חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

ההזדמנות האחרונה

הינה עומד להתגשם חלום שיהודים נשאו בליבם במשך אלפי שנים: "שיבת ישראל אל ארצו ובניינו מחדש בתור עַם". כבר נעשה צעד ראשון בשטח זה, והגויים ביטאו את פסק הדין, והכירו ללא סייג בקשרינו התנ"כיים וההיסטוריים עם ארץ ישראל ובשייכותנו אליה.

הצעד הזה מבורך, אבל כמה נאלצנו לשלם כדי שיקרה: כדי לנער את מצפון העולם, נגבה מאיתנו מחיר כבד. כבד מנשוא: שישה מיליון קורבנות. הלב מסרב להאמין. ועם זאת אני בטוח שאילו שָאלוּ כל אחד מהם, אם הוא מוכן לשלם בדמו כדי להשיג את תחיית ישראל, היה מסכים מייד וללא היסוס. ואנו קוראים אליהם: "בְּדָמַיִךְ חֲיִי… בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (יחזקאל טז, ו) – בדמכם שלכם, אתם הקדושים היהודיים, פתחתם לפנינו את הדרך לחיים חדשים בארץ ישראל. התעוררי! התעוררי! לייק סאקסס עוררה אותנו משינה עמוקה, ובחלוף 50 שנה מאז נשמעה אִמרתו המהדהדת של הרצל "אם תרצו אין זו אגדה!" – זכתה סוף־סוף להגשמתהּ החלקית.

איזו קפיצה מפוארת עשינו מ"יציאת אירופה 1947" עד ל־29 בנובמבר 1947 בלייק סאקסס. רק אתמול עוד היו שערי ארץ ישראל נעולים בפנינו על מנעול ובריח בדמות גדרות ברזל שהקימו האנגלים לפניהם כדי למנוע כל גישה אליהם, וכבר היום הם עומדים להיפתח לרווחה, ואותם שומרי הסף שאינם מניחים לנו לבוא בשערי מולדתנו – יעזבו אותהּ לבלי שוב. האם עַם ישראל מבין את גודל האירוע? האם אנו מסוגלים לקלוט אירוע היסטורי זה בכל היקפו ולהבין את מלא כבודו? האם בראותנו את התגשמות חלומנו ותקוותנו שלא שככה מעולם, ליבנו פועם בחוזקה בשמחה והתלהבות? כמו יוסף במצרים, השתחררנו בן לילה מעבדות והפכנו לשרים.

האם פיעמה אי פעם בלבבות היהודים בקשה קדושה יותר מן השאיפה והתחינה להשתחרר מעול הגלות האין־סופית, ולהגיע לרגע שבו נזכה לשאת מבטנו בראש מורם אל ארצנו ארץ ישראל? האם צוירה אי פעם בדמיון היהודי תמונת חלום קדושה מזו? האם עַם שסבל והושפל כל כך, יכול לחוות אושר גדול יותר מן האושר שיציף אותו כאשר יזכה להשתחרר מכבלי שנות אלפיים ולהצטרף כעַם שווה זכויות לחוג העַמים החופשיים והדמוקרטיים? העולם חטא כלפינו בחטא נורא שאין דוגמתו, ועכשיו נותר בידו הסיכוי האחרון לתקן את העוול שגרם לנו, והוא עשה זאת. ומה גדול הפלא: רוסיה ואמריקה, שבכל נושא אחר נאבקות זו בזו, נתנו את קולן כאחת, והשמיעוהו יחד למען ארץ ישראל.

