חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

ג

בת המלך

בעניין החידה שלכאורה אין לה פתרון ראוי לדייק: בכמה פסוקים בתורה אפשר למצוא הסבר מדויק וברור ששופך אור על התעלומה, ובהם: "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מצותו [מִצְו‍ֹתָיו] אִם לֹא" (דברים ח, ב).

"וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת־הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" (שם, ג).

כמה עמוקה והגיונית המשמעות שנושאות מילים אלו, ועד כמה עמוק הלימוד שהן מלמדות אותנו. מילים אלו מגוללות לפנינו תוכנית שלמה ומדויקת: הן מגלות את תעלומותיה של התוכנית הא־לוהית ומראות לנו את המטרה, את הייעוד הא־לוהי והגורל של ישראל.

משה מגלה לנו במילים לא רבות, משהו מאופן החשיבה של הקב"ה על עמו וגם ממשנתו החינוכית הסדורה: האמצעים והשיטות שהוא נוקט כדי לחנך אותנו ולמשוך אותנו אליו. 

ישראל לא נועד להיות "עם טבעי" שחייו מתנהלים על פי חוקי הטבע ותלויים בהם אלא עם שכל חייו מתנהלים על פי חוק אחר, א־לוהי, שמעל לטבע. עם ישראל איננו אמור להיסחף ולשחות עם הזרם אלא להיות מסוגל לשחות כנגדו, אם זה הכיוון הנכון. הבנה זו היא שעמדה לעיני יצחק אבינו והיא הסיבה לרצונו להעניק את הברכה הגשמית לעשו דווקא.

ישראל איננו אמור לשאוב את כוחו "מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ" (בראשית כז, כח), להיות תלוי בתרומות הטבע ולקשור את גורלו בגשמיות. עם ישראל איננו זקוק למתווכים. הקשר שלו עם המקור הא־לוהי הוא קשר ישיר. הוא מחובר למקור ומקבל ממנו במישרין כוח וברכה. קשר זה מבטיח חיים אידיאליים, שהמנהל היחיד שלהם הוא ה' יתברך. חיים כאלה מייתרים את הצורך ללכת אחר משאלות לב ויצרים אישיים. אלו החיים המיועדים לעמנו, ורק בחיים כאלה הוא יגשים את ייעודו. 

למה הדבר דומה? למלך שלא רוצה לתת את בתו האהובה לאיש, אך לבסוף כשמשתכנע וניאות לתיתה, הוא מצווה את כל מלוויה וסובביה שישגיחו עליה ויטפלו בה כראוי למלכה, וכמובן לאפשר לה לבוא ולסעוד על שולחנו של המלך בכל עת. כך גם הקב"ה מצווה על עם ישראל שיישא את התורה תמיד, ולא יהיה עצמאי ויתנתק ממנה, אלא יסב אל השולחן המלכותי וייהנה מארוחה שה' קבע במיוחד בעצמו.

הטעם ברור: עם ישראל צריך לנהל חיים משלו: "ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ" (דברים לב, יב) – עליו לתפוס עמדה ייחודית בעולם ולהפגין כבוד שהולם את ייעודו.

תמורת כל הזכויות המפליגות האלה משה מציב לעם תנאי אחד: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱ־לֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת־ה' אֱ־לֹקֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת־ה' אֱ־לֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים י, יב).

כדי להשיג מטרה זו, ה' שמר לעצמו משכונים והשאיר בידיו את מפתחות ההצלחה והכישלון של ישראל, וגם את השמחה והצער. בדרך זו הבטיח שעם ישראל יחיה במגמה א־לוהית. מי ייתן וישראל יבין: "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח, ג), שחיים יהודיים לא מסתפקים במשמעות היחידה של העבודה והשאיפה ללחם היבש, ולא הכול סובב סביב הגשמי. החיים מיועדים למטרות עליונות במיוחד. ישראל לא צריך להשתלב יתר על המידה בעבודה המעשירה, אלא "הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ" (תהלים נה, כג) – יש להשאיר את העבודה הגשמית ודרישת אורח החיים שלה לה' ולבטוח בו. מן האדם נדרש לעבוד את העבודה הא־לוהית, כלומר: לדאוג לחיים הרוחניים ולחרות על דגלו את המשימה הא־לוהית העילאית למען טובת האנושות.

יש המוצאים בפסוק "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהלים קטו, טז) ראיה לחלוקה ברורה, שלפיה חיי האדם צריכים להתמקד בארץ ובגשמיות. טעות בידם. כוונת מילות דוד נעים זמירות ישראל איננה מצטמצמת למשמעותן המילולית. כוונתן להנחות את האדם לפעול כדי ליצור הרמוניה בין הארצי לשמימי. המעמד המיוחד שקבע לנו ה' "למעלה מדרך הטבע" – מעמידנו במקום גבוה אך גם הופך אותנו לפגיעים במיוחד, הוא חושף אותנו לצרות ומצוקות וסכנות שונות ומשונות מרחפות על חיינו תדיר. חשוב שנדע כיצד לפעול בנסיבות שמזמנים לנו חיינו המיוחדים: עלינו להפנות ראשנו כלפי מעלה. רק כך נדע מניין באים הייסורים, נבין את המטרה שלשמה באו עלינו ונשכיל למצוא את הדרך שעלינו ללכת בה כדי לבטלם. הבנה מלאה של כל אלו היא התנאי למשמעות הטמונה בייסורים. אם למדנו והבנו – יש להם ערך ומשמעות; ואם לא למדנו מאומה – הרי הם כעפרא דארעא, חסרי ערך ומשמעות. 

ישעיה מתלונן על ההתעקשות של העם לא להבין: "עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה" (א, ה) – ככל שמענים אתכם אתם נעשים עקשנים יותר ויותר. האינכם מבינים מה ה' רוצה מכם? בבחירתכם להוסיף ולהתעקש אתם משיגים דבר אחד: אתם "מצליחים" להביא על עצמכם צרות ומצוקות רבות נוספות.

בתוך פסוקי התוכחה שמשה משמיע באוזני העם כדי להבהיר להם את הצפוי להם אם ימשיכו להמרות את פי ה', משולב הפסוק: "וְזָכַרְתִּי אֶת־בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת־בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת־בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר". לפניו – תוכחות וצרות וגם אחריו. והוא – ניצב לו באמצע הרצף וקוטע אותו. מדוע? מה תפקידו? לכאורה קשה להבין מדוע הובא בהקשר זה. רק לכאורה. פסוק זה הוא־הוא ההוכחה שהשם לא חפץ בצערם של ישראל, בדיוק כשם שלא רצה בצערם של הצדיקים הנאמנים אברהם, יצחק ויעקב. ועם זאת, גם אותם צדיקים גדולים לא "ליקקו דבש" בחייהם: הם היו החלוצים שסללו את הדרך, ולצורך כך היה עליהם לצעוד בנתיב הייסורים. בהם עלינו לראות דוגמה ולאמץ את דרכם לחיינו שלנו: הם סבלו את הצרות באומץ וגבורה והבינו שהייסורים הם ניסיון שטמונה בו משמעות עמוקה. על ידי הייסורים הקב"ה מבטא את כעסו, אבל כעס זה חיצוני בלבד וכך גם ביטויו. בפנימיות ובעומק – ה' מלא אהבה ורחמים אלינו תמיד, וגם אם במצב מסוים הוא נאלץ להענישנו, מייד הוא מושיט אלינו את ידו המרפאה וחולק עימנו את הייסורים הבאים עלינו: "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה".

"יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ" (תהלים צא, טו).