חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

ב 

ישראל מול ים סוער

חז"ל אומרים:

"מניין לתחיית המתים? שנאמר אז ישיר. שר לא נאמר אלא ישיר".

כאשר ה' עשה לעמו נס והפך את גלי ים סוף לחומה, כדי שיוכלו לעבור שם ברגל, משה שר עִם כל עמו את "השירה" לה' מתוך תודה ושבח על כל החסדים שגמל איתם. משה בחר בצורת העתיד "ישיר" שרומזת שבבוא היום הוא ישיר עִם ישראל יחד את השירה הזאת, ולפי חז"ל זהו אחד המקומות שיש בהם רמז לתחיית המתים (מסכת סנהדרין צא, ב).

א.    מדוע ראה משה לנכון לקבוע את השירה של אז לעתיד לבוא ולרמוז בכך לתחיית המתים?

ב.     חכמים מדגישים שבשירת הים מצוינת "שירה", שמינה הדקדוקי נקבה, ולעומת זאת בעתיד צפוי להישמע "שיר חדש" (ישעיה מב, י). היש הבדל בין שירה לשיר? ואם כן – מהו?

ג.     בעקבות שירת משה והגברים, שרה מרים ואליה הצטרפו הנשים. ומה שרה מרים? "שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" – אין בשירתה שום חידוש. יש בה חזרה על שורה אחת משירת הגברים. מה פשר החזרה? מדוע בחרה מרים לחזור על השורה הפותחת בלבד? 

ד.     לפי המדרש גם המלאכים רצו לומר שירה, אלא שה' אסר זאת עליהם: "מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!" (בבלי, מגילה י ע"ב). מדוע מה שנאסר על המלאכים הותר לישראל? 

ייתכן שבשאלה האחרונה טמונה התשובה לשאלה הראשונה: מכיוון שנאסר על המלאכים לומר שירה ואמירתה תותר להם רק בעתיד הרחוק, משה בחר בצורת העתיד כדי לא לעורר בהם קנאה.

וייתכן שלבחירת משה בנטיית העתיד (ישיר) וגם בצורה ממין נקבה (שירה) הייתה סיבה אחרת – חולשה שאחזה בו. התורה מספרת: "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יג, יח). רש"י מסביר שאותם "חמֻשִים" אינם אלא חמישית העם. מתוך בני ישראל שהיו במצרים, רק חומש (20%) יצאו ממנה. היתר – שלא היו ראויים להיגאל – מתו בשלושת הימים של מכת החושך (כדי למנוע מהמצרים לראות במותם). 

כשראה משה עד כמה הידלדלו השורות, עד כמה עמוקים הפערים וכמה קשים הקרעים שנוצרו בקרב משפחות רבות, לא נותר בו וגם לא בבני ישראל כוח לשיר… וחמורים יותר מהקרע הגופני, היה הקרע־השבר הרוחני, שחווה הדור הצעיר. הנוער, שחונך בסגנון מצרי, ידע מעט מאוד על היהדות. נשמותיהם היו יבשות ורוחם כאילו משותקת. מתורת יעקב ובניו הם בקושי ידעו דבר, ואיך יוכל נוער כזה להיות דור החלוצים של יהדות חדשה?

איך הנוער הזה, המנוכר לעם השבטים אמור להיות נושא לפיד התורה ומפיץ רעיונותיה? ספקות ודאגות כאלו כרסמו קשות בלב משה ויתר צדיקי העם היהודי מכווני המטרה, והם לא הצליחו למצוא את הטון הנכון כדי לפצוח בשירה. הכאב הציף את ליבו של משה והוא לא הצליח לסלקו מתוכו. משום כך השירה בקעה ממנו בטון נמוך, ודמתה לקינה יותר משנשמעה כשירה. 

היו גורמים נוספים שפגמו בשמחתו של משה והחלישוהו עד שלא יכול היה לשיר במלוא הכוח וההתלהבות. התורה מספרת שבשל החשש שהעם ירצה לשוב מצרימה, ה' הוליכם בדרך מפותלת. אנו קוראים ומתקשים להאמין: הייתכן שעם שזה עתה שוחרר מכבלי העבדות כבר יתעורר בו רצון לחזרה אל הכלא והשעבוד?! האם כבודם העצמי וגאוותם הלאומית של ישראל היו בשפל נורא כל כך, עד שהיו נכונים לשוב אל הארץ שאדמתה ספוגה בדמם? 

כדי להבין זאת, יש להקדים הקדמה קצרה: פרעה, כאשר ראה ש"המשחק אבוד", שינה את מדיניותו והפך באחת מדיקטטור לדמוקרט. הוא הכריז בארצו על חופש הפולחן, הדת והגזע והבטיח לישראל הרים של זהב וחיי גן עדן. קולות פיתוי אלה הצליחו ללא קושי לדייק ולפגוע במטרה. זיכרונם של עם ישראל קצר. הם נוטים לשכוח מהר ולסלוח ואינם נוטרים איבה. ברגע שהזאב עטה עליו פרוות כבש, הכבש שכח שלפני רגע הוא היה זאב וכבר ראה בו כבש כמותו, חבר. לכן משה חשש שברגע שיצוצו קשיים בדרך, העם ירצה לשוב על עקבותיו ויכריז:

"נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ד).

