חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה
עם נולד חלק ב-ג
הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל
אשמה משותפת
א
בגיליון 205 של "נציונל־צייטונג" מיום 5 במאי 1945, העורך הנס באואר מתלונן מרה על שותפותה של שווייץ בהרס שחולל הנאציונל־סוציאליזם. שווייץ בחרה להימנע מהתערבות מכל סוג שהוא ולהישאר "מחוץ לתמונה", וגם כשידעה מה נעשה נמנעה מלהשמיע מחאה והתבצרה בשתיקתה. העורך באואר מגנה בחריפות את מי שראו בניסיון ההסברה של העיתונות השווייצרית הישרה כהכפשה מרושעת.
באואר התכוון לומר שבשביל הרייך השלישי, הסתרת האמת הייתה צורך קיומי: בלעדיה לא היה מצליח להינצל מן הגרדום. בעצם אי־התנגדותנו- שנבעה מתמימות פוליטית ואולי מכוח האינרצייה- למעשים המפלצתיים, למעשה תמכנו במפלצות ובאכזריותן. כנגד רשע מובהק– הבחירה בניטרליות איננה לגיטימית ופירושה אחד: תמיכה ברשע. מי שבחר להיות ניטרלי איננו יכול "לרחוץ בניקיון כפיו. "גם ידיו שלו "דמים מלאו", וכשיכיר עד כמה המוסריות ממנו והלאה– מצפונו לא ייתן לו מנוח.
מי שרואה עוול ושותק – שותף לעוול שנעשה. באמת, מתוך פחד מהלחץ הנציונל־סוציאליסטי, ניסינו לא לראות ולא לשמוע את הזוועות: את קולם של הילדים במחנות הריכוז שאולצו להלקות את הוריהם, ומייד אחר כך הוכו הם עצמם למוות. עצמנו עינינו ואטמנו אוזנינו ובמודע גרמנו לעצמנו לשקוע בתרדמת שתאפשר לנו להמשיך ולא לדעת, ולמעשה להתעלם. מצפוננו ניסה לעוררנו, אך אנו השתקנו אותו ושכנענו את עצמנו שהזוועות אינן מתרחשות במציאות והן אינא אלא תעמולה מתוחכמת של היהודים שמשרתת מטרות עלומות שלהם. לא האמנּו, ואולי פשוט סירבנו להאמין. רצינו להישאר רחוקים. הם – הם, ואנחנו – אנחנו. כפי שאמרו הגרמנים של ויימר כשהובלו יהודים בוכנוואלד: "אה, הם היו רק יהודים ופולנים".
באוגוסט 1943 הוציא כותב שורות אלה ספר בשם "יזכור", שבו נמנתה רשימה מרוכזת של מעשי זוועה נגד יהודי גטו ורשה שהובאו לידיעה על ידי הממשלה הפולנית הגולה. ספר זה נאסר על ידי הצנזורה ואיימו על המחבר בפתיחת הליך פלילי נגדו. גם זה שייך לפרק השותפות.
ב
ההלכה היהודית מלמדת אותנו שניתן לכפר על החטא באמצעות הקרבת קורבנות. שווייץ זכתה להעניק מקלט לכ־25,000 פליטים יהודים. כשהתדפקו על שעריה, היא קלטה אותם והסבירה להם פנים, שלא כמדינות אחרות שגירשו פליטים וסירבו לפתוח לפניהם פתח להצלה. שווייץ ראתה לעצמה זכות וכבוד להיות "תיבת נח" שתציל את שארית הפלטה של יהדות אירופה מן המבול הנורא, ובעודה עוסקת בהצלה, הקריבה גם היא קורבנות משלה.
אמנם היום לצערנו השלטונות השווייצריים טוענים שהם זקוקים למרחב לחולים ולפצועים של המדינות שסועות המלחמה, אך האם נפל הפור על כמה אלפי הפליטים המסכנים הללו, שעונו פעמים כה רבות, עד שהם נאלצים לפנות את מקומם בגללו? ברצוני לשאול האם שוויץ הייתה מצפה שאורחים אמריקאים, אם היו ממלאים את המלונות שלנו, יעזבו את המלונות האלה ויחזרו למולדתם כדי לפנות מקום.
האם האנשים המסכנים האלה, שרבים מהם אינטלקטואלים, אנשי דת, אקדמאים, אומנים ותעשיינים, ראויים להיזרק הנה והנה כאילו היו כדורי משחק?
התערבות דחופה של כותב שורות אלה בפנייה בהולה לנשיא הפדרלי בשם הפליטים ההונגרים ושל טרזישטדט הנמצאים בקו ובמונטרה, שגירושם לאפריקה נקבע ל־2 במאי – הצליחה להביא לעצירה זמנית של הטרנספורט. המכתב האישי ששלח הנשיא הפדרלי לכותב ביום 27 באפריל, התבטא הנשיא באדיבות והבטיח לנמען שבעקבות הצהרתו, הוא יבחן את העניין מחדש וינסה לגלות ויתור נוסף.