אומנם כמה תמימים מעלים ספקות לגבי הצעתו של הרב הראשי ד"ר הרצוג לקריאת ה"הלל" ולשמחה – אם הייתה מוצדקת אם לאו; בליבי אין שום ספק ושום פקפוק. אני מאמין באמונה שלמה כי מנשמתו של הָעָם הייתה צריכה לעלות באופן ספונטני שירת הלל לה' חזקה הרבה יותר. למרבה הצער, נראה שהישיבה בשווייץ, באנגלייה או באמריקה, השקיעה אותנו בחיי נוחות ורווחה, עד אשר ערפלה את ראייתנו והקהתה את תחושת ליבנו, ומשום כך איננו מסוגלים לתפוס את מלוא המשמעות של המאורע הזה. שלא כמותנו, מאות אלפי הפליטים הסובלים במחנות באירופה המצפים בחשכה ומייחלים ליום המזהיר שיביא להם את בשורת "שומר מה מליל", הם בוודאי מבינים ויודעים להעריך נס א־לוהי גדול זה.

האם כבר היום יעלו הם על סיפונן של אוניות ויפליגו לארץ ישראל? לא היום וכנראה גם לא מחר. הדרך ארוכה ורצופת מכשולים, ועד שרגליהם ידרכו על אדמת הארץ יחלפו יותר מאשר ימים ספורים. אבל כשֵם שכל אישה נושאת בסבלנות את צירי הלידה מתוך ידיעה ברורה שלא יימשכו לנצח, וכשתושלם הלידה הם ייפסקו, וזה יקרה בקרוב, כך גם אחינו יושבי המחנות, אחרי שהאירועים הא־לוהיים יחדירו קרן אור חיים לליבם, ברגע הראשון יופתעו, אבל בחלוף הרגע, הייאוש שקנה אחיזה בליבם יפנה מקומו לתקווה חדשה ולאמונה שלמה.

כשעומדים מול מאורע היסטורי גדול כזה, ספירת שבועות ואפילו חודשים של ציפייה ושל צער הופכת חסרת ערך ומשמעות. כל יום מקרב אותנו אל המטרה, ושמחת המחר משככת את הצער והכאב של היום.

נעצור לרגע ונחשוב: הכרת האו"ם בזכות הָעָם היהודי על ארץ ישראל – אותו תרחיש שהאנגלים והערבים ניסו בכוחות משותפים למנוע ממנו להתממש ואיש לא האמין שיש סיכוי שיתגשם – קם והיה, ולא זו בלבד אלא שזכינו בהכרה ברוב מוחץ של שני שלישים. בתופעה זו אי אפשר לראות דבר מלבד נס משמיים, כמו הנס של חנוכה ושל פורים. כך רצה ה' וכך היה. ה' יתברך רוצה סוף־סוף לפצות אותנו על כל הסבל שגרמה לנו הגלות במשך אלפי שנים. הוא רוצה לרפא את פצעינו הכואבים. אז מה יש לנו עוד לדבר על כך? מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ" (תהלים קיח, כג). מי יכול ומי רשאי למעט בערכו של אירוע זה ולא לראות בהתפתחויות אלו 'אתחלתא דגאולה', המתרחשת שלב אחר שלב?!

איך תיראה המדינה היהודית: האם תישא אופי יהודי טהור? מה יהיה יחסם של מנהיגיה אל הגורם הדתי? לעת עתה איננו יודעים.

איננו יודעים גם אילו מאבקים קשים, פנימיים וחיצוניים, עוד צפויים לנו. בינתיים כ־31 מיליון ערבים המקיפים את ארץ ישראל מתכוננים ל"מלחמת קודש", מתאמנים ומתחמשים לקראתה, ואי אפשר שלא להבחין בעקבות הדם שנשפך זה כבר על אדמת הקודש. אי אפשר להתעלם מן הקשיים או לבטלם במחי יד, ואולם אסור שכל אלו ירתיעו או יפחידו אותנו וישַתקו עבודתנו. לא ולא! נדע שהעבודה רבה וקשה, ונתכונן בהתאם ונצא למאבק על הגנת ארצנו במלוא הנחישות והעוז. השגה של דבר גדול דורשת מאמץ ודורשת מאבק. ככל שהדבר גדול יותר, תגבר עוצמת המאבק שיידרש כדי להשיגו. איש לא ציפה שארץ ישראל תיפול לחיקנו ללא מאבק. משה, יהושע, עזרא ונחמיה גם הם נאלצו להילחם; ונביאינו וחכמינו בישרו לנו שמלחמות ומאבקים יהיו גם מנת חלקנו. 

