חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

הכאב הגדול

שש שנים זעקנו וניסינו לעורר את מצפון העולם כדי להביא אותו, אם לא לעזרה מעשית, לפחות לעזרה מוסרית ואהדה אנושית. ניסינו לשכנע את העולם שאנחנו במאבק נורא נגד מפלצות וברברים שמפעילים נגדנו את האינסטינקטים החייתיים הפרועים ביותר שלהם.

אנחנו חושבים שהשוואת הסדיסטים והמענים האלה בדמות אדם לבעלי חיים חוטאת לצדק ועושה לבעלי החיים עוול. הזהרנו את העולם בעוד מועד. התרענו והכרזנו שכאשר יסיימו צמאי הדם האלה לעשות בנו שפטים, הם יעברו לפגוע גם באחרים, ויתנפלו עליהם עד שיחושו כמי שנקלעו למפולת שלגים המאיימת לקבור אותם בחיים. כל זעקותינו לעזרה ואזהרותינו היו לשווא. זעקות הבכי שלנו נפלו על אוזניים ערלות. השומעים פטרו אותן בלא כלום וראו בהן סיפורי זוועה שאין להם שחר או הזיה פרי "היסטֵריה יהודית".

לבסוף האמת יצאה לאור. בוכנוואלד גרם לעולם לרעוד. הסתכלו, התפעלו ושאלו: "זה באמת אפשרי?" האם בני אדם יכולים להפוך לפראיים כל כך עד שהם מענים אנשים אחרים בצורה כזו, מניחים להם לגווע ברעב, עד שהרעבים מתנפלים על הגוויות כדי לצרוך מגופן את מה שעדיין אפשר לצרוך? האם ייתכן שפרופסורים בעלי שם עולמי יבצעו באומללים אלה "ניסויים כירורגיים" שב־99 אחוזים יגרמו למותם? האם ייתכן שרופאי המחנה הטביעו בגופם של בני אדם חיים חותמת מוות ושילחו אותם להישרף במשרפות? האם זהו הפרי של האלמה מאטר^[1]?

האם אקדמאים בכל העולם אינם בושים ונכלמים על שיש להם עמיתים כאלה? הבושה אינה חשובה כשלעצמה. הבושה הגדולה ביותר של כל הזמנים היא למרבה הצער גם הכאב הגדול ביותר שלנו בכל הזמנים!

בדרך חייתית כזו, שיטות השמדה שהגו ושכללו גדולי בני התרבות בעולם במחשבתם המעוותת, נספו חמישה מיליון^[2] יהודי אירופה, מבלי שהעולם יניד עפעף, ייאנח או יזיל דמעה על מר גורלנו.

בוכנוואלד יכול לפעול כמאשים נגד העולם שעדיין מתורבת עם "אני מאשים" רב עוצמה.

אבל אתם, חברי הפרלמנט והעיתונאים, איפה הייתם עד כה? מדוע עטפתם את עצמכם בדממה כשדם יהודי זרם לנהרות מהוולגה והדנייפר ועד הוויסלה והדנובה? איפה הייתם, פוליטיקאים ונכבדים רוחניים, כאשר הוכרזה סיסמת השמדה נגד הגזע היהודי בנירנברג, בתקופה שבה העולם עדיין חי בשלום העמוק ביותר וצ'מברלין, דאלאדיה והיטלר עדיין לחצו ידיים?

באמת, לחמישה מיליון הקורבנות היהודים התווספו עוד 30–40 מיליון קורבנות אחרים. העולם הוסיף להיות שקוע בתרדמתו המלנכולית ו"נזכר" להתעורר ממנה רק אחרי שטבע בנחלי דם; או אז הבין עד כמה טיפשי ונאיבי היה כשהרשה לעצמו לישון זמן רב כל כך. למרבה הצער, התעוררות המצפון העולמי מאוחרת מדי עבורנו…

צר לנו לומר שאנו חיים בתקופה שבה איננו יודעים מיהם אויבינו ומיהם ידידינו. כל אלה היו עדים לזוועות, צפו בהן ושתקו, כולם נושאים באחריות, וגם אם לא במלואה, בחלקה בוודאי. אילו פתחו האמריקאים והאנגלים את שעריהם לפנינו מייד עם פרוץ האסון, ולא היו נועלים אותם בפני הספינות הרעועות המחשבות להישבר שנשאו בבטנן ועל סיפונן אנשים נשים וטף שכל מטרתם להימלט מן המוות, ובעשותם כן אילצו אותן לשוב אל הים הפתוח כלעומת שבאו, הוי, חייהם של כמה מאות אלפי אנשים היו מצילים?!…

אך מצפון העולם נכשל כישלון חרוץ ביותר! התעמולה הנאצית הגיעה ללבבות האנשים בצד השני של האוקיינוס האטלנטי, והטרגדיות היהודיות הנוראיות ביותר התרחשו לנגד עיניהם של חברינו, אך ידם לא הושטה אלינו לעזרה. שלושת הגדולים התמקחו על פולין ביַלטה, הפוליטיקאים הבכירים רבו זה עם זה בסן פרנסיסקו על פולין, אבל לומר אפילו מילה אחת עלינו היהודים – איש מהם לא חלם.

הו, כמה מר הוא גורלנו; חיינו אינם מעניינים איש, וגם מותנו – איננו נוגע לשום אדם. 

ועם זאת איננו רוצים להאשים איש. התקופה אשמה והנציונל־סוציאליזם מפיץ זרעי רעל כבר שתים עשרה שנה, והם נובטים וצומחים בכל מקום.

היטלר מת, אבל רוחו חיה! מי יודע אילו הפתעות יביא בכנפיו העתיד? אנחנו פסימיים מכדי לצפות שמסן פרנסיסקו תבוא ישועתנו, ספק רב אם האנשים משם יצליחו לגשר על הפער בין המזרח למערב. הלב אומר לנו שעדיין מצפה לעולם תקופה קשה.

המלחמה הטוטאלית שגרמה להרס מוחלט הגיעה לסיומה, אך הדרך ל"שלום מוחלט" עדיין ארוכה מאוד.

רק מלמעלה אנו יכולים לצפות לישועתנו ולאושרנו, אך ציפייה איננה המתנה בחיבוק ידיים. הבה נראה שאנו ראויים לישועה ולאושר ונעשה את המוטל עלינו: בואו נחזור אל הא־ל שעזבנו לאנחות. רק בידו טמון המפתח לאושר ולשלום.

[1]. זאת אומרת של ההתפתחות האקדמית והתרבותית.

[2]. זה המספר המשוער שהיה ידוע מיד אחרי המלחמה, לפני שנעשה מחקר מדויק.