אור היהדות - ספירת העומר

עוד טעמים למצות הספירה

א) בטעם הספירה אפשר עוד לומר, כי בפסח ע״י יציאת מצרים נתארשו ישראל עם השכינה, ובשבועות בקבלת התורה היו הנשואין, והקב״ה אמר לישראל אז “וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה וידעת את ה׳” (הושע ב, כא־כב). והרמב״ם במורה נבוכים נותן טעם לשבח: כמו שחתן היושב ומצפה ליום אפריון, יום חתונתו ושמחת לבו, סופר ומונה השבועות והימים מתי יגיע היום המאושר שבו יזכה לבוא בברית עם בת־גילו, כן מונים ישראל את הימים והשבועות עד יום מתן תורה, שאליו חשקו והתאוו בכל לבבם ובכל נפשם, וזה לשון הזהב של המורה נבוכים (חלק ג פרק מג): “שבועות הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא ימנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמו שממתין בוא הנאמן שבאוהביו, שהוא מונה היום וגם השעות, וזאת היא סיבת ספירת העומר”.

אחרים אומרים עוד טעם: מפני שכל הכנה לתורה חביבה ויותר חמורה מתורה עצמה, כי בהכנה תלויות כל מצוות התורה; מי שמכין עצמו בכל לבו ונפשו, ומטהר מחשבתו מכל, הוא זוכה במתנת חלקו בתורת ה׳ תמימה ובאור ה׳. אבל אם ההכנה היא פגומה וחסרה, אז כל התורה אין לה יסוד אצלו והיא הולכת וחסרה. והא ראייה, שאם אחד עבר על מצוות לימוד התורה של “והגית בו יומם ולילה” יוכל לקיים את המצוה מחר. אבל אם שכח יום אחד לספור אבדה הזכות של כל המצוה ואינו יכול לספור עוד בברכה, כי כל המצוה היא חטיבה אחת ובה תלוי קיומה של כל התורה, כאז כן עכשיו.

ב) ועוד דבר גדול וחשוב לומדים אנחנו ממצוות ספירת העומר:

“וספרתם לכם” שימי אדם ספורים ומוגבלים, לכן “בכל עת יהיו בגדיך לבנים״ (קהלת ט, ח); ו״שוב יום אחד לפני מיתתך” (אבות ב, י), כמו שאמר ר׳ אליעזר לתלמידיו ששאלו אותו: ״וכי אדם יודע איזה יום ימות? אמר להם: וכל שכן ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה” (שבת קנג,א). ואל ישכח אדם את חובתו בעולמו וידע שימיו ספורים, הולכים ואינם חוזרים, “ימיו כצל עובר” (תהלים קמד, ד), לא כצל של כותל או של אילן אלא כצלו של עוף הפורח (לפי בראשית רבה צו, ב).

וחז״ל אמרו (אבות ד, יז): “יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא”. ודבר גדול אמרו בזה שבכל שנה משבעים שנות חייו אם יזכה רק לשעה אחת טובה, שעה אחת שלימה, הרי הוא מאושר, וכבר הגיע למטרתו, וזכה בגורל החיים האמיתיים. ואם תשאל: הרי כל אדם יש לו שעה אחת בעולם, כמו השעה של תקיעת שופר, השעה של “כל נדרי”, השעה של תפילת נעילה, הרי שעות כאלה רבות לו? אמנם כן! אבל דא עקא שאינן נשארות אצלו כמו שהיו מתחילה, ואחר ראש השנה ויום הכיפורים הן נשכחות מלבו והוא חוזר אל החיים הפשוטים והגסים, החיים היום יומיים החילוניים, הפושטים צורה ולובשים צורה, מייגעים את האדם ומסיחים את דעתו ממטרת נפשו.