הרי בעקבות הבטחות פרעה – אם ישובו למצרים, הכול יהיה אחרת: הם לא ישובו להיות עבדים. הם יזכו בתפקידים חשובים, בתוארי כבוד ובמעמד גבוה. "אם כך," ישאלו (בצדק), "למה לנו לתעות כאן במדבר ולחפש את מזלנו במרחקים?! המזל שלנו עומד מול עינינו – לא כדאי להחמיץ את ההזדמנות". בוודאי גם היום יש לצפות לתגובות כאלה. גם אם העם היהודי פצוע ושותת דם והנשמה היהודית ספגה פגיעה אנושה, הצרה תישכח במהרה, וכאילו כלום לא קרה. ברלין, וינה, פרנקפורט וקלן – כל עוד תוספנה להתקיים על פני כדור הארץ – תהיינה מטרה לרבים. הם יסלחו, לא ישנאו ולא ישמרו טינה. כזה הוא האופי היהודי. 

היום כמו בעבר, ובעבר כמו היום העם היהודי נוטה להשלים עם האויבים שלו מאתמול ולתת אמון בהבטחות השלום שהם מפזרים. אומנם פעם אחר פעם הם הבטיחו והפרו הבטחתם, ובכל זאת ליבנו רך מאוד, ומילה טובה שלהם מרשימה אותנו וזוכה לאמוננו המיידי. 

סיפור כזה אירע גם ביציאת מצרים. די היה למצרים בכמה נפנופים ידידותיים, וגלי הידידות (הידידות המדומה!) נקלטו אצלנו ונלקחו ברצינות. המחשבה שאולי כדאי להיענות לקריאות הידידים החדשים ולחזור למצרים החלה צוברת תאוצה, מה שאין כן התלהבות מן הניסים הא־לוהיים. המצב היה מסוכן. משה ניסה להתגבר על המבוכה והסכנה, אבל התקשה להניע את העם. הוא קרא לה' והתפלל אליו, אבל ה' הבהיר לו שעליו לפעול אחרת: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות יד, טו) –"אתה פונה לכתובת הלא נכונה," מסביר ה' למשה, "זה לא תלוי בי, אלא בעם עצמו. אני יכול לעזור ולהציל רק את מי שרוצה לעזור לעצמו ולהינצל. אני יכול לחולל ניסים רק אם מכירים בהם, מבינים אותם וראויים להם. ישראל צריך להניע את עצמו בעצמו. אם העם יקרא אליי, יתלה את התקווה בי ויראה אך ורק בי את המטרה – אזי יוכלו הניסים שלי להתרחש".

"וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שמות יד, כב; יד, כט).

ומשה הצביע במטה שלו על הדרך שנבקעה בין חומות המים שמימין ומשמאל, הדרך שמובילה לארץ הקודש. חז"ל דורשים את המילה ימין על התורה, שנאמר "מִימִינוֹ אשדת [אֵשׁ דָּת] לָמוֹ" (דברים לג, ב), ואת המילה שמאל על המצוות שנעשות בצד שמאל, כגון התפילין שמניחים על יד שמאל (מול הלב). התורה והמעשה – כששניהם יחד – בונים מגדל יהודי, בלתי ניתן לכיבוש.

כדי למנוע מהמצרים להצטרף ליוצאים ולהתערב ביניהם, הציב הקב"ה את עמוד הענן בין עם ישראל למצרים. חושך עטף את המצרים הרודפים והסתירם וגם קריאותיהם הרמות לשלום, שאותן השמיעו באמצעות "רמקולים" נדמו. הרמאים הערמומיים נבלעו בעלטה עד אשר מצאו מותם בטביעה בים, סוס ורוכבו גם יחד.

כעת אפשר להבין מדוע נעצרו ישראל לפני קו המים וסירבו לקפוץ לים. על פי המדרש "כל אחד אמר אני לא ארד תחילה", עד שקם נחשון בן עמינדב וקפץ ראשון לתוך הגלים (מסכת סוטה), ובזכות הדוגמה האישית שלו, ניאותו בני ישראל להתקדם. אי אפשר להאשים את ישראל. השעבוד היה ממושך כל כך עד שהם איבדו כל רגש לאומי ונכונות למעשי גבורה. לכן, כשמשה התחיל לשיר את השירה, ההיענות לשירה הייתה בצליל רפה ונטולת התלהבות. בבני ישראל אחז פרץ של נוסטלגייה תמוהה והם החלו להתגעגעו ל"תפריט", או ל"חירות" שלכאורה היו נחלתם במצרים: "זָכַרְנוּ אֶת־הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם" (במדבר יא, ה). נשים לב: העם אומרים "נאכל" בלשון עתיד (ולא "אכלנו", אף על פי שמדובר ב"זיכרון" שמוסב אל העבר). נראה שיש בדבריהם רמז לחירות שהאמינו שאכן יקבלו אם יחזרו, כפי שהובטח להם. החיים שראו בדמיונם דיברו אליהם יותר מאשר חיים הכפופים לחוקים של משה.

אחת המשימות הקשות ביותר של משה הייתה להסביר להם את טעותם החמורה, אבל איך יוכל לשיר שירה כשהעם שהוא מוביל עדיין משותק בהשפעת השעבוד ואין בו שום רצון לבגרות וחירות? משה הבין שמוטלת עליו משימה חינוכית – עליו לחנכם לאמונה. איך? – באמונה.

ובצדק חז"ל לומדים מהפרק הזה על תחיית המתים. ישראל היו משותקים ולא היו להם לא אומץ, לא כוח ולא רצון להקרבה. בראש ובראשונה היה עליהם לקום מבחינה רוחנית ולאומית: הם נזקקו לרוח חיה שתתעורר בהם ורק אז יצליחו להבחין בין חירות דמה ובין חירות אמיתית ולהבין את משמעותה של עצמאות יהודית אמיתית. משה היה חייב להחדיר בהם את ההכרה וההבנה שחיי גלות הם מוות רוחני. הכרה זו היא הצעד הראשון, וכל עוד היא לא התגבשה – השירה נשמעה חלשה ושקטה…