסופית.
ג
ארץ יהודית ועם יהודי
אנו חוזרים בדרכנו אל מולדתנו הישנה, אל אדמת הקודש שהבטיח ה' לאבותינו וגם לנו – צאצאיהם, אל אותהּ הארץ שהיללו נביאינו ומשוררינו. אנו עושים דרכנו בחזרה לירושלים, עיר געגועינו הקדושים ביותר, ושָם, ליד חורבות הכותל המערבי, נירֶה את אבן הפינה למקדש ונשמע את הלוויים השרים את מילות הנבואה: "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָיִם" (ישעיה ב, ג).
מילה קדושה ונשגבה זו צריכה להתגשם היום. אבל לפני שנחזור אל ציון, עלינו לשוב אל עצמנו, אל מקורנו הישן, המעיין היהודי הקדוש, שממנו שאבו אבותינו והרוו את צימאונם, אל היהדות ההיסטורית. ה' ייעד אותנו להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו), להיות הָעָם אשר יפתיע את עולם הגויים ברוחו ובמוסריותו העליונה ובאידיאלים הנשגבים של תורתו, וילמד את האנושות כולהּ מהם אהבה אמיתית, אנושיות טהורה וצדק מופתי: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה [!]" (ישעיה א, כז).
כדי להשיג מטרה נשגבה זו עלינו להתכונן, לפשוט מעלינו את בגדי הגלות וכל מה שקשור לגלות הדוויה, להציב מחסום בין תרבותנו לתרבות הגויים, שעל בשרנו למדנו את כוחהּ ואת המורד שאליו הוא מדרדר את האנושות. תרבות הגויים של שילר וגתה ואפילו שייקספיר – התגלתה במערומיה באושוויץ, וקני התותחים של הבריטים הוסיפו וחשפו את קלונהּ. תרבות זו מבוססת על אנוכיות, והצדק שלהּ אינו אלא מה שמשרת את האינטרסים של המדינה.
לא ז'נבה ולא האג יכלו לפעול כמתווכים, כי לצד האידיאלים של תרבותם, נשאו אנשי התרבות הנכבדים – אומנם בסתר – חרבות. שהפילוסוף ניטשה אפילו הילל כל כך. עם תרבות מדומה זו – שכלפי חוץ נראית ככדור חלומי, ובתוכהּ טמון ארס קטלני – יש להפסיק לדון, ובמקומהּ יש לטפח באהבה ובהתלהבות את התרבות שהנחילו לנו משה רבנו והנביאים.
יהודה הלוי, משוררנו הגדול ביותר, שאיש לא שורר את שבחהּ של ארץ ישראל כמותו, ובשיריו התאבל מרה וקונן על חורבנהּ, טבע את הביטוי: "לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב" – בוודאי התכוון לאותו מזרח שגם משה רבנו התגעגע אליו והקב"ה קידש אותו.
עבדנו די והותר לאלוהים אחרים, היינו שומרי גינות זרות: "שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי" (שיר השירים א, ו) – את הגן שלנו זנחנו והנחנו לו להיות שומם.
האם אחרי לימוד מתוך ייסורים במשך אלפי השנים עדיין לא השכלנו להבין מה פירושם של נכסי תרבות זרה?! וכי לא היו מסעי הצלב הכרזת מלחמה עלינו מצד הכנסייה הרומית?! העַמים החדשים נבדלים מן העתיקים רק בצורה אבל לא במהות: אלה וגם אלה זרים לאמת ולצדק. תחת המסווה של תרבות ושלום הם מסתירים עורמה ואכזריות. ואנושות ערומה זו, שהענקנו להּ כל כך הרבה אמון ואמונה, נהגה בנו בגסות, ניצלה לרעה את האמון שנתנּו בהּ, האכילה אותנו מרורים והנחילה לנו אכזבה קשה. וכאילו לא די בכל אלו, היא גם פעלה כנגדנו בעורמה, במרמה ובתחבולות: הזאבים הטורפים עטו עליהם פרוות כבשים, ואנו הלכנו שולל והאמנּו בכוונותיהם הטובות. וברגע שדריכותנו פחתה, הם עטו עלינו, נתנו דרור ליצריהם הפראיים ביותר ונגסו בנו בכל פה. נגסו ורמסו.
היינו תמימים, ובתמימותנו האמנּו לעולם והפקדנו בידיו את גורלנו. ואולי לא הפקדנו – הפקרנו. לעיתים הוא פיצה אותנו בממתקים והעניק לנו משרות גבוהות, אבל מייד לאחר מכן לקח בידו שוט והצליף בנו ללא רחמים.
נבהלים מפני הרמאות והבגידה הנוראות האלה הגענו להבנה שלפנינו שתי אפשרויות: האחת – לעבור תחייה מחדש ולבנות לנו חיים חדשים חסרי מורא חופשיים במולדתנו; והאחרת – להיכנע לאויבינו. ועלינו לבחור. בחרנו – לא נגיש לאויבינו את השמחה על מגש של כסף. ניאבק בכל כוחנו כדי שלא יזכו בהּ. לעולם.