חז״ל אמרו (עירובין נד,א): “חטוף ואכול, חטוף ואישתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהילולי דמי”. כלומר, יש לו לאדם האפשרות לזכות בחיי עלמא ע״י חטיפה, כמו האורח הבלתי קרוא בהילולי, שמה שאינו חוטף אינו שלו. כן התורה והמצוות, הן ערוכות על השולחן, אבל גם היצר עורך שולחנות רבים במטעמים עריבים ביותר לגוף האדם, והאדם בוחר בהם ומחליף חיי עולם בחיי שעה ובינתיים השעה עוברת. ובימי זקנה כשתאוותו תעזוב אותו אז גם השלחן הערוך של התורה והמצוה אינו שמור לפניו עוד, כי עבר זמנו, ומי שלא עסק בתורה ובמצוות בנערותו איך יעסוק בזקנתו כשכוחותיו הולכים ופוחתים, “היום לעשותם” (ראה עירובין כב,א), ולא מחר לעשותם. בן אדם! חטוף אכול! ספור ימיך ושנותיך ואל תאבד זמן להבל וריק, ואם לא עכשיו — אימתי?

בכל יום ויום צריך האדם למנות ולספור ולבדוק עצמו כמה תורה למד, כמה מצוות קיים, ולהיפך — אלו עבירות עבר ולא עשה עליהן תשובה עדיין, ויתקן מה שעוות, כמה עשה בשביל חברו; האם עסק בגמילות חסדים?

אשרי אדם שסופר יומי ושבועי, ועושה חשבון תמיד בינו לבין עצמו, ובזה הוא מקיים “וקצרתם את קצירה” (ויקרא כג, י), כי מי שזורע יפה הוא קוצר יפה, ואם הוא זורע בדמעה ודאגה ועמל רב, הרי הוא קוצר יפה, הוא קוצר ברינה והשכר שמור לו.

ומובא בזהר (ויקרא צז,ב) ״׳וספרתם לכם׳, לכם דייקא״ — דוקא לכם לעצמכם, כלומר שידע האדם שמצוות הספירה היא תיקון לנפשו “בגין לאתדכאה… ולקבלא אורייתיה, והא בעי לכפרא על ביתיה ולקדשא להון, במה מקדש לון? בחושבנה דעומר”.

וכמו שהתורה כתבה באשה (ויקרא טו, כח): “וספרה לה”, שתטהר עצמה באלה הימים, כן מצוות הספירה היא לקדש ולטהר ולזכך את מחשבתו באלה הימים, ויתבונן מהי הדרך הטובה שידבק וילך בה, ומהו הרע שייבדל ממנו. וכל דבר יפלס במאזני שכלו אם לעשותו או לפרוש ממנו. ו״תמימות” מורה גם כן על תמימותו ושלימותו של אדם, כמו שאמרה התורה (דברים יח, יג): “תמים תהיה עם ה׳ אלקיך”, בלי שום פגם, ואם יחסר מן השלימות הרי אינו תמים עוד.

וספר החינוך (מצוה שו) אמר טעם הספירה: “להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שייצא לחרות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא”. ומקשרת התורה מצוה זו במצות העומר, “והוא קרבן העומר, שהוא קרבן נכבד, שבו זכר שאנו מאמינים כי השם ברוך הוא בהשגחתו על בני אדם רוצה להחיותם ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו”. ולשיטתו נוהגת מצוה זו אפילו בזמן הזה מדאורייתא.

והנה זכינו לשתי גאולות, גאולה חמרית ע״י יציאת מצרים, וגאולה רוחנית ע״י קבלת התורה, שנאמר “׳חרות על הלוחות׳ אל תקרי חרות אלא חירות”, כלומר חירות פנימית, חירות הנפש. והגאולה הראשונה היתה רק מעין אתחלתא דגאולה והפרוזדור המוליך אל הטרקלין, אל מעמד הר סיני, ובלי הגאולה הראשונה אי אפשר לגאולה השנייה, יען עם ישראל יכול רק לקבל את התורה כשהוא מובדל ומופרש מכל העמים, כמאמר הכתוב: “הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב” וכתיב “ה׳ בדד ינחנו ואין עמו אל נכר”, וכתיב: “כי לי בני ישראל עבדים” ולא עבדים לעבדים. עם ישראל צריך לשחרר עצמו מכל מיני שעבוד שבעולם, וכל ישעו וחפצו, רצונו ומחשבתו יהיו אך ורק מאוחדים ומרוכזים לעבודת ה׳ ולשמירת התורה. ואולם חירות חומרית זו היא “אליה וקוץ בה” ובמובן ידוע היא סתירה וגם אבן נגף לחירות הנפש, כמו שראינו בדברי ימינו, שבאשכנז ובצרפת היתה מלפנים היהדות המסורתית כחומה בצורה. רש״י ובעלי התוספות, המה ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם מקום מושבם היה בצרפת. שם ישבו בישיבה, ומשם יצאה הוראה, תורה ואורה לעם ישראל בגולה. והגאונים חת״ם סופר, פני יהושע, השל״ה ר׳ עקיבא אייגר, ר׳ יעקב עמדין, בעל “ערוך לנר” ועוד ועוד כולם תמכו יתידותיהם בארץ אשכנז, הגדילו תושיה ועשו פרפראות לתורה, והפיצו את אור תורתם לכל ישראל. אך במשך אלו מאות בשנים נעשתה שם מהפכה נוראה: הישיבות נחרבו; בתי מדרש נסגרו; אין שואל ואין מבקש והתורה נשתכחה שם מישראל. ומה היתה הסיבה שגרמה למהפכה הזו בחיי ישראל במדינות אלה? שתי המתנות הטובות: החירות והאמנציפציה — שוויון הזכויות — שזכו בה אחינו בני ישראל, ומכיוון שהשמש זרחה להם עזבו את חומות הגטו והלכו להם ויתערבו בגוים וממילא וילמדו ממעשיהם עד היום הזה. נמצא שחירות חומרית היא סכנה גדולה וצרה לחירות הנפש.