אומנם איננו אופטימיים במידה שמאפשרת לנו לראות במאורעות אלה פעמי משיח ממש, אבל בדבר אחד אין ספק: הם סוללים את הדרך לבוא הגואל. המשיח לא יופיע בפריז, בלונדון או בניו יורק. לא ולא. הוא יופיע בארץ ישראל – לא בארץ ישראל אנגלית ולא בארץ ישראל ערבית – בארץ ישראל יהודית!

כיצד מתייחסת היהדות החרדית, כלומר ה"אגודה", למאורעות גדולים אלו? האם תוכל להשתלב במדינה היהודית ולהיות שותפה פעילה בחייה? האם תרצה? עד כה נלחמה ה"אגודה" בציונות – הדבר ידוע לכול ואיננו בגדר סוד. מדוע נלחמה? כי בהפקדת הטיפול בהיבט הדתי בידי מי שאיננו נאמן לדת – היא ראתה סכנה אבל עכשיו, לאור השינויים שהתרחשו במציאות, אנו נדרשים לבירור מחודש של עמדותינו ולבחינה מחודשת של דרכנו.

כל עוד הייתה הציונות מבחינה מסוימת תאוריה בלבד, יכולנו להרשות לעצמנו להסתייג ממנה ולהתעלם מן הקונגרסים שלהּ. אבל מה שהיה איננו עוד. הציונות לבשה דמות מוחשית, ובקרוב תקום מדינה יהודית. איננו יכולים להוסיף ולפסוח על שתי הסעיפים. שתי אפשרויות עומדות לפנינו – להשתתף או להישאר בחוץ – אפשרות שלישית אין. ועלינו להכריע.     

אינני רוצה לדבר כאן בשם ה"אגודה", כי איש לא מינה אותי לדובר ולא הטיל עליי תפקיד כזה. ועם זאת כמי שנמנה עם מנהיגיה נראה לי שיש בידי הרשות להביע את דעתי האישית, שידוע לי שאיננה דעתי בלבד וגם רבים מידידיי שותפים להּ. המאבק ההדדי בין המפלגות – עבר זמנו. אינני אומר זאת כעת בפעם הראשונה, כבר שנים רבות אני מטיף ומשמיע דעתי זו, אבל לצערי קולי לא נשמע. אבל כיום עלינו לזעוק בקול גדול. להישאר גם היום רחוקים ולחפש שגיאות אצל האחרים – אין זה אלא פשע ומאבק למען עניין ריק.

השתתפותנו בבניין ארץ ישראל במידה מועטת כל כך, ובמקרים לא מעטים עד כדי פסיביות מוחלטת, הייתה שגיאה חמורה. היינו קצרי ראייה, ולא השכלנו לראות שבפסיביות שלנו אנו מסגירים את המִנהל בארץ ישראל לידי היסודות השמאלניים. שותפות במאמץ יש בה חובות אבל היא גם מקנה זכויות. מי שאינו משתתף בנשיאה בעול, איננו שותף. הזכות לזעוק, לגעור ולבקר היא זכותו של מי שעושה. מי שאיננו תורם למאמץ – "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם" (איכה ג, כח).

לאחרונה התחילו "פועלי אגודת ישראל" להכיר בשגיאות אלה ולתקן אותן ולנקוט צעדים נמרצים בדרך זו.