באושוויץ היינו כמו כבשים חסרי מגן. ללא התנגדות נכנסנו לתאי הגזים. אבל היום אנו יודעים איך לדבר עם האויב בלשון שלו. האויב שלעג לדמעותינו, שומע ומרגיש היום את לשון הנשק שלנו השווה לנשק שלו, ובעזרת ה' נתגבר ונגבור עליו.
ועם זאת, האידיאל שלנו איננו החרב אלא עוצמת הרוח, וברוח זו המקרינה מתוך התנ"ך ייעצב עַם ישראל את דמותו בתחייתו המחודשת וישלוט בארצו. אז יובטח קיומהּ של ארץ ישראל: "וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח" (ויקרא כה, יח).
ד
מה אנחנו דורשים?
מה יהיו פניה החדשים של ארץ ישראל, ואיזו רוח תשלוט שָם? שאלה זו מעסיקה אותנו יומם ולילה. מובן שנצטרך להתמודד עם הקשיים הכרוכים בכיבוש הארץ, חיזוק גבולותינו וגירוש שכירי החרב הערבים והמצרים של בווין מתוכהּ. וגם אחרי שמטרה זו תושג, תעמוד בעינהּ שאלת ההנהגה: מי בראש? מי יעמוד בראש ממשלת ישראל ואיזה אופי תישא ממשלה זו? לפי כוח המפלגות טבעי והגיוני לצפות, שמפא"י, מפלגתם השמאלנית של בן־גוריון וגולדה מאירסון, תהיה המפלגה השלטת, והחרדים – יזכו בפירור קטן או שניים לכל היותר.
אם כך יקרה, נוכל לשרטט כבר עכשיו את הפנים שיהיו למדינה היהודית הזאת: היא תהיה ללא ספק העתק של החיים באירופה, חיקוי של המנהגים והתרבות של אירופה, בהבדל אחד ויחיד: יום המנוחה השבועי יהיה שבת ולא יום ראשון. כל היתר – יהיה שכפול מדויק: הרכבות ייסעו בשבת, שירותי המברקים והטלפונים והחשמל יפעלו בשבת כביום חול בידי עובדים יהודים, מקומות הבילוי ובתי הקפה יהיו פתוחים, ומאחר שיש יום שבתון רשמי, הם יהיו מלאים אפילו יותר מאשר ביום חול. השבת האמיתית תורגש בקושי במקרה הטוב, ובמקרה הטוב פחות – לא תורגש כלל. ככה זה היה עד עכשיו, וככה זה יימשך.
בואו ונשאל את עצמנו בכנות: האם זאת היא ארץ ישראל? האם סבלנו אלפיים שנות גלות כדי להפוך את תל אביב לפריז או לניו יורק? האם שילמנו מחיר גבוהּ כל כך, כדי להיות בגלות אצל עצמנו (בשלטון מפא"י) במקום אצל עַמים אחרים?! האם זו הייתה המטרה שעמדה לנגד עינינו ואליה ייחלנו אלפיים שנות? האם זו התקווה שעליה חלמנו ואליה כספנו? אם נפנה שאלות אלו למפלגה זו, אנשיה יענו בוודאי: "כן, וכי יכול להיות אחרת? הלא אנחנו רוצים שמדינתנו תהיה מדינה דמוקרטית! ובמדינה כזאת, המיעוט חייב להתאים עצמו לרוב". אבל אין הדברים כך כלל וכלל. יש דברים שאי אפשר להצביע ולקבל החלטות בעניינם על פי הרוב. אומנם כבר תורתנו קבעה את הכלל: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כג, ב), אבל כלל זה אמור במקרים שבהם יש ספק, ולא במקרים שבהם האמת ברורה כשמש. כשם שאין חוקי הטבע כפופים להצבעה על פי הרוב, והקיץ והחורף לא יְשַנּו הופעתם על פי הצבעה כלשהי, כך אין היהודים יכולים להכפיף את חוקי התורה לכללים שיתקבלו בהצבעה, תהא אשר תהא. אילו נהגנו כך, כבר מזמן היה העולם ריק מיהודים. הרי כבר מזמן הצביע העולם הגדול עלינו וחרץ את דיננו – להיות מסולקים מן העולם. אין שום אפשרות להצביע על חוקים כמו השבת, כשרות, דיני המשפחה והחינוך ליהדות. אלה חוקים שקבע למעננו הקב"ה וכשקיבלנו אותם בסיני נשבענו לקיימם. לעולם לא נסטה מהם אפילו כקוצו של יו"ד. מה שלא השיגה האינקוויזיציה הספרדית בוודאי לא יושג בהצבעה בבית הנבחרים. ההישג היחיד שתוכל הצבעה כזאת "לזקוף לזכותהּ" יהיה מלחמת אחים אשר תסכן את קיומהּ של הארץ. אני מאמין ששום מפלגה לא תוכל להרשות לעצמהּ שאלו יהיו תוצאות ההצבעה של נציגיה. הארץ חייבת להיבנות. בנייה היא תהליך הזקוק לזמן, לכוחות ולמרץ. גיוס כללי ופעולה של כל הכוחות בשיתוף מלא – הכרחיים להשלמת המשימה.
