חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

האם השחר כבר עלה?

"אני מתבייש, אנחנו מתביישים" (מתוך נאומו של הכומר ווגט – Vogt)

אשר גם הם אחינו לפני הא־ל

★

מברק אל הוד מלכותה פאולה פון הורטי 

למען האנושות

מחאתה של מועצת הקנטון ציריך נגד רדיפות היהודים בהונגריה

(עיתון לאומי של באזל (Basler National-Zeitung), מס' 338)

★

"אני מתבייש, אנחנו מתביישים"          

(מתוך נאומו של הכומר ווגט – Vogt)

"השמש שוקעת – אבל היא גם זורחת שוב"^[1].

לעת עתה חשכה עמוקה אופפת אותנו. מסך אפל מסתיר מעינינו את השמש, ואפילו ביום, עת הייתה אמורה להפיץ אורה בעולם, עלטה מוחלטת שוררת על הארץ וממלאת את החלל…

הכוחות הטבעיים והפוליטיים שבדרך כלל עמדו בסתירה חריפה זה לזה, בחרו להשלים ביניהם. באיחוד כוחות הם מעצימים את פשעי המלחמה, ובשיתוף הפעולה הם עושים כל שביכולתם, אם לא למעלה מזה, כדי להפוך את החיים היפים בעולמו החופשי של הא־ל לגיהינום נורא…

אש ומים, אור וחושך, תרבות ועריצות, ציוויליזציה וברבריות – הצמדים של ניגודים מוחלטים, האויבים הגדולים ביותר, חדלו ממאבקיהם זה בזה ובחרו לשלב ידיים, וכל זאת כדי להכריח את העולם הישן והיפה להיכנע להם; וכשייכנע, יוכלו הם לבנות על חורבותיו עולם חדש וכאוטי. הבושה נעלמה זה כבר, וכל היצרים הפראיים הפכו משולחי כל רסן ואין מוחה בידם. האם זה לא יהיה טוב יותר? לשם מה נחוצים חוקים, סדר ומשפט? מה חפץ לעולם במצוות ועבירות? מוטב לעזוב את החיים המיושנים האלה ולצעוד קדימה – לעבור לאנרכייה ולחיים חופשיים, שבהם כל הרוצה להשמיד את זולתו – יוכל לעשות זאת ללא חשש. קדימה!

גם ילדינו לא יצליחו להבין היאך אירופה, שעליה קראו ושמעו רבות, הגיעה לאן שהגיעה. האם כל הסיפורים עליה לא היו אלא אגדה? שקר יפה ותו לא?

זה חמש שנים נמשך באירופה המצב הלא נורמלי ונדמה שאירופה כולה כבר התרגלה אליו. המבחן הסתיים בהצלחה מסחררת: החזקים שולטים בחלשים. לכאורה אידיליה. מדוע לא להשאיר את המצב הזה על כנו? האם לא ראויים אנו לחלום על ה"אימפריה בת אלף שנה", על האימפריה של גן העדן, שבה יש חוק אחד ויחיד "חוק הפעולה החופשית", ולא רק לחלום אותו אלא גם להגשים? התעוררו! פקחו העיניים וראו מה קורה באימפריה הזאת: 500,000 יהודים הושמדו [רק] בוורשה! האם זה גן עדן? האם זה עולם של תרבות?

בן אדם ניחן ביכולת להתעלות למדרגת המלאך, אך למרבה הצער הוא יכול גם לרדת למדרגות הנמוכות ביותר של הגיהינום. ורשה, לובלין וטרבלינקה הן שלוש מדרגות שהעומדים עליהן הפכו מבני אדם לשטנים.

מדי פעם שומעים קולות של חרטה ושל אמפתיה, שפועלים כמו משחה על פצע בוער. אבל אותם קולות הם קולות בודדים, כעין "קול קורא במדבר". והעולם – חירש. הקול איננו מגיע לאוזניו. אומנם יש יחידים שאותם קולות הצליחו לחדור לאוזנם, למצוא הד חם בליבם ולעורר בקרבם רגשות חרטה ובושה. אפילו זה כבר מהווה עבורנו סיפוק. "אשמים אנחנו. הרצח שביצעו אחינו הנוצרים, מכביד על מצפוננו; והדם השפוך זועק בתביעה אל השמיים…".

