חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה
עם נולד חלק ב-ג
הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל
חרפה תרבותית
מתוך גיליון "נציונל־צייטונג" מ־5 באפריל 1945
מתוך גיליון "נציונל־צייטונג" מ־17 באפריל 1945
מתוך גיליון "נציונל־צייטונג" מיום 19 באפריל 1945
מתוך גיליון "נציונל־צייטונג" מ־5 באפריל 1945
הופיעו דיווחים עובדתיים ב־25 ביוני 1944 ב"רובוטניק", ביטאון המחתרת הפולנית, והגיעו מפי עד ראייה:
"אושוויץ היא שוב זירת הרציחות ההמוניות הנוראיות ביותר. מאז אמצע מאי הגיעו משלוחים רבים של יהודי הונגריה. בתוך שלושה שבועות 100,000 בני אדם הומתו בגז. הרצח ההמוני מתרחש בסרט נע אבל האס־אס שנבחר במיוחד למחנה אושוויץ לא מצליח לעמוד בקצב שנקבע. הקורבנות נשלחים אל מכונת ההרג, אבל בהגיעם אליה נעצרים ונאלצים להמתין עד אשר יגיע תורם. יש נרצחים שהגיעו קודם, וכעת המכונה עסוקה בהשמדתם. רק אחרי שיירצחו – היא תתפנה לרצוח את הממתינים. מתברר שחיסול של 10,000 איש ביום יוצר עומס.
שני תאי גזים פועלים במקום. בכל אחד מהם אפשר להכניס בעת ובעונה אחת 1,000 איש. התאים עובדים כמעט ללא הרף, ההפסקות בין "מחזור" ל"מחזור" קצרות: הזמן הקצר ביותר הדרוש לסילוק הגופות ולאוורור. יעילות וחיסכון הם מילות המפתח, וכל העת מוצאים דרכים לייעל ולחסוך: קיצור זמן ההמתה בגז מחצי שעה לעשר דקות לזירוז התהליך, וצמצום מנת הגז לכדי מחצית לחיסכון ולהפחתת העלויות. הפחתת הזמן והמינון חלילה לה מלפגוע בהנאת אנשי האס־אס העוסקים במלאכה המבעיתה; הגז בכמות המופחתת איננו מצליח להמית, הקורבנות ההמומים מושלכים אל האש אבל אז הכרתם שבה אליהם והם מנסים בכל כוחם הדל להימלט מן הלהבות, ומייד עטים עליהם אנשי האס־אס, ובמוטות ארוכים שקרסים בקצותיהם, הודפים אותם בכוח לתוך הלוע הבוער.
ילדים וגם אנשים מבוגרים – כבר לא ממיתים בגז. יש דרך חסכונית ומהירה יותר – ניפוץ הגולגולת. ותינוקות? פשוט וקל – אותם לא צריך להמית לפני השרפה. בעודם בחיים הם מושלכים אל הלהבות. הגופות והמתים למחצה נשרפים במשרפות, אך לא בהן בלבד: גם בחצר הלבנים או על ערמות עץ באוויר הפתוח. הלהבות בוערות יום ולילה".
מתוך גיליון "נציונל־צייטונג" מ־17 באפריל 1945
השרפות ההמוניות במחנה הריכוז אושוויץ
ועדת החקירה הרשמית הרוסית־פולנית, השלימה את החקירות המפורטות של האירועים במחנה הריכוז אושוויץ, ועל סמך הממצאים שהעלתה קבעה שכ־4.5 מיליון בני אדם נרצחו על ידי הגסטפו והוואפן אס־אס מצאו את סופם במשרפות המחנה. ספרי סטוק וראיות אחרות המוכיחות את נכונות הקביעה יועמדו לעיון הציבור העולמי.