איננו יכולים ואיננו רשאים לוותר על שמירת השבת. אבל ברצון טוב ומתוך סובלנות יהודית אמיתית יכולים האחרים לוותר על חילול השבת הפומבי וגם לא יקשה על העיריות היהודיות לאסור מכירת בשר חזיר על ידי קצבים יהודים כי זו פגיעה קשה ברגשות הדתיים של החרדים.
ומה שנוגע לחינוך, בוודאי אסור שתהיה ארץ ישראל קיצונית וחסרת א־לוהים יותר מכל עמי אירופה, שאצלם לימודי הדת הם חובה.
ארץ ישראל צריכה להיות לעולם דוגמה של חיים יהודיים וייחוד יהודי. תפוזים, אשכוליות, בננות ושקדים גדלים גם באיטליה, ספרד וקליפורניה, ולעומת זאת לכל העולם, חוץ מאשר לארץ ישראל, אין רוח יהודית אמיתית, ולכן היא צריכה לזרום מארץ ישראל ולהיות נפוצה בכל יתר העולם: "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה" (ישעיה ב, ג).
ה
והנס הרביעי?
יש הטוענים כי אין לחרדים שום זכות להעמיד תנאים, כי חלקם בבניין ארץ ישראל ב־50 השנים האחרונות היה מזערי. הם שללו את הציונות, ופעמים רבות אף נלחמו נגדה. ייתכן שטענות אלו נכונות במידה מסוימת, שכן היהודים הדתיים רואים בציונות הלאומית הטהורה זיוף של יהדות התורה וראייה זו היא מקור החשש שלהם מפניה.
אבל אי אפשר שלא להעריך – וחובה לזכור – את מה שעשו החרדים במשך אלפיים השנים מאז החורבן למען ציון: הם נשאו בלב את הרעיון הקדוש ואת התקווה הגדולה והנחילו אותם לילדיהם. הם נשאו על כתפיהם את הנכסים התרבותיים הקדושים ביותר וצעדו כשהם מניפים אל על את דגלהּ של ציון גם בזמנים שאחרים עוד הכחישו אותהּ לגמרי. הם לא חדלו מלהתאבל ולבכות על ציון, להתפלל למענהּ ולשיר שירי כיסופים אליה הם שמרו את המורשה היקרה כמקדש, ומבטיהם היו נשואים תמיד אל ציון. המילים "לשנה הבאה בירושלים" ביטאו את ערגת ליבם העמוקה ביותר, ובצרה ובשמחה זכרו תמיד את ציון וירושלים. ללא החרדים לא הייתה הציונות יכולה לקום, כי היהדות הייתה מתה מזמן.
אנחנו, היהודים החרדים, מעולם לא שקענו בשינה, מעולם לא התנתקנו מהמורשה הא־לוהית ולא ניסינו להידמות ליושבי ארצות הגולה ולהיטמע בהם. גם כאשר האמנציפציה הבטיחה לנו את כל הזכויות, המשכנו לראות בארצות אלו רק תחנת מעבר, מפלט זמני, ואפילו לרגע אחד לא התייאשנו מרעיון המשיח ומן האמונה בשיבת ציון.
אבל אתם לא הייתם מתעוררים משנתכם אלמלא תֵאודור הרצל והמהפכה בארצות הצאר לשעבר, שאילצה אתכם לקום ולחפש לכם ארץ מקלט. ואילולא מצאו הרצל ופמלייתו בארץ יישוב שבו חיים זה כבר כ־70 או 80 אלפי יהודים חרדים, הם לא היו מסוגלים להפיח באוטופיה הציונית שלהם רוח חיים, כשם שזנגוויל לא הצליח ליצור יישוב יהודי באוגנדה.
רק החרדים נשאו עמוק בליבם – בתקופות צער וגם בתקופות שמחה – את רעיון המשיח ואת תקוות המשיח. תקווה זו העניקה להם אומץ וכוח לשאת בסבלנות ובגבורה את כל הסבל שעבר עליהם ולראות בהם אירועים חולפים, ואפילו שליחות היסטורית קדושה. תקווה זו הייתה הצורי המרענן שהקל מעליהם מעט את הסבל שהסבו להם פצעיהם הלוהטים, וגם הדבק שאיחד את היהודים בכל ארצות גלותם. "שמע ישראל" היה המשפט שהבינו כל יהודי העולם ואשר זירז אותם להחזיק באמונתם בה' גם כאשר עברו עליהם ימים קשים.
היום, יותר מאי פעם אנו מצפים ליום הגאולה הגדולה שיביא משיח צדקנו ולבשורה על בואו מפי אליהו. וכאשר יבוא אותו יום גדול, בע"ה בקרוב בימינו, נחווה את הנס הרביעי, הגדול מכולם. לא האו"ם יקבע את גורלנו. ה' מלכנו מן העולם ועד העולם. המשיח כבר בדרך, והוא מתקרב בצעדים מהירים. נבין שהגיע זמננו לקום ולפעול, נתאמץ ונצא לקראתו בצעדים מהירים!