חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

ד

המהפך הפנימי "אהבה"

הלל הבהיר לנוכרי שכדי להפוך ליהודי לא די בלימוד תורת ישראל. כדי להיות יהודי נחוץ גם לרכוש את האופי היהודי ואת טבעו. יהדות פירושהּ תוכנית חיים: כך וכך צריך לחיות. בין עבודת אלילים ליהדות מפרידה "חומה סינית". אלו שתי דרכים שהן שני סוגים של הוויה, שיש ביניהן ניגוד מהותי. האליליות קשובה לשנאה, קנאה ושרירותיות, ורואה באלימות את מטרתה בחיים. דרכהּ שונה תכלית השינוי מדרכנו – אנו, היהודים, שואפים להיות עם של אהבה, עם שמושיט יד שלווה ואוהבת לכולם ופותח את ליבו הטוב למרחקים לכולם ומזדהה עם כולם. היהדות אינהּ מסתפקת בהבנה תאורטית, אלא מצרפת אליה הרגשה ופעולה מעשית. התורה קבעה את כל חוקי האנושיות והאהבה. הגשמת החוקים בחיי המעשה מחייבת הרמוניה בין הרגשות הפנימיים לאותם חוקים. את ההרמוניה הזאת אפשר להשיג באמצעות שמירה על החובה היהודית העתיקה – "נעשה ונשמע".

הרוח המאפיינת פתיחת הלב ודיבור של אהבה, שאליה התורה מחנכת אותנו, מודגמת בציווי המפרט דרך פעולה במקרה מחיי יום־יום: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ? עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ!" (שמות כג, ה).

אם אירע לך מקרה כזה, אסור לך להמשיך בדרכך באדישות. עליך לעזור בכל כוחך ולהקל מעליו את המשא הכבד.

שים לב, אותו אדם שראית שבהמתו קרסה תחת המשא שעל גבהּ, הוא שֹׂנַאֲךָ, האויב שלך. סבלת רבות ממעשים רעים שעשה לך, אם כי לא תמיד ידעת שהוא מקור הסבל. הוא גם חשב עליך מחשבות רעות וחיפש דרכים לגרום לך נזק מוסרי וחומרי. ולמרות כל זאת, כשאתה רואה את בהמתו רובצת כי המשא הכבד שעל גבהּ הכריע אותהּ, אל תעצום עיניים, אל תסיט את המבט ואל תשיב לו כגמולו הרע. חובתך היהודית קוראת לך לפעול להפך: לגמול על המעשה הרע – בטוב.

כן, ולא עוד, לא האויב עצמו רובץ תחת העול הכבד, אלא רק חמורו, ובכל זאת גם שם המוסר היהודי מצווה עלינו לשלוט ברגשותינו, להתגבר ולעזור לו למרות כל הנזק שהוא גרם לנו. "עזוב תעזוב!" זה נקרא יהדות!

לעיתים קרובות בחיים האדם נדרש להתמודד עם דילמה כעין זו. יש בליבו משאלות, חלומות, תוכניות גדולות ומטרות מרחיקות לכת, והוא מבקש להגשים ולהשיג. לפתע, בדרכו להגשמת שאיפותיו שלו, הוא פוגש אדם שכורע תחת עול פיזי או נפשי; הוא אינו יכול להתרומם ולשאת את המשא הכבד, וגם להסירו מעל עצמו – איננו מצליח. גם כאן החובה היהודית קוראת: "עזוב תעזוב!", התערב כדי לעזור, ותר על זכויותיך. ייתכן מאוד שהסטייה מתוכניתך המקורית תעכב את השגת המטרות ואולי אפילו תמנע ממך להשיג כמה מהן, ופירוש הדבר שמדובר בהקרבה עצומה מצידך. התורה אינה מקילה ראש בהפסד הזה, אבל היא מבהירה לך שבהושטת העזרה – תפסיד מטרה שקבעת לעצמך, אבל תשיג מטרה אחרת, נעלה ממנה לאין שיעור – בזכות מילוי החובה היהודית הגבוהה ביותר, תוכתר במעלה הגבוהה ביותר של "צדקה".

התורה מציגה דוגמה לעזרה גם בתחום הכלכלי:

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתושָׁב וָחַי עִמָּךְ: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱ־לֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ: אֶת־כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ: אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת־אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא־לֹהִים" (ויקרא כה, לה–לח).

למצווה זו יש כמובן גם משמעות רוחנית: אם אתה רואה שהשכן שלך נקלע למצוקה רוחנית, והוא הולך בדרך לא נכונה אבל מראה שרצונו למצוא את הדרך הנכונה ולשוב אליה – אסור לך לעזוב אותו לנפשו, להתרחק ממנו בשאננות, ולחשוב שאותו הגורל שיבוא עליו – כנראה ראוי לו. עליך להושיט לו את ידך המסייעת, להפוך את הבעיה שלו לשלך ולעמוד לצידו בעצה ובפעולה, לכוון אותו אל הדרך הנכונה, לעזור לו לעלות עליה ולוודא שהוא צועד עליה בבטחה.   

