חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה
עם מתעורר
הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל
חנוכה – חג הניצחון?
א
"לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָא־וֹת" (זכריה ד, ו).
מדי שנה בשנה, זה 2,000 שנה, אנו חוגגים החל בכ"ה בכסלו שמונת ימי החנוכה בצניעות ובענווה. לפי ההלכה אנו חוגגים אותם באמירת הלל, בהדלקת הנרות ובקריאת התורה המיוחדת לימים אלה. נשפי חנוכה וריקודים אינם הולמים את רוח החג, אלא מנוגדים להּ.
האם חנוכה הוא חג לאומי או דתי? לעַם הארץ היא "חג לאומי" – המעלה על נס את ניצחון נשק החשמונאים על ההלניזם, את מעשה פלא של גבורת קבוצת המכבים הקטנה על מעצמת היוונים הגדולה, ואת התעוררות רגש הכבוד של היהודים שאינם כפופים עוד לשלטון הזר. זה נכון בעצם, אבל לחכמינו, שקבעו את החנוכה ליום חג היסטורי, היו מניעים אחרים מכריעים. לא היו אלה ניצחונות הנשק, ולא ההתנשאות הלאומית אלא הצלת התורה, שהאויב רצה למחות, וטיהור המקדש שחילל האויב.
אך ורק האיום על חוקי התורה, כגון שבת ומילה, הצית בלב המכבים קנאות שאין כמוה, והיא הניעה אותם למלחמה והביאה בסופו של דבר לניצחון.
אנו מדליקים את הנרות כדי לסמל שאין אפשרות לכבות את האור היהודי. מנורת החנוכה מזכירה לנו את המנורה במקדש, שאנו מבקשים לשוב ולהדליק. שמונת הנרות מנציחים את נס פך השמן, היה בו שמן שיספיק בקושי ליום אחד, ובכל זאת הספיק לשמונה ימים. זהו כל מה שידוע לנו מן הגמרא ומתפילת 'על הניסים' שאנו מוסיפים בכל התפילות ובברכת המזון. אם מעניינים אותנו מעשי הגבורה של החשמונאים, עלינו לפתוח את ספרי ההיסטוריה. חכמינו לא הזכירו אותם, התעלמו מהם בכוונה.
כל אלו מוכיחים שחנוכה איננו חג ניצחון לאומי אלא חג דתי. ימים אלה מעוררים בנו את הרגשות הדתיים ומלמדים אותנו להיות נכונים למאבק נחוש בכל פעם שמרחף איום על התורה, מבחוץ או מבפנים. בתקופות הגלות החשוכות ביותר האירו נרות חנוכה והקרינו אורם על הנשמה היהודית, חיזקו את הלב היהודי והעניקו מבטי אור אל העתיד. שלהבות הנרות מספרות לנו את סיפור ירידתנו ועלייתנו מחדש ותחייתנו הרוחנית, והן מילאו ומוסיפות למלא את ליבנו באומץ חדש, תקווה ושמחת חיים.
ב
גם סיפור מתגלה במהדורה חדשה. רוח החשמונאים וגבורתם הן שעוררו את הנוער שלנו לעמוד כנגד מעצמה אדירה. הם יצאו אל הקרב באומץ לב שאין כמוהו ובכוח אריות, ומבלי להתחשב במחיר שייתכן שייאלצו לשלם. וכמו אז, גם הפעם קרו ניסים רבים – נס אחד, ומייד עוד אחד בעקבותיו, ועוד אחד… קבוצות שמנו לא יותר מעשרים צעירים ניהלו קרבות נגד בריגדות חזקות של האויב, הניסו את הלוחמים הרבים או כפו עליהם כניעה. צריך להופיע יוספוס פלביוס חדש כדי לשמר את כל הניסים והגבורות האלה בתוך ספר היסטוריה, ובסופו של דבר יכירו כולם בניצחוננו. תחת מכת החרב שלנו נכנעים שבעה צבאות ערב עם מפקדיהם ונשקם הבריטי.
ואף על פי כן אסור לנו לסור מהקו שלנו ולראות במעשי הגבורה הישג אנושי גרידא: הנוער שלנו לא היה מאומן מבחינה צבאית ולא מצויד כראוי למלחמה, ובכל זאת יצאו כשידם על העליונה משום שהשמיים נלחמו למעננו. אפילו היסודות הלא דתיים בינינו מסכימים שכך היה. הניסים היו גלויים ומובהקים, ואיש לא יכול להתכחש להם.
גם מאבקנו הדיפלומטי באו"ם לא היה קל וניצחוננו על האנגלים לא היה קטן. הם השתמשו בכל כישרונם הדיפלומטי כדי להזיק לעניין שלנו.
ומה הייתה התוצאה של כל זה? ניצחונות אלה מחייבים אותנו לשבח ולהודות לקב"ה על כל החסדים הגדולים והניסים. הם דורשים מאיתנו להעלות "מס" מסוים: להצית מחדש בארץ ישראל את כל האורות היהודיים שהיטלר ימח שמו כיבה באירופה; לבנות מחדש את בתי הכנסת המחוללים והחרבים ולחזק את רוח היהדות. ישראל החדשה חייבת להתקשר אל ישראל הישנה והמסורתית. בישראל החדשה צריך להאיר את אור המנורה הישנה, ורוח המכבים צריכה למלא את כל הלבבות. אסור לנו לסמוך על מעשי הגבורה הצבאיים שלנו ולהתפאר בהם ולחשוב שאנו חזקים מן האחרים. אלא נודה לה' ונשבח אותו שעמד לצידנו במאבק הקשה ואלמלא עזרתו, לנו עצמנו, לא היה כמעט סיכוי לעמוד בו ולהצליח. נתאחד בתפילה לגאולה המלאה ולהקמת שלטון הקב"ה.
לצערנו אנו שומעים צעקות על חילול שבת על פגיעה בכשרות וזלזול ברגשות הדתיים היהודיים. אנו מאוכזבים קשות ועצובים שכך קורה אחרי שדם רב כל כך נשפך על אדמת הקודש כדי שתישאר ותישמר בקדושה.
מי ייתן וימי החנוכה יזכירו לאחינו שָם את חובתם היהודית, כדי שישראל הישנה של דוד המלך ושלמה המלך תוכל לשוב ולהיבנות.
סולידריות וגם מטרה ושאיפה משותפת לכולם לבנות את הארץ ברוח התורה והנביאים הן תנאי להצלחת עמלינו ומעשינו. ואחרי שעבודתנו תוכתר בהצלחה, נזכה גם לחוות חנוכה חדשה ונפלאה!