הבטחה זו ניתנה לאחרונה לכותב על ידי הנשיא הפדרלי במכתב מיום
1 במאי. ברצוננו להודות לנשיא הפדרלי על מחויבות זו. המחווה ההומנית שעשה, עוררה תקווה עמוקה ביותר בקרב הנפגעים. עם זאת, גורלם של אנשים שבורים נפשית אלה עדיין לא הוכרע והם עדיין חיים בפחד הנורא ביותר מיום אחד למשנהו שמא יקבלו "פקודת צעדה".
שוויצריים יקרים וטובים! פתחתם לנו חלקית את שעריכם, ומספר אנשים שניסו להגיע לסירת ההצלה התקבלו על ידיכם בסבר פנים יפות. אומנם החיים בצריף היו רחוקים מלהיות אידיאליים, אך לאנשים שניצלו מן המוות, די היה בהם כדי לחוש בני מזל, ומכל מקום התנאים השתפרו בהדרגה. 30,000 איש תמיד יהיו אסירי תודה לכם. קריאתנו יוצאת אליכם! היו נדיבים מספיק כדי לא לנטוש את האנשים המיוסרים והמוטרדים האלה לנדודים חסרי מטרה. מי ייתן והתקווה הגדולה שיש לאנשים מסכנים אלה לשוויץ ההומניטרית לא תתאכזב מרה!
ג
כאשר אנו מדברים על שותפות לדבר עבירה, איננו יכולים להקל על מצפוננו היהודי ולטעון שאנו חפים מכל אשמה משום שעשינו הכול, ואם לא הכול – הרבה בוודאי עשינו, למען הפליטים ולשיפור גורלם.
אין ספק, יהדות שווייץ הצליחה להגיע להישגים גדולים. בחסות V.S.J.F[1], היא יצרה מנגנון ברחוב לאבאטער שעושה עבודה מצוינת. מורים ורבנים נודדים מונו לדאוג לרווחתם הרוחנית של הפליטים. גם לשכות סיוע הוקמו כדי לשמור על קשר עם המחנות ולתווך בינם לבין ה־ZL[2]. אבל חלק מהדברים הוזנחו, מה שהוביל לתוצאות חמורות. כיום מספר מפחיד של 2,500 ילדים יהודים עדיין חיים אצל משפחות לא יהודיות, שם הם נמצאים בסכנת אובדן לעמם ולהוריהם, מבלי שיהדות שוויץ וכל ארגוני הסיוע שלה, כגון ה- V.S.J.F, הצהרונים הדתיים, הג'וינט, [3]Hijefs, אגודה, המזרחי והציונים, יעשו משהו בנידון, הוא עוול שזועק לשמיים!
הוריהם של ילדים אלה לעולם לא יסלחו לנו על חלקנו באובדן הנשמות הצעירות הללו, ולא נחסוך מעצמנו את התוכחה על כך שלא פעלנו מספיק בתקופה כה קשה…
אנו שותפים גם לגורל המר שנגזר על היהודים הרבים שחיפשו מקלט בארצנו ושולחו כלעומת שבאו. שומרי הגבול שליבם קר כקרח סגרו בעדם את שערי הארץ ושערי התקווה, והשיבו פניהם ריקם, והם נפלו בידי התליין שֶׁשָּׂשׂ לעשות מלאכתו. וכל אותו הזמן לא זעקנו את זעקתם־זעקתנו באוזני הרשויות האחראיות, ואם השמענו קול, היה זה קול ענות חלושה.
אנו מניחים שהיהודים לא ישבו בחיבוק ידיים ממש אלא נקטו "צעדים מדיניים", אך צעדים כאלה כוחם מוגבל. כדי להושיע אדם טובע, לא די בכמה "קידות דיפלומטיות"! נחוצה פעולה דרמטית.
השינוי בהנהגה של יהדות שווייץ הועיל כנראה ושם קץ ל"מדיניות ההשתחוות" המתמדת. הגברים החדשים מפגינים יותר אומץ, יותר גאווה ויותר אנרגייה, אבל יש עוד הרבה מה לעשות, וצריך לתקן את מה שהוזנח, ולפצות על התקלות שגרמה ההזנחה. ועל השותפות שלנו בעוול שנגרם לאחינו נוכל לכפר. איך? באמצעות הקרבה וביצוע נוסף.
[1]. Association of swiss refugee aid and welfare organisation (עמותה שוויצרית יהודית לסיוע לפליטים).
[2]. המינהל של המדינה האחראי על מחנות הפליטים.
[3]. ועד הצלה לפליטים יהודיים בחוץ לארץ.