הציונים, שעד כה גערנו בהם, פותחים לפנינו את דלתותיהם. הם מזמינים אותנו להצטרף אליהם ומביעים רצונם בשיתוף פעולה עימנו. הזמנתם היא הזדמנות: הזדמנות להצטרף לעושים ולקחת חלק פעיל – חומרי ורעיוני, פיזי ורוחני – בתקומתהּ של ארצנו. עלינו להיענות להּ ולשמוח בהּ. אם נטרוק עכשיו את הדלת – נישאר בחוץ. הזדמנות נוספת לא תהיה. כל בית נבחרים מורכב ממפלגות שונות זו מזו בהרכבן, בגישותיהן ובדעותיהן. כך יהיה גם בבית הנבחרים היהודי בעתיד: הוא יקיף את כל המפלגות ויהיה בו ייצוג לכל הדעות והכיוונים. לכולם. האם לא נהיה שם גם אנו?!

הבה נבין את הדבר בזמן! נצטרף לעבודה הגדולה והעצומה המצפה לנו, ולא נאבד את הסיכוי האחרון. ארץ ישראל תיבנה בוודאי. אם נבחר שלא להצטרף – גם אז היא תיבנה. בלעדינו. אנו נישאר בחוץ. בחירה כזאת אינהּ אלא חטא – חטא כלפי עמנו וארצנו, וחטא כלפי עתידנו. היש יהודי או "אגודאי" שבליבו בוערת אהבת ארץ ישראל, שברגע היסטורי גדול זה יכול לומר, ואפילו רק לחשוב: "אני לא משתתף! אני מחכה"?! אם ננהג כך, נטיל בעצמנו אות קלון. הָעָם לא יסלח לנו, והחרפה שנביא על עצמנו לא תימחה לעולם. נישא אותהּ לעד.

לא רק לנו אני קורא היום. אני קורא גם לציונים ולרצון הטוב ולתבונה שבוודאי ניחנו בהם. אנא מכם, הימנעו מניסיונות התחשבנות עימנו – מי בא קודם ומי בא אחריו. אנא פתחו את השערים בלב רחב לכל המושיטים ידם לשיתוף פעולה מלא. את שגיאות העבר – נשאיר מאחורינו בעבר. נמתח קו ונשאיר אותן מאחוריו. וממנו ואילך – נפתח דף נקי. התחלה חדשה.  

"כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה" (ישעיה ב, ג). בנייה ללא תורה כמוה כבנייה על חול. מדינה צריכה להיבנות על קרקע פורייה. אם תיבנה על חולות נודדים – לא תוכל לשגשג. כדי לבנות מדינה על בסיס תורני, יש לקרוא לבנאי התורה, הלא הם הרבנים והמנהיגים הדתיים מכל החוגים.

גם לכם, הציונים, מצפה הסיכוי האחרון. אחרי אלפיים שנות גלות ה' רוצה לנסות אותנו ולבדוק אם תפסנו סוף־סוף שמדינה יהודית חייבת להיות יהודית באמת ולא חילונית. ה' איננו רוצה איזו "פלשתינה". הוא רוצה מדינה שהיא "ארץ ישראל", שרוח יהודית אמיתית מנשבת בהּ וממלאת את האוויר, ונשמרים בהּ חוקי התורה, ובייחוד השבת. פעמיים כבר נכשלנו במשימתנו ואיבדנו את ארצנו. חמישים שנות ציונות אינן יכולות לתקן עיוותים שנוצרו במשך אלפיים שנה, ויש שעדיין חוטאים וממשיכים לעוות. את גורלנו וגורל ארץ ישראל לא יכריעו האומות המאוחדות בהצבעה ועל פי דעת הרוב. יכריע אותם אחד ויחיד – ה' אחד. עוד רבה הדרך, עדיין היא זרועה קוצים, עדיין משחיזים הערבים והמצרים את נשקם, ובלי עזרתו של ה' לא נוכל לעמוד במאבק הקשה. נפעל ברוחו של ה' ובהזדמנות זו, האחרונה והיקרה, ניאבק, ונצא כשידנו על העליונה.