מה עשה הקב״ה להציל את ישראל מסכנה זו? נתן להם שתי מצוות רבות ערך שהמה יעמדו לישראל כתריס בפני הפורענות, והמה ישמשו בתור גשר המאחד ומקשר את חירות הגוף עם חירות הנפש, את יציאת מצרים עם סיני. ולזה אמר הקב״ה למשה (שמות ג, יב): “וזה לך האות כי אנכי שלחתיך” כלומר שהחירות שזכיתם בה אינה דומה לחירות של עמים אחרים, שהיא תכלית בפני עצמה, כי אינו דומה עם ישראל לעמים אחרים, מפני שמטרת ישראל היא להיות עם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש, ולשמוע מפי הגבורה את “אנכי ה׳ אלקיך”, וא״כ החירות הגופנית תשמש לישראל מעין הכנה והכשרה לחירות הנפשית.

וכדי להגיע למטרה הנשגבה והרוממה הזו נתן ה׳ שתי מצוות חשובות שהן תסייענה להם לעלות מעלה מעלה ולהכשיר עצמם למעמד הר סיני. ואלה המצוות — קצירת העומר והקרבת קרבנו ומצוות ספירת העומר — שתים שהן אחת ומטרה אחת להן, כי ע״י מצוות קצירת העומר ידע ישראל שכל מה שיש לו, ושדותיו שנתברכו מאת ה׳ ניתן לו, ואסור לו לאכול מן התבואה עד שיקריב קרבן לה׳, ויודה לה׳ על חסדו ועל טובו, שנתן לו ברכה בתבואתו והשפיע לו רוב טובה. וכמאמר ר׳ סימון (פסיקתא דרב כהנא ח, ג): “מוליך ומביא (את העומר) למי שהעולם שלו, מעלה ומוריד למי שהעליונים והתחתונים שלו”, ורואה בכל אלה רק מעשי ה׳, ויחד עם מצוה זו באה מצוות ספירת העומר, שימנה ויספור בכל יום יומי ושבועי כמו שנידה וזבה סופרת ימי טהרה ומכינה עצמה לטבילתה ולטהרתה האמיתית, שתוכל ע״י זה להתקשר ולהתדבק לבעלה. כן ספרו ישראל שבעה שבועות לזכך ולטהר עצמם מכל חטאי הטומאה שעדיין היו מדובקים בהם מטומאת מצרים, ובכל יום הכינו עצמם יותר ויותר ליום הגדול, ליום החמישים — יום קבלת התורה, יום שבו ילבשו את הכתרים של עם סגולה, עם הנבחר, ממלכת כהנים וגוי קדוש, יום אשר בו ייקרא עם ישראל מובדל מכל העמים.

ורק “היום הזה נהיית לעם” (דברים כז, ט), היום הזה נתקדשת וניטהרת וקיבלת צורה חדשה ודמות חדשה, דמות אבותיך אברהם יצחק ויעקב, ושמך יהיה לשם ולתפארת “והלכו גוים לאורך” (ישעיה ס, ג).