הם היהודים, עונדים את הטלאי הצהוב על בגדם, אבל אנחנו נושאים את אות קין, תו החרפה נצרב בבשרנו. בחרנו ברע. הוקענו אל הצלב את הרעיונות האלוהיים: זלזלנו בחוקי המוסר שלפיהם ניהלנו את חיינו, ואטמנו עצמנו מלשמוע את קולן של האנושות והאחווה הקוראות לנו לשוב אל הטוב. מה אפוא הפלא שאותה הקללה שרובצת על היהודים – רודפת גם אותנו?!   התרגלנו לחפש את הטעויות אצל ישראל ובה בעת להתעלם מטעויותינו שלנו. טעויותינו חמורות ותוצאותיהן – איומות. פשענו. איך ובמה נוכל להיטהר מהפשע שביצענו? אשמים אנחנו. פגענו קשות בישראל, ועלינו להתחרט. היש לנו עדיין זכות לדבר בגאווה על התרבות שלנו? הרי באיוולתנו טבענו במצולות עכורות שהן ההפך המוחלט של תרבות. האם ראוי לנו להוסיף ולהתגאות במדע המתקדם שלנו ולשמוח בהישגיו המרובים? במקום להסתייע בהם לרווחת האנושות, ניצלנו אותם להשחתת הבריאה הא־לוהית. בחיל ורעד עלינו לשאול את עצמנו את השאלה הקדומה המהדהדת בעולם מאז הפנה אותה א־לוהים אל אדם הראשון: אייכה?! ישאל כל אחד את עצמו: האם אתה באירופה? 20 מיליון בני אדם – חייהם נהרסו: יש שחייהם הגיעו אל קיצם, ויש שגופם ונפשם נפגעו ונכותם תהיה מציאות חייהם עד יומם האחרון; ו־40 מיליון בני אדם הפכו חסרי בית ונדחקו לאבדון. מה עוד צפוי לנו? מה צריך לקרות עוד כדי שנתעורר מחלום הבלהה הזה ונתחיל לפעול?!

האלוהים חמל עלינו, השוויצרים, והציל אותנו מכל הצרות הסוערות מסביב כמו מגפה. האם אנחנו אכן ראויים לחמלה האלוהית הזאת?

האם אנחנו מודעים לקולם של הפליטים, כמו המלאכים הבלתי נראים של אלוהים, המדברים אלינו ואל המצפון שלנו?! האם אנחנו מנסים לשמוע אותו?! ואם איננו עושים זאת אלא אוטמים את אוזנינו מלשמוע את זעקת הפליטים ותחינותיהם, את לבבותינו – מלחוש בצרתם, ואת גבולותינו – מלתת להם מחסה, הרי לא בפניהם ובפני קולם בלבד אנו אוטמים עצמנו אלא בפני קולם של אלוהים ומלאכיו, שנשלחו אלינו בדמות פליטים. אלוהים רוצה להאיר את נשמתנו, לבחון את מצפוננו. האם נעמוד בניסיון הזה?

נאום חוצב להבות נשא הכומר ווגט במונטריי, ובמילותיו הנלהבות הצליח לסחוף את קהל השומעים. אפשר למצוא בדבריו מידה מסוימת של נחמה וסיפוק: הינה, איננו עזובים ועלובים לחלוטין. גל שנאה עכור וסוער שטף את אירופה והרעיל את כל שנקרה בדרכו, ובכל זאת עדיין נותרו בעולם אנשים שלא נכנעו לסחף הנורא: רוחם הטהורה, חוש הצדק הגבוה שלהם ואופיים האציל נותרו כשהיו, ואהבת האדם ממשיכה לפעם בהם ואולי אפילו ביתר שאת.

אנחנו נרדפים עד מוות ובהיסטוריה שלנו – אנחנו נמצאים בעיצומו של הפרק הנורא מכול. אויבינו נשבעו שישנאו אותנו לנצח, והתחייבו להביא להשמדתנו המוחלטת, ובכל זאת פה ושם עדיין מהבהב לו אור קטן של צדק, וניצוץ של אהבה מוסיף לבעור בכמה לבבות, וכל האורות הקטנים הללו עוד יצליחו לפלס לעצמם דרך בחושך בכוח האמת שלהם ויעוררו את העולם לצאת מאדישותו ולהגיע למחשבה צלולה. העולם יכיר סוף סוף שהמכות שהנחית עלינו שוב ושוב – פגיעתן הקשה ביותר הייתה הפגיעה בנשמתו שלו. האם יוכל אי פעם להתנקות מכתמי הדם והברבריות שדבקו בו ולהיטהר לפני א־לוהים ולפני הצדק? ואם כן – מתי?

אנו שמחים מאוד שגם בשווייץ מצויים אנשים אמיצים המכים על חטא ומשמיעים באוזני ההמון את וידוי "אני מאשים" שלהם כדי לעוררו להרגיש חרטה. "הקולות מנירנברג" שחדרו אליהם עד כה חוללו בהם שמות, והגיע הזמן שיגיעו אליהם קולות אחרים – דברי האמת של א־לוהים הבוקעים מפה שכל כולו שליחות. נדמה שהטרגדיה היהודית הגיעה לשיאה. נקודת מפנה לפנינו, והאמת יוצאת לדרכה.

"אנחנו אשמים", אומר לנו העולם החדש. אבל לא רק הם. גם אנחנו. גם בנו דבקה אשמה. אנו אשמים על שנתנו אמון במי שלא היה ראוי לאמון, על שהצטרפנו למי שהיה עלינו לשמור ממנו מרחק. גם עלינו לעשות תשובה, להפיק לקח מהטעויות הישנות ולצאת לדרך חדשה משלנו. עלינו לעשות הכול כדי לבנות עולם חדש על חורבות העולם הישן. אחווה, פיוס וחינוך האנושות צריכים להיות הסוגיות החשובות ביותר שבהן נעסוק בחלוף המלחמה. עלינו להביא אור אל תוך החושך ואז לא תהיה ללילה האפל ברירה והוא ייאלץ לסור הצידה ולפנות מקומו לקרני האור של הבוקר.

[1]. נראה שהנואם התכוון לדברי קהלת (א, ה): "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ" וגו'.