עליך לפעול על פי שיטתו של הלל: אל תדרוש ממנו לעשות "כאן ועכשיו" מחוות גדולות ולהגיע מייד להישגים על־אנושיים. דרישה כזאת היא על־אנושית וגם אל־אנושית. אל תבוא בדרישות גדולות מדי בהתחלה, אלא תנסה לקרב אותו אליך בהדרגה, לתכנן ולהציע לו "תוכנית מינימום". אז תמצא אצלו אוזן קשבת ותזכה באמונו, ומתוך אותו אמון – תושג התקדמות.

תוכניתו המינימלית של הלל לא נשאה מבט אל האופק הרחוק ולא שילחה את המתגייר למרחקים. היעד שהוגדר בה היה נקודה אחת – לנו היא נראית קרובה וקלה להשגה, מה שאין כן עבור עובדי האלילים. מבחינתם מדובר בנקודה יסודית ביותר ומשום כך אולי הקשה ביותר; השגת הנקודה הזאת דרשה מהנוכרי לעבור מבחן סיבולת חמור מאוד, ולעמוד בו בהצלחה. הצלחה זו היא התנאי להמשך התהליך. קיום התנאי ייצור את הבסיס – לצעד הבא ולמאמץ הבא. היעד שהציב הלל דרש מהנוכרי לחולל בתוכו שינוי שהוא למעשה מהפך – הוא נדרש לזנוח לחלוטין את אורח חייו הקודם ואת כל הערכים שלאורם הלך עד כה, ולאמץ לו דרך חדשה המשקפת סרגל ערכים שהוא הפך הסרגל הקודם: עליו לחדול מן השנאה ולאמץ אהבה; לחדול מאלימות ומשרירותיות ולסגל לעצמו ידידות ולבביות.

אם יצליח אותו עובד אלילים לחולל את המהפך הפנימי הזה, לזנוח את דרכו משכבר ולאמץ את הדרך החדשה – יהיה בצעדו הוכחה למידת רצינותו. מעשיו יעידו עליו שהוא אכן רוצה להפוך ליהודי והוא מוכן לכל מאמץ שיידרש ממנו לשם כך. יהיה ברור שהרצון להיות יהודי לא נולד בו מתוך תחושת פיתוי סתמי או מטרה מסוימת שרצונו להשיגהּ ונדמה לו שהאמצעי שיוביל אליה הוא הצטרפות ליהדות. לא ולא. דחף פנימי עמוק בתוכו עורר בו את הרצון הזה. הוא מאס בחייו ובהרגליו הישנים משום שחדל למצוא בהם טעם או סיפוק רוחני. הוא גילה שהם חלולים ומשעממים, והוא שואף להגיע לחיים מלאי שירה, יופי רומנטי ותוכן מלא; לחיות חיים שיש בהם ערכים מוסריים, והם אינם מצטמצמים לעולם החומר לבדו. חיים כאלה, הוא הבין, יוכל למצוא רק במקום אחד – ביהדות.   

ומניין הגיע להבנה הזאת? הוא התבונן, ניתח את שראה סביבו והסיק מסקנות:

עם סובל כל כך הרבה, מתייסר כל כך הרבה, ובכל זאת עומד על שלו – אין להטיל ספק ב"מאגר הכוח" העצום, הפנימי והמוסרי שלו. מאגר הכוח המוזר והסודי הזה, דווקא הוא, פיתה את עובד האלילים הזה. תחילה הוא ניגש אל שמאי. תמונת החיים היהודיים שהציג לו שמאי, שורטטה בקווים שחורים מדי; ותוכנית העבודה שהציע לו – כללה דרישות כבדות מכפי כוחו. הגמרא מעידה: "דחפו באמת הבניין שבידו" – שמאי שרטט למענו תוכנית בנייה כבדה ומסובכת מדי, ובעשותו כן הדף אותו מלפניו. הנוכרי חש דחוי. חש שנרתעים ממנו וגם הוא נרתע.

הלל שמע את בקשת הנוכרי ופעל בדרך אחרת – דרך שיש בה שילוב של הבנת המתחולל בנפש האדם ודיפלומטיה. הוא זיהה את המצב שבו נתון הפגאני שלפניו, ולא הטיל עליו משא משימות מייד. הוא הסתפק ברמזים ובקריאת כיוון. הדרך המרומזת והעדינה לא עוררה בעובד האלילים תחושה של איום או של סכנה. הכול רך ונעים, הוא חשב, והינה מבקשים ממני "רק"… "מה הבעיה?!" חשב לעצמו, "זה קל", ונענה להצעה מבלי לחוש שההיענות תחולל בו מהפך – התוכנית המינימלית תנתק אותו מחייו הישנים ותנעל את הדלת אליהם מאחוריו, ותפתח לפניו דלת שממנה ואילך – סלולה לפניו דרך לחיים חדשים. את הגשר בין העבר לעתיד – הוא חצה מייד, אולי מבלי להבין את גודל הצעד שעשה. ואולם, אחרי שעשה זאת – הדברים כמו זרמו מאליהם, בהדרגה ועם זאת בעקיבות. המצוות שזורות זו בזו כמו שרשרת זהב, ומי שנכנס רק לפרוזדור האולם, מייד מתעורר בו דחף פנימי לעלות ולהגיע ל"טרקלין", לחדרים הפנימיים ביותר בארמון, ושם הדברים היפים עולים זה על זה.