מתוך גיליון "נציונל־צייטונג" מיום 19 באפריל 1945
העיתונות בלונדון מפרסמת דיווחים על התנאים המחפירים במחנות הריכוז הגרמניים. ה"ניוז כרוניקל" מדווח ממחנה ברגן־בלזן, צפונית לצלה, שבו שוכנו בין 20,000 ל־60,000 אסירים: "אסירי המחנה גוועים ברעב; כמאה מתים מדי יום. גופות ערומות נרקבות ונערמות בחצר. אנשי אס־אס ירו ברבים מהאומללים האלה ביום ראשון. האסירים קיבלו שלושה קילוגרמים לחם בשבועיים וסיר מרק מים פעמיים ביום. הטיפוס משתולל, אלפי גברים ונשים מסתובבים במחנה בחליפות שהלכלוך הרב שדבק בהן איננו מאפשר להבחין בפסים בצבעי כחול לבן של הבד שממנו נתפרו. הבגדים המטונפים תלויים על שלדים מהלכים המלוכלכים לא פחות מהם, ששכחו מזמן מהם מים ומהו סבון, והם נגועים בכינים מכף רגל ועד ראש".
הוא מדווח גם מבוכנוואלד:
היחס לאסירים מחפיר ובכל יום מתים במחנה כ־40 איש.
כ־2,500 מהאסירים המשוחררים אומנם לא מתו, אבל מותם קרוב.
סמוך למחנה נמצא בית קברות גדול שבו קבורים 700 חיילי בעלות הברית
ו־16,000 רוסים, שרובם, לדברי אסירים, מתו מרעב או סבלו מהתעללות.
לדברי האסירים הרוסים ששרדו, עשרות אלפים נוספים מחבריהם קבורים בבית הקברות הגדול של מחנה ברגן־בלזן.
מה קרה באושוויץ?
פרופ' רוברט וייץ מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת שטרסבורג, שהיה בין 24 הפוליטיקאים הצרפתים שגורשו, התבטא על התנאים בבוכנוואלד.
"ערב השחרור על ידי האמריקאים ניתנה הפקודה להרוג את כולנו. הטנקים האמריקאיים התקדמו לעבר ויימאר, אך ברגע האחרון, לפני שהטבח יצא לפועל, פנה הטור צפונה ושחרר את בוכנוואלד.
בעת השחרור עדיין היו בבוכנוואלד 21,000 אסירים. היו שם בין 55,000
ל־60,000 אסירים, שרובם נלקחו על ידי הגרמנים.
פרופ' וייץ נכלא תחילה באושוויץ ולאחר מכן הועבר לבוכנוואלד. הוא הסביר שהתנאים בבוכנוואלד נוראים, ועם זאת בהשוואה לאושוויץ, אפשר לומר שהמצב בבוכנוואלד "נסבל". על התנאים באושוויץ הסביר הפרופסור: "זה היה מחנה השמדה שרק מעטים יברחו ממנו".
הוא הוסיף:
"באושוויץ לא היו אלה יחידים שנרצחו, אלא קהילות ועמים שלמים. כאשר הגיעה רכבת של מגורשים, קצין אס־אס היה נעמד באמצע הרחוב הראשי כדי לבצע מיון ראשוני. כל המגורשים שירדו מן הרכבות יהיו חייבים לעבור על פניו, זה אחר זה, והוא – בהינף שוט יקבע מי למוות עכשיו, ומי – אחר כך. תנועה קלה של השוט ימינה – והאסיר יצטרף אל הטור מימין, הטור של חסרי התועלת – אנשים שלא יכלו לעבוד, נשים, זקנים וילדים – המיועדים להמתה בתאי הגזים ללא דיחוי. כל אלו שניצלו לעת עתה, עמדו למיון חוזר אחת ל־14 ימים, והחלשים ביותר הועברו להשמדה. השמדתם תועדה ברשימות מסודרות, מה שאין כן אלו שהומתו מייד בבואם – שנותרו אלמונים לנצח".
פרופ' רישעט מהאקדמיה לרפואה הסביר כי הסוהרים ביצעו "פעולות כירורגיות" באסירים, כולל "חיסוני טיפוס", שהביאו למותם של 80 עד 90 אחוזים מקרב המטופלים.