אור היהדות - פרשת פנחס

פנחס עשה פלילות עם קונו

חז״ל אמרו בסנהדרין (פב,ב) עה״פ ״ויעמוד פנחס ויפלל״ (תהלים קו, ל) — מלמד כביכול שעשה פלילות (ריב) עם קונו. ביקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להן (הקב״ה): הניחו לו… משיב חימה בן משיב חימה הוא.

וקשה להבין כוונת המאמר שעשה פלילות עם קונו.

והנה בפרשה זו נאמר, כי משה פנה אל ה׳ בבקשה "יפקוד ה׳ אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם, ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה" (במדבר כז, טז־יז). מצינו בחז״ל (בבא בתרא עה,א) עה״פ "ונתתה מהודך עליו״ — זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה, ופני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה. כי הבדל גדול יש בין משה ליהושע. משל למה הדבר דומה? מי שישב ימים רבים בחושך ופתאום יוצא לאור, אז יסגור את עיניו כי אי־אפשר לו להביט באור, ומכ״ש באור החמה, אבל באור הלבנה לא קשה לו כלל להביט. משה היה נמשל לאור החמה לישראל, כי הם, אחרי יציאתם ממצרים, מארץ החושך והבורות, באמת קשה היה להם להסתכל לפני החמה (משה), כי מרחק רב היה ביניהם ובין משה איש האלוקים, עד שהיה מוכרח לצאת מן המחנה, להקים לו אוהל מחוץ למחנה ולשים מסוה על פניו. בזה הראה שאי־אפשר להם להתקשר אליו ולהידבק בו, ותהום רחבה מפרידה ביניהם. ולכן לא הביא את ישראל לארץ ישראל, כי שם בארץ ישראל צריכים לאיש מתוך הקהל "אשר יוציאם ואשר יביאם", שחי בתוכם ומבין שפתם ומרגיש צרכיהם, ואיש כזה היה יהושע. לכן זקנים שבאותו דור אמרו: אוי לאותה בושה, כי באמת הסדר הוא להיפך, מתחילים ללמוד אצל מלמד קטן ואחר כך אצל יותר גדול, וכן הלאה, ובני ישראל התחילו ללמוד אצל הקב״ה ולא יכלו לשמוע ממנו ואמרו למשה "דבר אתה עמנו ונשמעה". אחר כך היתה להם קשה גם מנהיגותו של משה, וקיבלו מנהיג — משרת משה. זאת היתה ירידה קשה לעם ישראל. הקב״ה נתן לנו מנהיג לפי הדור "דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו".

והנה גם פנחס היה איש מתוך העדה.

כשמשה היה בא להטיף להם מוסר על רוע מעלליהם, לא תמיד שמעו לו, והיו אומרים לו: אתה מלאך ואנחנו בני אדם, ויש לנו תאוות ודרישות. אך פנחס היה איש מתוך המחנה וניגש אליהם. הוא חשש שמא יסקלוהו העשרים וארבעה אלף שעמדו סביב לזמרי, לכן בא אליהם בערמה: התחיל גם הוא לריב עם קונו ולהטיח דברים כלפי מעלה, ועל ידי זה משך אליו את ההמון וגם עלה בידו להתקרב אל זמרי. ופתאום — "ויקח רומח בידו… וידקור את שניהם". המעשה הפתאומי הזה הכניס פחד ורעדה בלב כל ישראל, עד שלא היה איש פוצה פה ומצפצף. הפגיעה הבלתי־צפויה שפגע פנחס בזמרי — השפעתה על ההמון היתה גדולה מאד. וזה שאמר הכתוב: ויעמוד פנחס ויפלל (לשון פלילות), בי כדי להוליכם שולל התחיל בריב עם קונו. המלאכים, שלא הבינו את כוונתו, ביקשו לדחפו, אמר להם הקב״ה: הניחו לו, משיב חימה בן משיב חימה הוא, וכל מה שעושה הוא לשם שמים.

״והמגפה נעצרה״ — המגפה הרוחנית של עוברי העבירה נעצרה, ועמדו כולם תחת השפעתו הכבירה של מעשה פנחס.

משה, אם שמפייס היה דעתו של הקב״ה, היה זה רק לשעה, והקב״ה אמר "וביום פקדי ופקדתי" (שמות לב, לד) וכן "במדבר הזה יפלו פגריכם" (במדבר יד, כט). פנחס, לעומתו, עשה מהפכה פנימית בלבותיהם של ישראל, איחה את הקרעים, השלים בין ישראל לאביהם שבשמים והשיב חמתו כליל. לכן זכה לברית שלום.