אור היהדות - פרשת קדושים
קדושת ישראל
בשתי פרשיות התורה מזהירה אותנו על קדושת ישראל. בפרשת קדושים "והתקדשתם והייתם קדושים" (כ, ז), ובפר׳ אמור "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתם… אני ה׳ מקדשכם" (כב, לב).
במדרש: "אמר להם הקב״ה לישראל, עד שלא בראתי עולמי היו מלאכי השרת מקלסים אותי בכם ומקדשים את שמי בכם והיו אומרים ׳ברוך ה׳ אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם׳ (דבה״י־א טז, לד), כיון שנברא אדם הראשון, אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה: רבש״ע, זהו שאנו מקלסים אותך בשמו. אמר להם לא, גנב הוא זה, שנאמר ׳ותאכל מן העץ׳ (בראשית ג, יז). בא נח אמרו לו זה הוא אמר להם (הקב״ה), זה שיכור הוא … עמד אברהם, אמרו לפניו, זהו הוא, אמר להם (הקב״ה), זה גר שיצא ממנו ישמעאל. עמד יצחק, אמרו לפניו זה הוא, אמר להם (הקב״ה), אוהב הוא לשונאי שנאמר ׳ויאהב יצחק את עשו׳ (בראשית כה, כח). כיון שבא יעקב, אמרו לפניו זה הוא. אמר להם (הקב״ה) הן, וכן הוא אומר ׳לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך׳ (שם לה, י). ונקראו כל ישראל על שמו, באותה שעה קידש הקב״ה את ישראל לשמו, שנאמר ׳ישראל אשר בך אתפאר׳ (ישעיה מט, ג). אמר הקב״ה, "הואיל ונקדשתם לשמי עד שלא בראתי העולם, היו קדושים כשם שאני קדוש. שנאמר: ׳כי קדוש אני׳ לכך נאמר: ׳קדושים תהיו"׳. ע״כ לשון המדרש (תנחומא קדושים ב).
ויש להבין מה הפי׳ של הכנוי גנב ביחס לאדם הראשון, הוא עבר על צווי ה׳ שלא לאכל מעץ הגן אבל לא עבר על איסור גניבה. וכן קשה להבין דברי הקב" ה על אברהם "זה גר", מה החסרון בזה, אדרבה הוא נתעלה לדרגה עליונה בכח עצמו שהכיר את בוראו בן שלש שנים.
ובאור הענין בדרך הדרוש על פי דברי המדרש "ר׳ אבא אמר משל לבני מדינה שעשו שלש עטרות למלך. מה עשה המלך, הניח בראשו אחת ושתיים בראש בניו, כך בכל יום העליונים מכתירים לפני הקב״ה שלש קדושות ואומרים: קדוש קדוש קדוש, מה הקב״ה עושה, נותן בראשו אחת ושתיים בראשן של ישראל. הדא הוא דכתיב ׳כי קדוש אני׳ (ויקרא יט, ב). — ׳והתקדשתם והייתם קדושים׳ (ויקרא כ, ז)" (ילקוט שמעוני קדושים רמז תרג). וצריך להבין מה פי׳ הדברים שלעם ישראל נתן הקב״ה שתי עטרות ולעצמו השאיר רק אחת.
הסבר הענין הוא על פי דברי חז״ל "׳זה א־לי ואנוהו׳ הוי דומה לו; מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום" (שבת קלג,א). אנחנו שנבראנו בצלם אלוקים ובדמותו, חובתנו ללמוד ממידותיו של הקב״ה ולהדמות אליו. ביחס לקב״ה כתוב "א-ל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא" (דברים לב, ד). על כן, חייבים גם אנחנו להיות שלימים ותמימים בלי שום מגרעת, עלינו לנהוג במידות החסד והרחמים, המדות שהן שתי העטרות של הקב״ה. אבל להקב״ה יש עטרה נוספת שלישית. בעטרה זו לא יכל ילוד אשה להתעטר. עטרה זו היא האין סופיות של הקב״ה, "אל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש" (ישעיה מ, כה). כי לאדם בן תמותה יש ראשית ותכלית, אבל הקב״ה הוא "בלי ראשית ובלי תכלית".
אדם הראשון אכל מעץ הדעת בגלל תשוקתו להתקרב יותר אל האלוקים, כדברי הנחש "והייתם כאלקים" וכו׳, כך תוכלו להבין יותר את מידותיו ודרכיו של הקב״ה. זאת היתה עבירה לשמה, כדאי למות מות ישרים כדי לזכות רגע אחד להתקרבות אל ה׳. לאחר החטא הקב״ה קרא אל אדה״ר "איכה", כלומר, אדם, מה השגת באכילתך, לאיזו מדריגה עליונה באת עתה בהכרת האלוקים. על זה השיב אדה״ר, מיד כששמעתי קולך ראיתי כי טעיתי והתרחקתי ממך, אדרבה, מה שהתקרבתי כביכל יותר, הבנתי, כי אי אפשר לי להגיע עדיך. על כך אמר הקב״ה בדרך צחות ביחס לאדה״ר "גנב הוא", כלומר, חיפש לגנוב העטרה השלישית ולא עלתה בידו. הוא עבר את הגבול האנושי ונכשל.
כשבא נח חשבו המלאכים שזה הוא, כי הרי עליו העידה התורה "תמים היה בדורותיו" (בראשית ו, ט), הקב״ה השיב להם, "שיכור הוא", כדי להדבק בקב״ה צריך הצדיק להשתלט על התאוות, נח לא עמד בנסיון זה ובזה הוכח כי חסרה לו השלימות האמיתית.
בא אברהם, חשבו המלאכים, עליו חשב הקב״ה. אמנם, אברהם הוא הראש והראשון למאמינים, הוא עמד בעשרה נסיונות, הכיר את בוראו בן שלש שנים, היה חסיד בתכלית החסידות, אבל הוא היה גר, בעל תשובה. דרכם של בעלי תשובה להשתנות מן הקצה אל הקצה, אכן אברהם במידת החסד שלו עבר אל הקצה הנגדי.
אברהם התפלל בעבור אנשי סדום, למרות שהקב״ה אמר לו שהם "רעים וחטאים לה׳ מאד". אבל אברהם התמיד בבקשותיו עבור אנשי סדום. אולי ימצאון שם עשרה צדיקים וכו׳.
כאשר שרה אשתו הראתה לו את הסכנה המרחפת על יצחק אם ישמעאל יישאר בביתו תגובתו היתה, "וירע הדבר מאד בעיני אברהם", רק לאחר שהקב״ה אמר לו בפירוש "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה" וכו׳ (בראשית כא, יב) הוא הסכים לגרושו.
אברהם עבר במידת החסד לקיצוניות מפני שהיה גר, זו אינה מדתו של הקב״ה שהוא ישר.
יצחק קיבל את מידותיו של אברהם אביו הוא אהב את עשיו במידה יתירה מאד.
עד שבא יעקב, אצל יעקב כתוב "תתן אמת ליעקב". גם החסד שלו היה על בסיס האמת. יעקב הגיע לשלמות מאוזנת בלי שום חסרון. מידותיו נתיישרו בלי פניה אל הקצוות. על כן נקרא ׳ישראל׳ ועל ידי שמו נתקדשו עם ישראל לשם ה׳.